zirkind.org

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות שחיטה פרק ג

א) חמישה דברים מפסידין את השחיטה, ועיקר הלכות שחיטה להיזהר בכל אחת מהן; ואלו הן -- שהייה, חלדה, דרסה, הגרמה, ועיקור.

ב) שהייה כיצד, הרי שהתחיל לשחוט, והגביה ידו קודם שיגמור השחיטה, ושהה, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, וחזר הוא או אחר וגמר את השחיטה -- אם שהה כדי שיגביה את הבהמה וירביצנה וישחוט, שחיטתו פסולה; ואם שהה פחות מכדי זה, שחיטתו כשרה.

ג) הייתה בהמה דקה, שיעור שהייתה כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט; ואם הייתה גסה, כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט. ובעוף, כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט.

ד) שחט מעט ושהה מעט, וחזר ושחט מעט ושהה מעט, עד שגמר השחיטה, ולא שהה בפעם אחת שיעור השהייה, אבל כשתחשוב כל זמן השהייות יצטרף מכולן שיעור שהייה -- הרי זו ספק נבילה. וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט, כמו מיעוט הסימנין בלבד, לא כדי שישחוט שחיטה גמורה -- הרי זו ספק נבילה.

ה) שחט רוב אחד בעוף, או רוב השניים בבהמה -- אף על פי ששהה חצי היום וחזר וגמר חתיכת הסימנין, הרי זו מותרת: מאחר שנשחט בה כשיעור, הרי זה כמחתך בשר השחוטה.

ו) שחט בקנה לבדו חצייו או מיעוטו, ושהה זמן מרובה -- הרי זה חוזר וגומר השחיטה, ואין בכך כלום; אבל אם שחט רוב הקנה, או שנקב בושט כל שהוא, ושהה כשיעור -- בין שחזר וגמר השחיטה שהתחיל, בין ששחט שחיטה גמורה במקום אחר -- הרי זו פסולה: מפני שהעוף או הבהמה שנפסק רוב הקנה שלה או שניקב הושט במשהו, נבילה; ואין השחיטה מועלת בה, כמו שיתבאר.

ז) הנה נתבאר לך, שאין שהייה בקנה בעוף כלל -- שאם שחט רוב הקנה ושהה, כבר נגמרה שחיטתו, וכשחזר וגמר, מחתך בשר הוא; ואם שחט במיעוט הקנה ושהה, הרי זה חוזר ושוחט כל זמן שירצה, שאינה נאסרת משום נבילה, עד שייפסק רוב הקנה.

ח) שחט העוף ושהה בו, ואינו יודע אם ניקב הושט או לא ניקב -- חוזר ושוחט הקנה לבדו במקום אחר, ומניחו עד שימות; ובודק הושט מבפנים -- אם לא נמצאת בו טיפת דם, בידוע שלא ניקב וכשרה.

ט) חלדה כיצד, כגון שהכניס הסכין בין סימן לסימן, בין שפסק הסימן העליון למעלה, בין ששחט התחתון למטה שהוא דרך שחיטה -- הרי זו פסולה. [י] הכניס את הסכין תחת העור, ושחט שני הסימנים כדרכן, או שהחליד את הסכין תחת צמר מסובך, או שפרס מטלית על הסכין ועל הצוואר ושחט תחת המטלית -- הואיל ואין הסכין גלויה, הרי זו ספק נבילה; וכן אם שחט מיעוט הסימנים בהחלדה, וגמר השחיטה שלא בהחלדה -- הרי זו ספק נבילה.

י) [יא] דרסה כיצד, כגון שהכה בסכין על הצוואר כדרך שמכין בסיף, וחתך הסימנין בבת אחת בלא הולכה והבאה, או שהניח הסכין על הצוואר, ודחק למטה כחותך צנון או קישות עד שחתך הסימנין -- הרי זו פסולה.

