zirkind.org

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות אישות פרק יג

א) כמה הכסות שהוא חייב ליתן לה -- בגדים של חמישים זוז משנה לשנה, ממטבע אותן הימים, שנמצאו החמישים, שישה דינרין ורביע דינר כסף; נותנין לה חדשים בימות הגשמים, ולובשת בליותיהן בימות החמה. והשחקים, והן מותר הכסות, הרי הן שלה, כדי שתתכסה בהן בימי נידתה. ונותן לה חגור למותניה, וכפח לראשה; ומנעל, ממועד למועד.

ב) במה דברים אמורים, באותן הימים ובארץ ישראל; אבל בשאר זמנים ושאר המקומות, אין הדמים עיקר -- יש מקומות שיהיו שם הבגדים ביוקר הרבה, או בזול הרבה. אלא העיקר שסומכין עליו, שמחייבין אותו ליתן לה בגדים הראויין לימות הגשמים ולימות החמה, בפחות שלובשת כל אישה בעלת בית באותה המדינה.

ג) ובכלל הכסות שהוא חייב לה, כלי בית ומדור שיושבת בו. ומה הם כלי בית -- מיטה מוצעת, ומפץ או מחצלת לישב עליה; וכלי אכילה ושתייה, כגון קדירה וקערה וכוס ובקבוק וכיוצא בהן. והמדור ששוכר לה, בית של ארבע אמות על ארבע אמות; ותהיה רחבה חוצה לו, כדי להשתמש בה, ויהיה לו בית הכיסא, חוץ ממנו.

ד) וכן מחייבין אותו ליתן לה תכשיטיה, כגון בגדי צבעונין להקיף על ראשה ופדחתה, ופוך ושרק וכיוצא בהן -- כדי שלא תתגנה עליו.

ה) במה דברים אמורים, בעני שבישראל; אבל בעשיר, הכול לפי עושרו -- ואפילו היה ראוי לקנות לה כלי משי ורקמה וכלי זהב, כופין אותו ונותן. וכן המדור, לפי עושרו; והתכשיט וכלי הבית, הכול לפי עושרו. ואם קצרה ידו ליתן לה אפילו כעני שבישראל, כופין אותו להוציא, ותהיה הכתובה חוב עליו, עד שיעשיר.

ו) ולא האישה בלבד, אלא בניו ובנותיו הקטנים בני שש או פחות, חייב ליתן להן כסות המספקת להן, וכלי תשמיש ומדור לשכון בו; ואינו נותן להן לפי עושרו, אלא כפי צורכן בלבד. זה הכלל, כל מי שיש לו עליו מזונות, בין בחייו בין אחר מותו -- יש לו כסות, וכלי בית, ומדור; וכל שבית דין מוכרין למזונותיו, כך מוכרין לכסותו, וכלי ביתו, ומדורו.

ז) האישה שהלך בעלה, ופסקו לה בית דין מזונות וכסות וכלי בית ושכר מדור -- אין פוסקין לה תכשיט, שהרי אין לה בעל שתתקשט לו; אבל מי שנשתטה בעלה, או שנתחרש, פוסקין לה תכשיט. ודין הבעל עם אשתו בטענת הכסות והכלים ושכר המדור, כדינם בטענת המזונות: אם אמר הוא, נתתי, והיא אומרת, לא נתת -- דין אחד לכול.

ח) המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין -- בענייות, שנה אחת יקיים; יתר על כן, או יתיר נדרו או יוציא וייתן כתובה. ובעשירות, שלושים יום יקיים; יתר על כן, או יתיר נדרו או יוציא וייתן כתובה.

ט) הדירה שלא תלך למרחץ -- בכרכים, שבת אחת; ובכפרים, שתי שבתות. שלא תנעול מנעל -- בכפרים, שלושה ימים; ובכרכים, מעת לעת. יתר על זה, יתיר נדרו או יוציא וייתן כתובה.

י) הדירה שלא תשאיל ושלא תשאל מכלי הבית, שדרך כל השכנות לשאול אותן ולהשאילן, כגון נפה וכברה ריחיים ותנור וכיוצא בהן -- יתיר נדרו או יוציא וייתן כתובה, מפני שמשיאה שם רע בשכונותיה.

יא) וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה וריחיים ותנור וכיוצא בהן, ושלא תארוג בגדים נאים לבנה במקום שדרכן לארוג אותן לבנים -- תצא בלא כתובה, מפני שמשיאתו שם רע בשכונותיו שהוא כיליי.

