Rambam, 3 chapters per day for Monday, 26 Iyyar, 5784

הלכות חנוכה פרק ג

א) בבית שני כשמלכו יוון, גזרו גזירות על ישראל, וביטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; ופשטו ידם בממונם, ובבנותיהם; ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטימאו הטהרות. וצר להם לישראל מאוד מפניהם, ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו, והושיעם מידם. וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים, והרגום והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה -- עד החורבן השני.

ב) וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, בחמישה ועשרים בחודש כסליו היה. ונכנסו להיכל, ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד; ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים -- עד שכתשו זיתים, והוציאו שמן טהור.

ג) ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונת ימים האלו שתחילתם מליל חמישה ועשרים בכסליו, ימי שמחה והלל; ומדליקין בהם הנרות בערב על פתחי הבתים, בכל לילה ולילה משמונת הלילות. וימים אלו, הן הנקראין חנוכה. והן אסורין בספד ותענית, כימי הפורים; והדלקת הנרות בהם, מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.

ד) כל שחייב בקריאת המגילה, חייב בהדלקת נר חנוכה; והמדליק אותה בלילה הראשון, מברך שלוש ברכות: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה; ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה; ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. וכל הרואה אותה, מברך שתיים -- שעשה ניסים לאבותינו, ושהחיינו. ובשאר הלילות, המדליק מברך שתיים, והרואה מברך אחת -- שאין מברכין שהחיינו, אלא בלילה הראשון.

ה) בכל יום ויום משמונת ימים האלו, גומרין את ההלל; ומברך לפניו, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לגמור את ההלל -- בין יחיד, בין ציבור: אף על פי שקריאת ההלל, מצוה מדברי סופרים, מברך עליה אשר קידשנו במצוותיו וציוונו, כדרך שמברך על המגילה ועל העירוב -- שכל ודאי של דבריהם, מברכין עליו. אבל דבר שהוא מדבריהם ועיקר עשייתם לו מפני הספק, כגון מעשר דמאי, אין מברכים עליו; ולמה מברכים על יום טוב שני, והם לא תיקנוהו אלא מפני הספק -- כדי שלא יזלזלו בו.

ו) ולא הלל של חנוכה בלבד, הוא שמדברי סופרים, אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים, בכל הימים שגומרין בהם את ההלל. ושמונה עשר יום בשנה, מצוה לגמור בהם את ההלל; ואלו הם -- שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, וראשון של פסח, ויום עצרת. אבל ראש השנה ויום הכיפורים, אין בהם הלל, לפי שהם ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתרה; ולא תיקנו הלל בפורים, שקריאת המגילה היא ההלל.

ז) מקומות שעושים ימים טובים שני ימים, גומרים את ההלל באחד ועשרים יום -- בתשעת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ושני ימים של פסח, ושני ימים של עצרת. אבל בראשי חודשים, קריאת ההלל מנהג, ואינה מצוה; ומנהג זה, בציבור. לפיכך קוראים בדילוג; ואין מברכים עליו, שאין מברכים על המנהג. ויחיד, לא יקרא כלל; ואם התחיל, ישלים ויקרא בדילוג כדרך שקוראים הציבור. וכן בשאר ימי הפסח, קוראים בדילוג כראשי חודשים.

ח) כיצד מדלגין, מתחילין מתחילת ההלל, עד "חלמיש, למעיינו מים" (תהילים קיד,ח); ומדלג ואומר "ה', זכרנו יברך..." (תהילים קטו,יב), עד "הללו יה" (תהילים קטו,יח); ומדלג ואומר "מה אשיב, לה'" (תהילים קטז,יב), עד "הללו יה" (תהילים קטז,יט); ומדלג ואומר "מן המצר, קראתי יה" (תהילים קיח,ה), עד סוף ההלל. זה הוא המנהג הפשוט; ויש מדלגים דילוג אחר.

ט) כל היום, כשר לקריאת ההלל. והקורא את ההלל למפרע, לא יצא; קרא ושהה, וחזר וקרא, אף על פי ששהה, כדי לגמור את כולו -- יצא. ימים שגומרים בהם את ההלל, יש לו להפסיק בין פרק לפרק; אבל באמצע הפרק, לא יפסיק. וימים שקורא בהם בדילוג, אפילו באמצע הפרק, פוסק.

