zirkind.org

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות אישות פרק ב

א) הבת, מיום לידתה עד שתהיה בת שתים עשרה שנה גמורות -- היא הנקראת קטנה, ונקראת תינוקת; ואפילו הביאה כמה שערות בתוך הזמן הזה, אינן אלא כשומה. אבל אם הביאה שתי שערות למטה בגוף במקומות הידועות להבאת שיער, והיא מבת שתים עשרה שנה ויום אחד ומעלה -- נקראת נערה. [ב] והבאת שתי שערות בזמן הזה, נקרא סימן התחתון.

ב) ומאחר שתביא סימן התחתון, תיקרא נערה עד שישה חודשים גמורים; ומתחילת יום תשלום השישה חודשים ומעלה, תיקרא בוגרת, ואין בין נערות לבגרות, אלא שישה חודשים בלבד.

ג) הגיעה לשתים עשרה שנה ויום אחד, ולא הביאה שתי שערות, אף על פי שנראו בה סימני איילונית -- עדיין קטנה היא, עד עשרים שנה; וכשתביא שתי שערות, אפילו בשנת עשרים, תהיה נערה שישה חודשים, ואחר כך תיקרא בוגרת.

ד) הייתה בת עשרים שנה פחות שלושים יום, ולא הביאה שתי שערות, ונראו בה סימני איילונית -- הרי היא איילונית; ואם לא נראו בה כל סימני איילונית, עדיין קטנה היא, עד שתביא שתי שערות ותהיה נערה, או עד שתהיה בת חמש ושלושים שנה ויום אחד.

ה) הגיעה לזמן הזה, ולא הביאה שתי שערות -- הרי זו נקראת איילונית, אף על פי שלא נראה בה סימן מסימני איילונית. נמצאת למד שהאיילונית, אין לה ימי נערות, אלא מקטנותה תצא לבגרות.

ו) ואלו הם סימני איילונית -- כל שאין לה דדין, ומתקשה בשעת תשמיש, ואין לה שיפולי מעיים כנשים, וקולה עבה ואינה ניכרת בין איש לאישה. והנערה, והבוגרת, והאיילונית -- כל אחת משלושתן, נקראת גדולה.

ז) ויש בבת סימנין מלמעלה, והם הנקראין סימן העליון; ואלו הן: משתחזיר ידיה לאחוריה, וייעשה קמט במקום הדד; ומשישחיר ראש הדד; ומשייתן אדם ידו על עוקץ הדד, והוא שוקע ושוהה לחזור; ומשייפצל ראש חוטם הדד, וייעשה בראשו כדור קטן -- ורבותיי פירשו, משייפצל החוטם עצמו; וכן משיטו הדדין; ומשיתקשקשו הדדין; ומשתקיף העטרה, והוא מקום הבשר התפוח שלמעלה מן הערווה לעומת הבטן; ומשיתמעך בשר זה, ולא יהיה קשה. [ח] כל אלו הסימנין, שמונה.

ח) נראה בבת סימן מכל אלו או כולן, והיא בת שתים עשרה שנה או פחות, אין משגיחין בו, והרי היא בקטנותה. נעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד, ונראה בה סימן התחתון, אין משגיחין באחד מכל אלו; ואם לא נראה התחתון, ונראה בה אחד מאלו, הרי היא ספק בין נערה לקטנה, ודנים בה להחמיר. ואם נראו כולן, הרי זו גדולה ודאית, שאי אפשר שיבואו כולן, אלא וכבר בא סימן התחתון ונשר.

ט) הבת שילדה אחר שתים עשרה שנה, אף על פי שלא הביאה סימן, לא עליון ולא תחתון -- הרי זו גדולה: בנים, הרי הן כסימנין.

י) הבן, משייוולד עד שיהיה בן שלוש עשרה שנה -- נקרא קטן, ונקרא תינוק; ואפילו הביא כמה שערות בתוך זמן זה, אינן סימן אלא שומה. הביא שתי שערות למטה במקומות הידועים להבאת שיער, והוא מבן שלוש עשרה שנה ויום אחד ומעלה -- נקרא גדול, ונקרא איש.