יב) [יא] מקום שדרכן שלא תצא אישה בשוק בכפח שעל ראשה בלבד, עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית -- נותן לה בכלל הכסות, רדיד הפחות בכל הרדידין; ואם היה עשיר, נותן לפי עושרו, כדי שתצא בו לבית האביל או לבית המשתה: לפי שכל אישה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו, ולבית האביל ולבית המשתה לגמול חסד לריעותיה ולקרובותיה, כדי שיבואו הם לה -- שאינה בבית הסוהר, עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאישה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות; ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך -- שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב "כל כבודה בת מלך, פנימה" (תהילים מה,יד).

יג) [יב] המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה -- בזמן שהן עימה בעיר, חודש אחד ממתינין לו; שניים, יוציא וייתן כתובה. ובזמן שהן בעיר אחרת, רגל אחד ממתניתין לו; שניים, יוציא וייתן כתובה.

יד) [יג] המדיר את אשתו שלא תלך לבית האביל ולבית המשתה, או יתיר נדרו או יוציא וייתן כתובה -- שזה כמי שאסרה בבית הסוהר, ונעל בפניה; ואם היה טוען, מפני בני אדם פרוצין שיש באותו בית האביל או בבית המשתה, והוחזק שם פרוצין -- שומעין לו.

טו) [יד] האומר לאשתו, אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואימך אחייך ואחיותייך -- שומעין לו, ותהיה היא הולכת להן כשיארע להן דבר; ותלך לבית אביה פעם בחודש, ובכל רגל ורגל. ולא ייכנסו הן לה, אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה -- שאין כופין את האדם, שייכנסו אחרים ברשותו.

טז) וכן היא שאמרה, אין רצוני שתיכנס אצלי אימך ואחותך, ואיני שוכנת עימהן בחצר אחת, מפני שמריעין לי ומצירין לי -- שומעין לה: שאין כופין את האדם, שיישבו אחרים עימו ברשותו.

יז) [טו] האיש שאמר, איני דר במדור זה, מפני שבני אדם רעים או פרוצים או גויים בשכנותי, ואני מתיירא מהן -- שומעין לו, ואף על פי שלא הוחזקו בפריצות: שכך ציוו חכמים, הרחק משכן רע. ואפילו היה המדור שלה -- מוציאה ממנו, ושוכן בין בני אדם כשרים. וכן, היא שאמרה כן -- אף על פי שהוא אומר, אני איני מקפיד עליהן -- שומעין לה: מפני שהיא אומרת, אין רצוני שייצא עליי שם רע בשכנות אלו.

יח) [טז] כל היישוב -- ארצות ארצות הוא, כגון ארץ כנען, וארץ מצריים, וארץ תימן, וארץ כוש, וארץ שנער, וכיוצא בהן; וכל ארץ וארץ, מדינות וכפרים; וערי ישראל לעניין נישואין, שלוש ארצות היו -- יהודה, ועבר הירדן, והגליל.

יט) [יז] איש שהיה בארץ מן הארצות, ונשא אישה בארץ אחרת -- כופין אותה ויוצאה עימו לארצו, או תצא בלא כתובה, שעל מנת כן נשאה, ואף על פי שלא פירש. אבל הנושא אישה באחת מן הארצות, והוא מאנשי אותה הארץ -- אינו יכול להוציאה לארץ אחרת; אבל מוציאה ממדינה למדינה, ומכפר לכפר באותה הארץ. ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר, ולא מכפר למדינה, שיש דברים שישיבת המדינה טובה להן, ויש דברים שישיבת הכפרים טובה להן.

כ) [יח] וכשמוציאה ממדינה למדינה, או מכפר לכפר באותה הארץ -- אינו מוציאה מנווה יפה לנווה רע, ולא מרע ליפה: מפני שהיא צריכה להיטפל ולבדוק עצמה יפה בנווה היפה, כדי שלא תהא בו קלה וכעורה.

כא) וכן לא יוציאה ממקום שרובו ישראל, למקום שרובו גויים; ובכל מקום, מוציאין ממקום שרובו גויים, למקום שרובו ישראל.

כב) [יט] במה דברים אמורים, מחוצה לארץ לחוצה לארץ, או מארץ ישראל לארץ ישראל; אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל, כופין לעלות, אפילו מנווה היפה לנווה הרע. ואפילו ממקום שרובו ישראל, למקום שרובו גויים -- מעלין. ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ, ואפילו מנווה הרע שרובו גויים לנווה היפה שרובו ישראל.

כג) [כ] אמר האיש לעלות לארץ ישראל, והיא אינה רוצה -- תצא שלא בכתובה; אמרה היא לעלות, והוא אינו רוצה -- יוציא וייתן כתובה; והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל, עם ירושלים: שהכול מעלין לארץ ישראל, ואין הכול מוציאין משם; והכול מעלין לירושלים, ואין הכול מוציאין משם.