י) כל יום שגומרים בו את ההלל, מברך לפניו; ומקום שנהגו לברך אחריו, מברך. כיצד מברך, יהללוך ה' אלוהינו כל מעשיך, וחסידיך וצדיקים עושי רצונך; וכל עמך בית ישראל, ברינה יודו לשמך, כי אתה ה', לך טוב להודות ולשמך נעים לזמר; ומעולם ועד עולם, אתה הוא האל; ברוך אתה ה', המלך המשובח המפואר, חי וקיים, תמיד ימלוך לעולם ועד.

יא) יש מקומות שנהגו לכפול מ"אודך כי עניתני" עד סוף ההלל, כופלין כל דבר ודבר שתי פעמים. ומקום שנהגו לכפול, יכפול; ומקום שנהגו שלא לכפול, אין כופלין.

יב) מנהג קריאת ההלל בימי חכמים הראשונים, כך היה: אחר שמברך הגדול שמקרא את ההלל, מתחיל ואומר הללו יה, וכל העם עונין הללו יה; וחוזר ואומר הללו עבדי ה', וכל העם עונין הללו יה; וחוזר ואומר הללו את שם ה', וכל העם עונין הללו יה; וחוזר ואומר יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם, וכל העם עונין הללו יה. וכן על כל דבר ודבר, עד שנמצאו עונין בכל ההלל, הללו יה מאה ושלוש ועשרים פעמים -- סימן להם, שנותיו של אהרון.

יג) וכן כשהקורא מגיע לראש כל פרק ופרק, הם חוזרין ואומרין מה שאמר. כיצד, כשהוא אומר בצאת ישראל ממצריים, כל העם חוזרין ואומרין בצאת ישראל ממצריים; והקורא אומר בית יעקוב מעם לועז, וכל העם עונין הללו יה; עד שיאמר אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוניי, וכל העם חוזרין ואומרין אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוניי. וכן כשיאמר הקורא הללו את ה' כל גויים, כל העם חוזרין ואומרין הללו את ה' כל גויים.

יד) הקורא אומר אנא ה' הושיעה נא, והם עונים אחריו אנא ה' הושיעה נא -- אף על פי שאינו ראש פרק. הוא אומר אנא ה' הצליחה נא, והם עונים אנא ה' הצליחה נא; הוא אומר ברוך הבא, וכל העם אומרים בשם ה'. ואם היה המקרא את ההלל קטן, או עבד, או אישה -- עונה אחריהם מה שהם אומרין, מילה מילה בכל ההלל.

טו) זה הוא המנהג הראשון, ובו ראוי לילך; אבל בזמנים אלו, ראיתי בכל המקומות, מנהגות משונות בקריאתו ובעניית העם, ואין אחד מהם דומה לאחר.

הלכות חנוכה פרק ד

א) כמה נרות הוא מדליק בחנוכה, מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד, בין שהיו אנשי הבית מרובין, בין שלא היה בו אלא אדם אחד. והמהדר את המצוה, מדליק נרות כמניין אנשי הבית, נר לכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים. והמהדר יותר על זה ועושה מצוה מן המובחר, מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון, ומוסיף והולך בכל לילה ולילה, נר אחד.

ב) כיצד, הרי שהיו אנשי הבית עשרה, בלילה הראשון, מדליק עשרה נרות; ובליל שני, עשרים; ובליל שלישי, שלושים; עד שנמצא מדליק בליל שמיני, שמונים.

ג) מנהג פשוט בכל ערינו בספרד, שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בלילה הראשון, ומוסיפין והולכין נר בכל לילה ולילה, עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונה נרות -- בין שהיו אנשי הבית מרובים, בין שהיה אדם אחד.

ד) נר שיש לו שתי פייות, עולה לשני בני אדם. מילא קערה שמן והקיפה פתילות -- אם כפה עליה כלי, כל פתילה ופתילה נחשבת כנר אחד; לא כפה עליה כלי -- נעשית כמדורה, ואפילו כנר אחד אינה נחשבת.

ה) אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם שקיעתה -- לא מאחרין, ולא מקדימין. שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק; וכמה הוא זמן זה, כמו חצי שעה או יתר. עבר זמן זה, אינו מדליק. וצריך ליתן שמן בנר, כדי שתהיה דולקת והולכת, עד שתכלה רגל מן השוק; הדליקה וכבתה, אינו זקוק להדליקה פעם אחרת. נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק -- אם רצה לכבותה, או לסלקה -- עושה.

ו) כל השמנים וכל הפתילות, כשרות לנר חנוכה, ואף על פי שאין השמנים נמשכים אחר הפתילה, ואין האור נתלית יפה באותן הפתילות. ואפילו בליל שבת שבתוך ימי חנוכה, מותר להדליק בשמנים ופתילות שאסור להדליק בהן נר שבת, לפי שאסור להשתמש לאור חנוכה, בין בשבת בין בחול; ואפילו לבדוק מעות, או למנותן לאורה -- אסור.