יא) [יב] הגרמה כיצד, זה השוחט בקנה למעלה במקום שאינו ראוי לשחיטה; וכמו שני חיטין יש בסוף הקנה למעלה בטבעת גדולה. שחט בתוך החיטין -- אם שייר מהן כל שהוא למעלה, הרי זו כשרה, שהרי שחט משיפוי כובע ולמטה, והוא מן המקום הראוי לשחיטה; ואם לא שייר מהן כלום אלא שחט למעלה מהן, הרי זו מוגרמת ופסולה.

יב) [יג] שחט רוב האחד או רוב השניים, והשלים השחיטה בדרסה, או בהגרמה -- הרי זו כשרה, שהרי נשחט השיעור כראוי. הגרים בתחילה שליש, ושחט שני שלישים -- הרי זו כשרה; שחט שליש, והגרים שליש, וחזר ושחט שליש האחרון -- כשרה. הגרים שליש, ושחט שליש, וחזר והגרים שליש האחרון -- הרי זו פסולה. ואם דרס או החליד, בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי -- הרי זו פסולה.

יג) [יד] עיקור כיצד, כגון שנעקרה הגרגרת והיא הקנה, או הושט, ונשמט אחד מהן או שניהן קודם גמר שחיטה -- הרי זו נבילה; אבל אם שחט אחד בעוף או רובו, ואחר כך נשמט הסימן השני -- שחיטתו כשרה. [טו] נשמט אחד מהן, ואחר כך שחט את השני -- שחיטתו פסולה; שחט אחד מהן, ונמצא השני שמוט, ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמט או אחר שחיטה -- הרי זו ספק נבילה.

יד) [טז] נמצא הסימן השחוט שמוט, הרי זו כשרה -- שודאי אחר שחיטה נעקר: שאילו נעקר קודם שחיטה, היה מידלדל ולא נשחט. [יז] במה דברים אמורים, שלא תפס הסימנין בידו כששחט; אבל אם תפסן ושחט, אפשר שתישחט אחר העיקור, ולפיכך אם נמצאת שמוטה ושחוטה, הרי זו ספק נבילה.

טו) [יח] כל מקום שאמרנו בשחיטה, פסולה -- הרי זו נבילה; ואם אכל ממנה כזית, לוקה משום אוכל נבילה -- שאין מוציא מידי נבילה אלא שחיטה כשרה כאשר ציווה, כמו שביארנו. וכל ספק שיסתפק בשחיטה, הרי זו ספק נבילה; והאוכל ממנה, מכין אותו מכת מרדות.

טז) [יט] בהמה שניטל ירך שלה וחללה עימה, עד שתיראה חסרה כשתרבץ -- הרי זו נבילה, והרי זו כמי שנחתך חצייה ונחלקה לשני גופות; ואין השחיטה מועלת בה. וכן אם נשברה מפרקת ורוב בשר עימה, או שנקרעה מגבה כדג, או שנפסק רוב הקנה, או שניקב הושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה -- הרי זו נבילה מחיים, ואין השחיטה מועלת בה. ואחד הבהמה ואחד העוף, בכל הדברים האלו.

יז) [כ] שני עורות יש לו לושט -- החיצון אדום, והפנימי לבן; ניקב האחד מהן בלבד, כשרה. ניקבו שניהן בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה, הרי זו נבילה: ובין שנשחטה במקום הנקב, בין שנשחטה במקום אחר -- אין השחיטה מועלת בה; ניקבו שניהן זה שלא כנגד זה, נבילה. [כא] ניקב הושט, ועלה בו קרום וסתמו -- אין הקרום כלום, והרי הוא נקוב כשהיה.

יח) נמצא קוץ עומד בושט, הרי זו ספק נבילה -- שמא ניקב הושט ועלה קרום במקום הנקב, ואינו נראה; אבל אם נמצא הקוץ לאורכו בושט, אין חוששין לו -- שרוב הבהמות המדברייות אוכלות הקוצים תמיד. [כב] וושט אין לו בדיקה מבחוץ, אלא מבפנים. כיצד, הופכו ובודק -- אם נמצא עליו טיפת דם, בידוע שהיה נקוב.