יא) הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות, אף על פי שנראו בו סימני סריס, הרי זה קטן, עד שיהיה בן עשרים שנה פחות שלושים יום; הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות למטה, ולא הביא שתי שערות בזקן, אם נראה בו אחד מסימני סריס -- הרי זה סריס, ודינו דין הגדול לכל דבר.

יב) ואם לא נראה בו סימן מסימני סריס, עדיין קטן הוא, עד שיביא שתי שערות למטה במקום הראוי להן, או עד שיהיה בן חמש ושלושים שנה ויום אחד. [יב] הגיע לזמן הזה, ולא הביא, הרי זה סריס, אף על פי שלא נראה בו אחד מסימני סריס.

יג) הגיע לשנת עשרים פחות שלושים יום, ולא הביא שתי שערות למטה, והביא שתי שערות בזקן -- אף על פי שנולד לו אחד מסימני סריס, אינו סריס אלא הרי הוא בקטנותו, עד שייוולדו לו כל סימני סריס, או עד שיהיה בן חמש ושלושים שנה ויום אחד.

יד) [יג] ואלו הן סימני סריס -- כל שאין לו זקן, ושיערו לקוי, ובשרו מחליק, ואין מימי רגליו מעלין רתיחה, וכשמטיל מים אינו עושה כיפה, ושכבת זרעו דיהה, ואין מימי רגליו מחמיצין, ורוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל, וקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאישה.

טו) [יד] וסריס זה, הוא הנקרא סריס חמה בכל מקום; אבל הבן שחתכו או ניתקו או מיעכו גידו, או ביציו, כמו שהגויים עושין -- הוא הנקרא סריס אדם; וכשיהיה בן שלוש עשרה שנה ויום אחד, נקרא גדול -- שאין זה מביא סימן, לעולם.

טז) [טו] בן שלוש עשרה שנה ויום אחד שלא הביא סימן למטה, ונראו בו כל הסימנין שלמעלה, הרי זה ספק, בין קטן לגדול; ואם לא נבדק מלמטה, כיון שנראו בו סימני בגרות מלמעלה, הרי זה בחזקת גדול.

יז) [טז] שתי שערות האמורות בבן ובבת, ובכל מקום, שיעורן כדי לכוף ראשן לעיקרן. ומשיצמחו ויהיו יכולות להינטל בפי הזוג, עד שיגיעו לכוף ראשן לעיקרן, דנין בהן להחמיר, בכל מקום: לפיכך בבן ובבת, נחשוב אותם גדולים להחמיר, הואיל וצמחו כדי להינטל בפי הזוג; ונחשוב אותם קטנים להחמיר, הואיל ולא הגיעו לכוף ראשן לעיקרן.

יח) [יז] שתי שערות אלו, צריכות שיהיו במקום הערווה; ובית הערווה כולו, מקום סימנין, בין למעלה בין למטה, בין על אברי הזרע עצמם. וצריכות להיות במקום אחד, ושיהיה בעיקרן גומות; ואפילו שתיהן בגומה אחת, הרי אלו סימן.

יט) נמצאו שתי גומות זו בצד זו ואין בהן שיער, הרי אלו סימן -- חזקה, אין גומה בלא שיער, ושערות היו בהן ונשרו.

כ) [יח] הבת שהביאה שתי שערות בתוך שנת שתים עשרה, והבן שהביא בתוך שלוש עשרה, שהן שומה כמו שביארנו, אף על פי שהשערות במקומן עומדות אחר שלוש עשרה לזכר ואחר שתים עשרה לנקבה -- אינן סימן. [יט] במה דברים אמורים, בשנבדקו בתוך הזמן ונודע שהן שומה; אבל אם לא נבדקו אלא אחר זמן ונמצאו שם שתי שערות, הרי הן בחזקת סימנין, ואין אומרין, שמא קודם זמן צמחו כדי שיהיו שומה.

כא) [כ] כשבודקין הבת, בין בתוך הזמן שהוא כל שנת שתים עשרה, בין קודם זמן זה, בין לאחריו -- בודקין על פי נשים כשרות ונאמנות; ואפילו אישה אחת בודקת, ושומעין ממנה אם הביאה אם לא הביאה.