ז) נר חנוכה, מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ, בטפח הסמוך לפתח, על שמאל הנכנס לבית -- כדי שתהיה מזוזה מימין, ונר חנוכה משמאל. ואם היה דר בעלייה, מניחו בחלון הסמוכה לרשות הרבים; ונר חנוכה שהניחו למעלה מעשרים אמה, לא עשה כלום -- מפני שאינו ניכר.

ח) בימי הסכנה, מניח אדם נר חנוכה בתוך ביתו מבפנים; ואפילו הניחו על שולחנו, דייו. וצריך להיות בתוך הבית נר אחר, להשתמש לאורו. ואם הייתה שם מדורה, אינו צריך נר אחר; ואם אדם חשוב הוא שאין דרכו להשתמש למדורה, צריך נר אחר.

ט) נר חנוכה שהדליקו חירש, שוטה, וקטן, או גוי -- לא עשה כלום: עד שידליקנו מי שהוא חייב בהדלקה. הדליקו מבפנים, והוציאו דלוק והניחו על פתח ביתו -- לא עשה כלום: עד שידליקנו במקומו. אחז הנר בידו ועמד, לא עשה כלום, שהרואה אומר, לצורכו הוא עומד. עששית שהייתה דולקת כל היום כולו, למוצאי שבת מכבה, ומברך, ומדליקה -- שההדלקה היא המצוה, ולא ההנחה. ומותר להדליק נר חנוכה, מנר חנוכה אחר.

י) חצר שיש לה שני פתחים בשתי רוחות, צריכה שני נרות, שלא יאמרו העוברים ברוח זו, לא הניחו נר חנוכה; אבל אם היו ברוח אחת, מדליק באחד מהם.

יא) אורח שמדליקים עליו בתוך ביתו, אינו צריך להדליק עליו במקום שנתארח בו; אין לו בית להדליק עליו בו, צריך להדליק במקום שנתארח בו, ומשתתף עימהם בשמן. ואם היה לו בית בפני עצמו, אף על פי שמדליקים עליו בתוך ביתו, צריך להדליק בבית שהוא בו, מפני העוברים.

יב) מצות נר חנוכה, מצוה חביבה היא עד מאוד; וצריך אדם להיזהר בה, כדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח האל והודיה לו, על הניסים שעשה: אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה -- שואל, או מוכר כסותו; ולוקח שמן ונרות, ומדליק.

יג) הרי שאין לו אלא פרוטה אחת, ולפניו קידוש היום והדלקת נר חנוכה -- מקדים שמן להדליק נר חנוכה, על היין לקידוש היום: הואיל ושניהם מדברי סופרים, מוטב להקדים נר חנוכה שיש בו זכרון הנס.

יד) היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה, או נר ביתו וקידוש היום -- נר ביתו קודם, משום שלום ביתו: שהרי השם נמחק, לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר "דרכיה, דרכי נועם; וכל נתיבותיה, שלום" (משלי ג,יז).

תורת חכם, מקור חיים -- לסור, ממוקשי מוות (משלי יג,יד).

ספר נשים והוא ספר רביעי

הלכותיו חמש, וזה הוא סידורן: הלכות אישות, הלכות גירושין, הלכות ייבום וחליצה, הלכות נערה בתולה, הלכות סוטה.

הלכות אישות

הלכות אישות. יש בכללן ארבע מצוות -- שתי מצוות עשה, ושתי מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לישא אישה בכתובה וקידושין; (ב) שלא תיבעל אישה בלא כתובה וקידושין; (ג) שלא ימנע שאר כסות ועונה; (ד) לפרות ולרבות ממנה. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

הלכות אישות פרק א

א) קודם מתן תורה -- היה אדם פוגע אישה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה, מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו, ותהיה לו לאישה. כיון שניתנה תורה -- נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה, יקנה אותה תחילה בפני עדים, ואחר כך תהיה לו לאישה, שנאמר "כי ייקח איש, אישה, ובא אליה" (דברים כב,יג).

ב) וליקוחין אלו, מצות עשה של תורה הם. ובאחד משלושה דברים אלו האישה נקנית -- בכסף, או בשטר, או בביאה; ושלושתן, מן התורה. וליקוחין אלו, הן הנקראין קידושין או אירוסין, בכל מקום; ואישה שנקנית באחד משלושה דברים אלו, היא הנקראת מקודשת או מאורסת.