יט) [כג] גרגרת שנפסק רוב חללה במקום הראוי לשחיטה, הרי זו נבילה; וכן אם ניקבה כאיסר. ניקבה נקבים קטנים -- אם נקבים שאין בהן חיסרון, הן מצטרפין לרובה; ואם נקבים שיש בהן חיסרון, מצטרפין לכאיסר. וכן אם ניטלה ממנה רצועה, מצטרפת לכאיסר. ובעוף, כל שאילו מקפל הרצועה או הנקבים שיש בהן חיסרון ומניחן על פי הקנה -- אם חופה את רובו, נבילה; ואם לאו, כשרה.

כ) [כד] ניקבה הגרגרת נקב מפולש משני צדדיה, כדי שייכנס איסר לרוחבו -- נבילה; נסדקה לאורכה, אפילו לא נשתייר מן המקום הראוי בה לשחיטה אלא משהו למעלה ומשהו למטה -- כשרה.

כא) [כה] גרגרת שניקבה, ואין ידוע אם קודם שחיטה ניקבה או אחר שחיטה ניקבה -- נוקבין אותה עתה במקום אחר, ומדמין הנקב לנקב: אם נדמה לו, מותרת. ואין מדמין אלא מחוליה גדולה לחוליה גדולה, או מקטנה לקטנה; אבל לא מקטנה לגדולה ולא מגדולה לקטנה: שכל הקנה חוליות חוליות הוא, ובין כל חוליה וחוליה חוליה אחת קטנה משתיהן ורכה.

---

הלכות שחיטה פרק ד

א) ישראל שאינו יודע חמישה דברים המפסידין את השחיטה וכיוצא בהן מהלכות שחיטה שביארנו, ושחט בינו לבין עצמו -- אסור לאכול משחיטתו, לא הוא ולא אחרים. והרי זו קרובה לספק נבילה; והאוכל ממנה כזית, מכין אותו מכת מרדות.

ב) ואפילו שחט בפנינו ארבעה וחמישה פעמים שחיטה כשרה, והרי שחיטה זו ששחט בינו לבין עצמו שחיטה נכונה וגמורה -- אסור לאכול ממנה: הואיל ואינו יודע דברים המפסידין, אפשר שיפסיד השחיטה והוא אינו יודע, כגון שישהה או ידרוס או ישחוט בסכין פגומה וכיוצא באלו, בלא כוונתו.

ג) ישראל שיודע הלכות שחיטה -- הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחילה, עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהיה רגיל וזריז; ואם שחט תחילה בינו לבין עצמו, שחיטתו כשרה.

ד) היודע הלכות שחיטה, ושחט בפני חכם עד שנעשה רגיל -- הוא הנקרא מומחה; וכל המומחין שוחטין לכתחילה. ואפילו נשים ועבדים -- אם היו מומחין, הרי אלו שוחטין לכתחילה.

ה) חירש שוטה וקטן ושיכור שנתבלבלה דעתו ששחטו, שחיטתן פסולה -- מפני שאין בהן דעת, שמא יקלקלו בשחיטתן; לפיכך אם שחטו בפני היודע, וראה אותן ששחטו כהוגן -- שחיטתן כשרה.

ו) מי שאינו ידוע אצלנו, ששחט בינו לבין עצמו -- שואלין אותו: אם נמצא יודע עיקרי הלכות שחיטה, שחיטתו כשרה. [ז] הרי שראינו ישראלי מרחוק ששחט והלך לו, ולא ידענו אם יודע או אינו יודע -- הרי זו מותרת; וכן האומר לשלוחו, צא ושחוט לי, ומצא הבהמה שחוטה, ואין ידוע אם שלוחו שחטה או אחר -- הרי זו מותרת: שרוב המצויין אצל שחיטה, מומחין הן.

ז) [ח] אבד לו גדי או תרנגול, ומצאו שחוט -- בבית, מותר: שרוב המצויין אצל שחיטה, מומחין הן. מצאו בשוק, אסור: שמא נתנבל ולפיכך הושלך. וכן אם מצאו באשפה שבבית, אסור.