כב) [כא] כל השנים האמורות בבן ובבת, ובערכין ובכל מקום, אינן לא שני הלבנה, ולא שני החמה -- אלא שנים של סדר העיבור, שהן פשוטות ומעוברות, כמו שבית דין קובעין אותן, כמו שביארנו בהלכות קידוש החודש: ובאותן השנים, מונין לכל דברי הדת.

כג) [כב] אין סומכין על הנשים במניין השנים, ולא על הקרובים, אלא על פי שני עדים, כשרים להעיד. [כג] האב שאמר בני זה בן תשע שנים ויום אחד, בתי זו בת שלוש שנים ויום אחד, נאמן לקרבן, אבל לא למכות ולא לעונשין. בני זה בן שלוש עשרה שנה ויום אחד, בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום אחד, נאמן לנדרים ולערכין ולחרמין ולהקדשות, אבל לא למכות ולא לעונשין.

כד) מי שיש לו אברי זכרות, ואברי נקבות -- הוא הנקרא אנדרוגינוס; והוא ספק אם זכר אם נקבה, ואין לו סימן שייוודע בו, אם הוא זכר ודאי או נקבה ודאית, לעולם. [כה] ומי שאין לו לא זכרות ולא נקבות, אלא אטום -- הוא הנקרא טומטום; וגם הוא ספק. ואם נקרע הטומטום ונמצא זכר, הרי הוא כזכר ודאי; ואם נמצא נקבה, הרי הוא נקבה. וטומטום ואנדרוגינוס שהיו בן שתים עשרה שנה ויום אחד, הרי הן בחזקת גדולים; והן שנדבר בהן, בכל מקום.

כה) [כו] חירש וחירשת האמורין בכל מקום, הן האילמים שאין שומעין ואין מדברין; אבל מי שמדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, הרי הוא ככל אדם. ואיש ואישה שהם שלמין בדעתן, ואינן לא חירשין ולא שוטין -- נקראין פיקח ופיקחת.

כו) [כז] נמצאו כל השמות שביארנו עניינם בשני פרקים אלו, עשרים שמות; ואלו הן -- קידושין, ערווה, שנייה, איסורי לאוין, איסורי עשה, קטנה, נערה, בוגרת, איילונית, גדולה, סימן התחתון, סימן העליון, קטן, סריס חמה, סריס אדם, גדול, אנדרוגינוס, טומטום, חירשין, פיקחין. שים כל השמות האלו לעומתך תמיד, ואל ילוזו מעיניך כל ענייניהם, כדי שלא נהיה צריכין לבאר עניין כל שם מהן, בכל מקום שנזכור אותו.

---

הלכות אישות פרק ג

א) כיצד האישה מתקדשת, אם בכסף הוא מקדש -- אין פחות מפרוטה כסף או שווה פרוטה; אומר לה, הרי את מקודשת לי, או הרי את מאורסת לי, או הרי את לי לאישה בזה; ונותנו לה, בפני עדים. והאיש, הוא שאומר דברים שמשמען שקנה אותה לו לאישה, והוא שייתן לה הכסף. [ב] נתנה היא ואמרה לו, הרי אני מקודשת לך, הרי אני לך לאישה, או בכל לשון הקנאה -- אינה מקודשת; וכן אם נתנה היא לו, ואמר הוא -- אינה מקודשת. נתן הוא, ואמרה היא -- הרי זו מקודשת בספק.

ב) [ג] ואם קידש בשטר -- כותב על הנייר או על החרס או על העלה ועל כל דבר שירצה, הרי את מקודשת לי, או הרי את מאורסת לי, וכל כיוצא בדברים אלו; ונותנו לה, בפני עדים. [ד] וצריך שיכתוב אותו לשם האישה המתקדשת, כגט; ואינו כותבו, אלא מדעתה. כתבו שלא לשמה, או לשמה ושלא מדעתה -- אף על פי שנתנו לה מדעתה בפני עדים, אינה מקודשת.

ג) [ה] ואם קידש בביאה -- אומר לה, הרי את מקודשת לי, או הרי את מאורסת לי, וכל כיוצא בזה, או הרי את לי לאישה בבעילה זו; ומתייחד עימה, בפני עדים; ובועלה. והמקדש בביאה, דעתו על גמר ביאה; וכשיגמור ביאתו, תהיה מקודשת. ובין שבא עליה כדרכה, ובין שבא עליה שלא כדרכה -- הרי זו מקודשת.