ג) וכיון שנקנית האישה ונעשית מקודשת, אף על פי שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה, הרי היא אשת איש; והבא עליה חוץ מבעלה, חייב מיתת בית דין, ואם רצה לגרש, צריכה גט.

ד) קודם מתן תורה -- היה אדם פוגע אישה בשוק, אם רצה הוא והיא, נותן לה שכרה, ובועל אותה על אם הדרך, והולך לו; וזו היא הנקראת קדשה. משניתנה התורה -- נאסרה הקדשה, שנאמר "לא תהיה קדשה, מבנות ישראל" (דברים כג,יח); לפיכך כל הבועל אישה לשם זנות, בלא קידושין, לוקה מן התורה, מפני שבעל קדשה.

ה) כל שאסר ביאתן בתורה וחייב על ביאתן כרת, והן האמורות בפרשת אחרי מות, הן הנקראין עריות; וכל אחת מהן, נקראת ערווה, כגון אם ואחות ובת וכיוצא בהן.

ו) ויש נשים אחרות שאסורות מפי הקבלה, ואיסורן מדברי סופרים; והן הנקראות שנייות, מפני שהן שנייות לעריות, וכל אחת מהן, נקראת שנייה. ועשרים נשים הן, ואלו הן: (א) אם אימו, וזו אין לה הפסק, אלא אפילו אם אם אם אימו עד מעלה מעלה, אסורה; (ב) ואם אבי אימו בלבד; (ג) ואם אביו, וזו אין לה הפסק, אלא אפילו אם אם אם אביו עד למעלה, אסורה; (ד) ואם אבי אביו בלבד; (ה) ואשת אבי אביו, וזו אין לה הפסק, אפילו אשת יעקוב אבינו, אסורה על אחד ממנו; (ו) ואשת אבי אימו בלבד; (ז) ואשת אחי האב, מן האם; (ח) ואשת אחי האם, בין מן האם בין מן האב; (ט) וכלת בנו, וזו אין לה הפסק, אפילו כלת בן בן בנו עד סוף העולם, אסורה -- עד שתהיה אשת אחד ממנו, שנייה על יעקוב אבינו; (י) וכלת בתו בלבד; (יא) ובת בת בנו בלבד; (יב) ובת בן בנו בלבד; (יג) ובת בת בתו בלבד; (יד) ובת בן בתו בלבד; (טו) ובת בן בן אשתו בלבד; (טז) ובת בת בת אשתו בלבד; (יז) ואם אם אבי אשתו בלבד; (יח) ואם אב אם אשתו בלבד; (יט) ואם אם אם אשתו בלבד; (כ) ואם אב אבי אשתו בלבד. נמצאו השנייות שאין להן הפסק, ארבע -- אם האם עד למעלה, ואם האב עד למעלה, ואשת אבי האב עד למעלה, ואשת בן בנו עד למטה.

ז) כל שאסר ביאתו בתורה ולא חייב עליו כרת, הן הנקראים איסורי לאוין; ועוד, נקראין איסורי קדושה. ותשעה הן, ואלו הן: אלמנה לכוהן גדול; גרושה, או זונה, או חללה -- בין לכוהן גדול, בין לכוהן הדיוט; וממזרת לבן ישראל, וכן בת ישראל לממזר; ובת ישראל לעמוני, ומואבי; ובת ישראל לפצוע דכא, וכרות שופכה; וגרושתו, אחר שנישאת לאחר; ויבמה שנישאת לזר, ועדיין רשות היבם עליה.

ח) החלוצה, הרי היא כגרושה; והיא אסורה לכוהן מדברי סופרים. והנתינים, הרי הם כממזרים, אחד זכרים ואחד נקבות -- ואסורין מדברי סופרים; ובהלכות איסורי ביאה, יתבאר לך מה הם הנתינים.

ט) [ח] ויש שאיסור ביאתן בעשה, ואינן מחייבי לאוין. ושלושה הן -- מצרי ואדומי, דור ראשון ודור שני, אחד זכרים ואחד נקבות; ובעולה לכוהן גדול: לפי שלא נאמר באלו לא יבוא או לא ייקח, אלא מכלל שנאמר "דור שלישי, יבוא להם" (דברים כג,ט), אתה למד שדור ראשון ושני לא יבוא; ומכלל שנאמר "והוא, אישה בבתוליה ייקח" (ויקרא כא,יג), אתה למד שאינה בתולה לא ייקח. ולאו הבא מכלל עשה, הרי הוא כעשה.