ח) [ט] מומחה שנשתתק, והרי הוא מבין ושומע, ודעתו נכונה -- הרי זה שוחט, לכתחילה; וכן מי שאינו שומע, הרי זה שוחט. [י] הסומה -- לא ישחוט לכתחילה, אלא אם כן אחרים רואין אותו; ואם שחט, שחיטתו כשרה.

ט) [יא] נוכרי ששחט, אף על פי ששחט בפני ישראל בסכין יפה, ואפילו היה קטן -- שחיטתו נבילה; ולוקה על אכילתה, מן התורה -- שנאמר "וקרא לך, ואכלת מזבחו" (שמות לד,טו): מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו, אתה למד שזבחו אסור; ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה. [יב] וגדר גדול גדרו בדבר -- שאפילו גוי שאינו עובד עבודה זרה, שחיטתו נבילה.

י) [יג] התחיל הגוי לשחוט מיעוט הסימנין, וגמר ישראל, או שהתחיל ישראל, וגמר הגוי -- פסולה: ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. אבל אם שחט הגוי דבר שאינו עושה אותה נבילה, כגון ששחט חצי הגרגרת בלבד, וגמר ישראל -- הרי זו כשרה.

יא) [יד] ישראל משומד לעבירה מן העבירות, שהיה מומחה -- הרי זה שוחט לכתחילה; וצריך ישראל כשר לבדוק את הסכין, ואחר כך ייתננה למשומד זה לשחוט בה -- מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק. ואם היה משומד לעבודה זרה, או מחלל שבת בפרהסיה, או מין והוא הכופר בתורה ובמשה רבנו, כמו שביארנו בהלכות תשובה -- הרי הוא כגוי, ושחיטתו נבילה.

יב) [טו] מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה -- הרי זה שוחט בינו לבין עצמו, אם היה מומחה: שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר אסור -- שזו חזקה היא על כל ישראל, ואפילו הרשעים מהן.

יג) [טז] אלו הצדוקיין והבייתוסיין ותלמידיהן, וכל הטועין אחריהן שאינן מאמינין בתורה שבעל פה -- שחיטתן אסורה; ואם שחטו בפנינו, הרי זו מותרת: שאין איסור שחיטתן אלא שמא יקלקלו בשחיטתן, והן אינן מאמינין בתורת שחיטה; לפיכך אינן נאמנין לומר, לא קילקלנו.

יד) [יז] כשהיו ישראל במדבר, לא נצטוו בשחיטת החולין, אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין, כשאר הגויים. ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט, לא ישחוט אלא שלמים, שנאמר "איש איש מבית ישראל, אשר ישחט שור... ואל פתח אוהל מועד... למען אשר יביאו... וזבחו זבחי שלמים לה'..." (ויקרא יז,ג-ה); אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר, היה נוחר. [יח] ומצוה זו אינה נוהגת לדורות, אלא במדבר בלבד בעת היתר הנחירה.

טו) ונצטוו שם, שכשייכנסו לארץ, תיאסר הנחירה, ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה; וישחטו בכל מקום לעולם, חוץ לעזרה, שנאמר "כי ירחיב ה' אלוהיך את גבולך... וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך..." (דברים יב,כ-כא). וזו היא המצוה הנוהגת לדורות, לשחוט ואחר כך יאכל.

---

הלכות שחיטה פרק ה

א) כבר ביארנו בהלכות איסורי מאכלות, שהטריפה האמורה בתורה היא הנוטה למות; ולא נאמר טריפה אלא שדיבר הכתוב בהווה, כגון שטרפה ארי וכיוצא בו ושברה ועדיין לא מתה. [ב] ויש שם חולאים אחרים שאם יארעו לה תיחשב טריפה, והן הלכה למשה מסיניי; ושמונה מיני טריפות נאמרו לו למשה בסיניי, ואלו הן -- דרוסה, נקובה, חסרה, נטולה, פסוקה, קרועה, נפולה, ושבורה.