ד) [ו] הדברים שיאמר האיש כשיקדש, צריך שיהיה עניינם שהוא קנה אישה, לא שיהיה עניינם שהקנה עצמו לה. כיצד, הרי שאמר לה, או כתב בשטר שנתנו לה, הריני בעליך, הריני ארוסיך, הריני אישיך, וכל כיוצא בזה -- אין שם קידושין, כלל.

ה) אמר לה, או כתב לה, הרי את אשתי, או ארוסתי, הרי את קנויה לי, הרי את שלי, הרי את ברשותי, הרי את זקוקה לי, הרי את לקוחתי, או הרי את חרופתי, וכל כיוצא בזה -- הרי זו מקודשת.

ו) [ז] אמר לה, או כתב לה, הרי את מיוחדת לי, הרי את מיועדת לי, הרי את עזרתי, הרי את נגדי, הרי את צלעתי, הרי את סגורתי, הרי את תחתי, הרי את אסורתי, הרי את תפוסתי -- הרי זו מקודשת בספק: והוא, שיהיה מדבר עימה על עסקי קידושין; אבל אם אינו מדבר עימה תחילה על עסקי קידושין, אין חוששין למילות אלו.

ז) [ח] ויש לאיש לקדש האישה, בכל לשון שהיא מכרת בה, ויהיה משמע הדברים באותה הלשון, שקנייה כמו שביארנו. היה מדבר עם האישה על עסקי הקידושין ורצת, ועמד וקידש, ולא פירש ולא אמר לה כלום, אלא נתן בידה או בעל -- הואיל והם עוסקין בעניין, דייו ואינו צריך לפרש. וכן עדי הקידושין והגירושין, אינו צריך לומר להם אתם עדיי, אלא כיון שקידש בפניהם או גירש, הרי זו מקודשת או מגורשת.

ח) [ט] האומר לאישה, התקדשי לחציי, הרי זו מקודשת -- הא למה זה דומה, לאומר לה תהיי אשתי את ואחרת, שנמצא שאין לה אלא חצי איש. אבל אם אמר לה, חצייך מקודש לי, אינה מקודשת -- שאין אישה אחת ראויה לשניים; וכן האומר, הרי את מקודשת לי ולזה, אינה מקודשת.

ט) [י] אמר לה, הרי חצייך מקודש לי בפרוטה וחצייך בפרוטה, או שאמר לה, הרי חצייך מקודש לי בחצי פרוטה וחצייך האחר בחצי פרוטה -- הרי זו מקודשת.

י) אמר לה, חצייך מקודש לי בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר, שני חצייך בפרוטה, שתי בנותיך לשני בניי בפרוטה, בתך מקודשת לי ופרתך מכורה לי בפרוטה, או בתך וקרקעך לי בפרוטה -- בכל אלו מקודשת בספק.

יא) האב מקדש את בתו שלא לדעתה, כל זמן שהיא קטנה; וכשהיא נערה, רשותה בידו, שנאמר "את בתי נתתי לאיש הזה" (דברים כב,טז). וקידושיה, לאביה; וכן הוא זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובכתובתה. ואם נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין, הוא זכאי בכול -- עד שתבגור.

יב) לפיכך מקבל האב קידושי בתו, מיום שתיוולד עד שתבגור; ואפילו הייתה חירשת או שוטה, וקידשה האב -- הרי היא אשת איש גמורה. ואם הייתה בת שלוש שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה מדעת אביה; פחות מכן, אם קידשה אביה בביאה -- אינה מקודשת.

יג) [יב] בגרה הבת, אין לאביה בה רשות; והרי היא כשאר כל הנשים, שאין מתקדשות אלא לדעתן. וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה, הרי היא ברשות עצמה -- ואף על פי שעדיין היא קטנה: כיון שנישאת, אין לאביה בה רשות.

יד) [יג] נתקדשה קודם שתבגור, שלא לדעת אביה -- אינה מקודשת, אפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה; ואפילו נתאלמנה או נתגרשה מאותם הקידושין, אינה אסורה על הכוהן. ובין היא, ובין אביה -- יכולין לעכב: בין שנתקדשה בפניו, בין שנתקדשה שלא בפניו -- אינה מקודשת.

טו) [יד] הייתה הבת ספק בוגרת, בין שקידשה אביה שלא לדעתה, בין שקידשה היא עצמה שלא לדעת אביה -- הרי זו מקודשת בספק, לפיכך צריכה גט מספק.

טז) יש לאיש לעשות שליח לקדש לו אישה, בין אישה פלונית, בין אישה משאר הנשים; וכן האישה הגדולה עושה שליח לקבל קידושיה, בין מאיש פלוני, בין מאיש משאר האנשים. וכן האב עושה שליח לקבל קידושי בתו, כשהיא ברשותו; ואומר אדם לבתו הקטנה, צאי וקבלי קידושייך.

יז) [טו] כל העושה שליח לקבל הקידושין, צריך לעשותו בפני שני עדים. אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אישה, אינו צריך לעשותו בעדים, שאין מקום לעדים בשליחות האיש, אלא להודיע אמיתת הדבר; לפיכך אם הודו השליח והמשלח, אינן צריכין עדים, כמו שליח הגט, וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן -- בכול, שלוחו של אדם כמותו, ואינו צריך עדים.

יח) [טז] השליח, נעשה עד; לפיכך אם עשה שניים שלוחין לקדש לו אישה, והלכו וקידשו אותה -- הן הן שלוחיו, והן הן עדי הקידושין, ואינן צריכין לקדשה לו, בפני שניים אחרים.

יט) [יז] הכול כשרין לשליחות: חוץ מחירש שוטה וקטן, לפי שאינן בני דעת; והגוי, לפי שאינו בן ברית, ונאמר "כן תרימו גם אתם" (במדבר יח,כח), לרבות השליח -- ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בן ברית, להוציא את הגוי. אבל העבד, אף על פי שהוא נעשה שליח לדבר שבממון, הרי הוא פסול לשליחות הקידושין והגיטין, לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין.

כ) [יח] שליח האיש שקידש -- אומר לה, הרי את מקודשת לפלוני בכסף זה, או בשטר זה. ואם שליח האישה הוא שמקבל הקידושין -- אומר לו, הרי פלונית ששילחה אותך מקודשת לי; והוא אומר לו, קידשתיה לך, או אירסתיה לך, או נתתיה לך לאישה, וכל כיוצא בזה. וכן המקדש על ידי האב -- אומר לו, הרי בתך פלונית מקודשת לי; והוא אומר לו, קידשתיה לך. ואם אמר האב או השליח, הין -- דייו; ואם היו עוסקין בעניין, ונתן לאב או לשליח, ולא פירש ולא אמר דבר -- דייו. ואם קידש בשטר, אינו כותבו אלא מדעת האב, או מדעת השליח; וכן בכל הדברים כולן של קידושין, כדין האיש עם האישה, כן דין שליח עם שליח, או עם האב.

כא) [יט] מצוה שיקדש אדם אשתו בעצמו, יותר מעל ידי שלוחו; וכן מצוה על האישה שתקדש עצמה בידה, יותר מעל ידי שלוחה. ואף על פי שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה, לכל מי שירצה -- אין ראוי לעשות כן; אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה.

כב) וכן האיש, אין ראוי לו שיקדש קטנה; ולא יקדש אישה עד שיראנה, ותהיה כשרה בעיניו -- שמא לא תמצא חן בעיניו, ונמצא מגרשה, או שוכב עימה, והוא שונאה.

כג) [כ] המקדש בביאה, הרי אלו קידושי תורה. וכן בשטר, מתקדשת בו מן התורה -- כשם שגומר ומגרש, שנאמר "וכתב לה ספר כריתות" (דברים כד,א), כך גומר ומכניס. וכן הכסף, מן התורה; ופירושו מדברי סופרים, שנאמר "כי ייקח איש אישה" (שם), ואמרו חכמים ליקוחים יהיו בכסף, שנאמר "נתתי כסף השדה קח ממני" (בראשית כג,יג).