ב) [ג] אף על פי שכולן הלכה, הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה, החמירו בה: וכל ספק שיסתפק בדרוסה, אסור; ושאר שבעה מיני טריפות, יש בהן ספקות מותרין, כמו שיתבאר.

ג) [ד] הדרוסה -- הוא שיטרוף הארי וכיוצא בו הבהמה וידרוס עליה בידו, או ידרוס הנץ והנשר וכיוצא בהן על העוף. ואין דריסה בבהמה גסה ובחיה גסה, אלא לארי בלבד; ובבהמה דקה, מן הזאב ולמעלה. ובגדיים וטלאים, אפילו חתול ושועל ונמייה וכיוצא בהן, יש להן דריסה. [ה] הנץ, יש לו דריסה, ואפילו בעוף גדול. אבל שאר עופות הדורסין, יש לו דריסה בעוף שכמוהו; ואין לו דריסה בעוף שהוא גדול ממנו. [ו] ויש לחולדה דריסה, בעופות; וכלב אין לו דריסה כל עיקר, לא בעוף ולא בבהמה וחיה. והנץ, יש לו דריסה בגדיים וטלאים -- והוא, שייקוב בציפורניו לבית החלל.

ד) [ז] אין דריסה, אלא ביד הטורף; אבל ברגליו, אין חוששין לו. ואין דריסה, אלא בציפורן; אבל בשן, אין חוששין לו -- אלא אם כן נקב עד בית החלל, ובודקין שמא ניקב אחד מן האברים שנטרפת בנקיבתן. ואין דריסה, אלא בכוונת הטורף; אבל אם נפל הדורס ונשתקעו ציפורניו בנטרף, אין זו דריסה. ואין דריסה, אלא מחיים; אבל אם דרס ונהרג ועדיין ידו בדרוסה, ולא שמט ציפורניו ממנה אלא אחר מותו -- אין חוששין לו.

ה) [ח] וכיצד דין הדרוסה, כל מקום שאמרנו, חוששין לה -- שוחטין את הנטרף, ובודקין כל החלל שלו מכף הירך עד הקודקוד: אם נמצאת כולה שלמה מכל מיני טריפות, ולא נמצא בה רושם הדריסה -- הרי זו מותרת; ואם נמצא בה רושם הדריסה -- הרי זו טריפה, ואסורה מן התורה.

ו) [ט] איזה הוא רושם הדריסה, שיאדים הבשר כנגד בני מעיים; ואם נימוק הבשר כנגד בני מעיים, עד שנעשה כבשר שהרופא גורדו מן החבורה -- רואין אותו הבשר כאילו חסר, וטריפה. [י] ואם דרס בסימנין -- משיאדימו, טריפה; ודריסתן במשהו: כיון שהאדים בהן כל שהוא מחמת דריסה, טריפה.

ז) [יא] ספק דרוסה -- אסורה, עד שתיבדק כדרוסה ודאית. כיצד, ארי שנכנס לבין שוורים, ונמצא ציפורן בגבו של אחד מהן -- חוששין שמא ארי דרסו, ואין אומרין שמא בכותל נתחכך. וכן שועל או נמייה שנכנס לבין העופות, והוא שותק והם מקרקרין -- חוששין שמא דרס. אבל אם היה הוא נוהם והן מקרקרין, מיראתן ומנהימתו הן מקרקרין; וכן אם קטע ראש אחד מהן, הנה נח רוגזו; וכן אם שתק הוא והן, אין חוששין -- שאילו הזיק, היו מקרקרין.

ח) [יב] ספק שנכנס לכאן טורף או לא נכנס לכאן, או שראינו ולא נודע אם זה מן הטורפין או אינו מן הטורפין -- אין חוששין לו; וכן עוף שנכנס לבין העצים, או לבין הקנים, ויצא וראשו מנטף דם, או צווארו -- אין חוששין לו שמא נטרף, אלא אומרין, שמא בעצים ניזק.