כד) [כא] אף על פי שעיקר הדברים כך הוא, נהגו כל ישראל לקדש בכסף, או בשווה כסף; וכן אם רצה לקדש בשטר, מקדש. אבל אין מקדשין בביאה, לכתחילה; ואם קידש בביאה, מכין אותו מכת מרדות, כדי שלא יהיו ישראל פרוצין בדבר זה, אף על פי שקידושיו קידושין גמורין.

כה) [כב] וכן המקדש בלא שידוך, או המקדש בשוק -- אף על פי שקידושיו קידושין גמורין, מכין אותו מכת מרדות, כדי שלא יהא דבר זה הרגל לזנות, וידמה לקדשה שהייתה קודם מתן תורה.

כו) [כג] כל המקדש אישה, בין על ידי עצמו, בין על ידי שליח -- צריך לברך קודם הקידושין, הוא או שלוחו, ואחר כך מקדש: כדרך שמברכין קודם כל המצוות. ואם קידש ולא בירך, לא יברך אחר הקידושין -- שזו ברכה לבטלה: מה שנעשה, כבר נעשה.

כז) [כד] כיצד מברך, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, והבדילנו מן העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין; ברוך אתה ה', מקדש ישראל.

כח) זו היא ברכת אירוסין. ונהגו העם, להסדיר ברכה זו על כוס של יין, או של שיכר: אם יש שם יין, מברך על היין תחילה, ואחר כך מברך ברכת אירוסין, ואחר כך מקדש; ואם אין שם לא יין ולא שיכר, מברך אותה בפני עצמה.

---

הלכות אישות פרק ד

א) אין האישה מתקדשת, אלא לרצונה, והמקדש אישה בעל כורהה, אינה מקודשת; אבל האיש שאנסוהו עד שיקדש בעל כורהו, הרי זו מקודשת. ויש לאיש לקדש נשים רבות, כאחת -- והוא שיהיה בכסף אם קידש בכסף, פרוטה לכל אחת ואחת; ויש לאחת מהן או לאחר, לקבל הקידושין על ידי כולן מדעתן.

ב) המקדש את האישה, ונתן קידושיה מדעתה ביד חברתה, ואמר לחברתה כשנתן הקידושין בידה, ואת נמי, או וכן גם את, וכיוצא בזה -- הרי שתיהן, מקודשות. אבל אם נתן בידה, ואמר לה ואת -- הרי זו שקיבלה הקידושין, ספק מקודשת: שמא לא נתכוון אלא לראות מה בליבה, וכאילו אמר לה ואת מה תאמרי בדבר זה; ולפיכך קיבלה היא הקידושין, שהרי זה עדיין שואלה לראות מה בליבה -- ומפני זה, היא ספק מקודשת.

ג) התקדשי לי בדינר זה, ונטלתו וזרקתו לפניו או לים או לאור או לדבר האבד -- אינה מקודשת. אמרה לו, תנהו לאבא, או לאביך, או לאיש פלוני, ונתן -- אינה מקודשת; ואם אמרה, תנהו לו שיקבלנו לי, ונתן -- הרי זו מקודשת. [ד] אמרה, הניחהו על הסלע -- אינה מקודשת; ואם היה סלע שלה, מקודשת. היה הסלע של שניהם, הרי זו מקודשת בספק.

ד) אמר לה, התקדשי לי בכיכר זה, אמרה לו, תנהו לעני -- אפילו היה עני הסמוך עליה, אינה מקודשת. תנהו לכלב, אינה מקודשת; ואם היה הכלב שלה, מקודשת; ואם היה רץ אחריה לנושכה, ואמרה לו, תנהו לכלב -- הרי זו ספק מקודשת.

ה) היה מוכר פירות או כלים וכיוצא בהן, באת אישה ועמדה ואמרה לו תן לי מעט מאלו, ואמר לה אם אתן ליך, תהיי מקודשת לי -- אם אמרה הין ונתן לה, הרי זו מקודשת; אבל אם אמרה לו, תן לי מהן, או השלך לי, או דברים שעניינם לא תשחק עימי בדברים אלו אלא תן בלבד, ונתן -- אינה מקודשת.

ו) וכן אם היה שותה יין, ואמרה לו תן לי כוס אחד, ואמר לה אם אתן ליך, הרי את מקודשת לי בו, ואמרה לו השקני השקות, או תן, השקה, השלך -- אינה מקודשת, שאין הדברים מראין אלא השקני בלבד ולא תשחק עימי בדבר אחר.

ז) [ו] המקדש בעד אחד, אין חוששין לקידושיו, ואף על פי ששניהן מודים; קל וחומר, למקדש בלא עדים. המקדש בפסולי עדות של תורה, אינה מקודשת. בפסולי עדות של דברי סופרים, או בעדים שהם ספק פסולי תורה -- אם רצה לכנוס, חוזר ומקדש בכשרים; ואם לא רצה לכנוס, צריכה ממנו גט מדברי סופרים. ואפילו כפרה האישה והכחישה את העדים, ואמרה לא קידשתני, כופין אותה ליקח גט. וכן דין כל קידושי ספק -- אם רצה לכנוס, חוזר ומקדש ודאי; ואם לא רצה, צריכה ממנו גט מספק.

ח) [ז] קטן שקידש, אין קידושיו קידושין. אבל גדול שקידש את הקטנה היתומה, או קטנה שיצאה מרשות אב -- אם הייתה פחותה מבת שש, אף על פי שהיא נבונת לחש ביותר ומכרת ומבחנת, אין שם קידושין, ואינה צריכה למאן; ואם הייתה מבת עשר ומעלה, אף על פי שהיא סכלה ביותר, הואיל ונתקדשה לדעתה, הרי זו מקודשת למיאון.

ט) הייתה מבת שש עד סוף עשר, בודקין את יופי דעתה -- אם מבחנת ומכרת עסקי הנישואין והקידושין, צריכה למאן; ואם לאו, אינה מתקדשת למיאון, ואינה צריכה למאן.

י) [ח] כיצד מתקדשת למיאון, שאם נתקדשה ולא רצת לישב עם בעלה, צריכה למאן בפני שניים, ולומר איני רוצה בפלוני בעלי -- ויוצאה בלא גט, כמו שיתבאר בהלכות גירושין; וזו היא הנקראת ממאנת. ולמה יוצאה בלא גט, מפני שאין קידושיה קידושין מן התורה, אלא קידושי קטנה זו מדברי סופרים, והן תלויין: שאם ישבה עם בעלה, עד שגדלה -- גמרו קידושיה, ונעשת אשת איש גמורה, ואינו צריך לחזור ולקדשה, אחר שגדלה; ואם לא רצת לישב -- צריכה למאן, ותצא בלא גט.

יא) [ט] חירש שנשא פיקחת, וכן חירשת שנישאת לפיקח, אין קידושיהן גמורין מן התורה, אלא מדברי סופרים; לפיכך אם בא פיקח וקידש אשת חירש הפיקחת -- הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורין, ונותן גט, והיא מותרת לבעלה החירש. אבל השוטה שקידש פיקחת, או פיקח שקידש שוטה -- אין כאן קידושין כלל, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.

יב) [י] סריס שקידש, בין סריס חמה בין סריס אדם, וכן איילונית שנתקדשה -- הרי אלו קידושין גמורין. [יא] טומטום ואנדרוגינוס שקידשו אישה, או שקידשן איש -- הרי אלו קידושי ספק, וצריכין גט מספק.

יג) [יב] המקדש אחת מן העריות, לא עשה כלום -- שאין קידושין תופסין בערווה, חוץ מן הנידה: שהמקדש את הנידה, הרי זו מקודשת קידושין גמורין; ואין ראוי לעשות כן.

יד) [יג] אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר בפני בעלה, הרי זו מקודשת לשני, שהאישה שאמרה לבעלה בפניו גירשתני, נאמנת -- חזקה, שאינה מעיזה פניה בפני בעלה; אבל אם קידשה אחר שלא בפני בעלה, אין קידושין תופסין בה, עד שתביא ראיה שנתגרשה, קודם שתקבל הקידושין -- כל שלא בפניו, מעיזה.

טו) [יד] המקדש אחת מן השנייות, או מאיסורי לאוין, או מאיסורי עשה, וכן היבם שקידש צרת יבמה -- הרי זו מקודשת קידושין גמורין: חוץ מיבמה שנתקדשה לזר, שהיא מקודשת בספק -- נסתפק לחכמים אם הקידושין תופסין ביבמה, כשאר חייבי לאוין, או אין קידושין תופסין בה, כערווה. ואף על פי שאסור לו לכנוס אחת מכל אלו, הרי זה מגרש בגט.

טז) [טו] המקדש גויה או שפחה, אינן קידושין, אלא הרי היא אחר הקידושין, כמו שהייתה קודם הקידושין; וכן גוי ועבד שקידשו בת ישראל, אין קידושיהן קידושין. ישראל משומד שקידש בת ישראל, אף על פי שהוא עובד עבודה זרה ברצונו, הרי אלו קידושין גמורין, וצריכה ממנו גט.

יז) [טז] המקדש אישה שחצייה שפחה, וחצייה בת חורין, אינה מקודשת קידושין גמורין, עד שתשתחרר; וכיון שנשתחררה, גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה, ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים. בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה, הרי זו ספק קידושין לשניהם. [יז] ואי זו היא שפחה חרופה האמורה בתורה, מי שחצייה שפחה וחצייה בת חורין שקידשה עבד עברי; ומי שחצייו עבד וחצייו בן חורין שקידש בת חורין, הרי זו ספק קידושין.

יח) שיכור שקידש, קידושיו קידושין, ואף על פי שנשתכר הרבה; ואם הגיע לשכרותו של לוט, אין קידושיו קידושין -- ומתיישבין בדבר זה.

יט) המקדש בפחות מפרוטה, אינה מקודשת; קידשה באוכל או בכלי וכיוצא בו ששווה פחות מפרוטה, הרי זו מקודשת בספק, וצריכה גט מספק -- שמא דבר זה שווה פרוטה במקום אחר. הא למדת, שכל המקדש בשווה כסף, אם היה שווה פרוטה באותה המדינה, הרי אלו קידושי ודאי; ואם אינו שווה פרוטה, הרי אלו קידושי ספק.

כ) ייראה לי, שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים, וכיוצא בהן, אם לא היו שווה פרוטה באותו המקום, אינה מקודשת כלל -- שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד, ולא יהיה שווה כלום. ודבר של טעם הוא זה, וראוי לסמוך עליו.

כא) [כ] המקדש אישה בפחות מפרוטה, או שקידש שתי נשים בפרוטה, אף על פי ששלח סבלונות אחר מכן, אינה מקודשת; וכן קטן שקידש, אף על פי ששלח סבלונות אחר שהגדיל, אינה מקודשת: שמחמת קידושיו הראשונים שלחם, שהיו קידושין פסולין.

כב) [כא] המקדש את האישה בכסף או בשטר, אינו צריך שייתן הקידושין לתוך ידה, אלא כיון שרצת לזרוק לה קידושיה, וזרקם -- בין לתוך ידה, בין לתוך חיקה, או לתוך חצרה, או לתוך שדה שלה -- הרי זו מקודשת; הייתה עומדת ברשות הבעל, צריך שייתן לתוך ידה, או לתוך חיקה.

כג) הייתה עומדת ברשות שהיא של שניהם, וזרק לה קידושיה מדעתה, ולא הגיעו לידה או לחיקה -- הרי זו מקודשת קידושי ספק; ואפילו אמרה לו, הנח קידושיי על מקום זה, ואותו המקום של שניהם -- הרי אלו קידושי ספק.

כד) [כב] היו עומדין ברשות הרבים, או ברשות שאינה של שניהן, וזרק לה קידושיה -- קרוב לו, אינה מקודשת; קרוב לה, הרי זו מקודשת. מחצה למחצה, או שהיו ספק קרוב לו ספק קרוב לה, ואבדו קודם שיגיעו לידה -- הרי זו מקודשת בספק.

כה) כיצד הוא קרוב לה, וקרוב לו -- כל שהוא יכול לשמור אותן, והיא אינה יכולה לשמור אותן, זה הוא קרוב לו; היא יכולה לשמור אותן, והוא אינו יכול לשמור, זה הוא קרוב לה. שניהם יכולין לשמור אותן, או שניהם אינן יכולין לשמור אותן, זה הוא מחצה למחצה.