zirkind.org

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות מעשרות פרק י

א) המקבל עליו להיות נאמן על המעשרות, ולא יהיו פירותיו דמאי -- צריך לעשר את שהוא אוכל, ואת שהוא מוכר, ואת שהוא לוקח; ואינו מתארח אצל עם הארץ. וצריך שיקבל עליו דברים אלו ברבים; וכשיבואו עדים נאמנין שקיבל דברים אלו ברבים, ושהוא רגיל בהם תמיד -- הרי זה נאמן על פירותיו לומר מעושרין.

ב) כל תלמיד חכמים -- נאמן לעולם, ואינו צריך בדיקה אחריו; ובניו ובני ביתו ועבדיו ואשתו של תלמיד חכמים, הרי הן כתלמיד חכמים ונאמנין.

ג) תלמיד חכמים שמת, והניח פירות -- אפילו באותו היום כינסן, הרי הן בחזקת מתוקנין.

ד) [ג] בת עם הארץ או אשתו שנישאת לחבר, ועבדו שנמכר לחבר -- צריכין לקבל עליהם בתחילה; ובת חבר או אשתו שנישאת לעם הארץ, ועבדו שנמכר לעם הארץ -- הרי אלו בחזקתן ונאמנין, עד שייחשדו.

ה) בנו או עבדו של חבר שהיו למודין אצל עם הארץ, צריכין לקבל. בנו או עבדו של עם הארץ שהן למודים אצל חבר -- כל זמן שהן אצל החבר, הרי הן כחבר; יצאו, הרי הן כעם הארץ.

ו) [ד] מי שאינו נאמן, והיה אחד מבניו או מעבדיו נאמן, או אחד ממשפחתו -- לוקחין ממנו ואוכלין על פיהן, ואין חוששין לדבר. [ה] היה הוא נאמן, ואשתו אינה נאמנת -- לוקחין ממנו, ואין מתארחין אצלו. הייתה אשתו נאמנת, והוא אינו נאמן -- מתארחין אצלו, ואין לוקחין ממנו. ותבוא מארה למי שאשתו נאמנת, והוא אינו נאמן.

ז) [ו] לא ישמש חבר, לא במשתה עם הארץ ולא בסעודתו -- אלא אם כן היה הכול מעושר ומתוקן מתחת ידו; לפיכך הרואה חבר משמש במשתה עם הארץ או בסעודתו, הרי הכול בחזקת מעושר. ראוהו מסב עם עמי הארץ, אין הסעודה בחזקת מעושרת -- שמא החבר על תנאין שבליבו הוא סומך.

ח) [ז] כשם שאדם סועד אצל עם הארץ, וסומך על תנאו -- כך הוא צריך להיות מתנה על בנו, ואפילו היה בנו במקום אחר; אבל אינו צריך להיות מתנה על אחר חוץ מבנו, ואפילו היה עימו במשתה. לפיכך בן חבר שהיה מסב במשתה עם הארץ, אין הסעודה בחזקת מעושרת -- שמא אביו התנה עליו.

ט) [ח] עם הארץ שנתן מעה לחבר, ואמר לו, קח לי אגודת ירק אחת, או גלוסקה אחת -- לוקח לו סתם, ופטור מלעשר; ואם החליף את המעה, חייב לעשר ואחר כך יביא לו. ואם פירש החבר, ולא לקח סתם אלא אמר לחנווני, אגודה זו שאני לוקח ממך לחברי אני קונה אותה, וזו לעצמי אני קונה אותה -- זו שלקח לעצמו, חייב לעשר אותה; וזו שלקח לחברו, אינו חייב לעשר אותה. ואם נתערבו, אפילו נתערבה אחת שלו במאה של חברו -- מתקן הכול דמאי, ואחר כך ייתן לחברו ששלחו ליקח לו.

י) [ט] חמישה שאמרו לאחד, צא והבא לנו חמש אגודות של ירק, והביא לכל אחד ואחד בפני עצמו -- חברים שבהן, אין צריכין לעשר אלא על חלקן בלבד; הביא להן בערבוב -- חברים שבהן, צריכין לעשר על הכול.

יא) [י] עם הארץ שאמר לחבר, צא ולקט לי תאנים מתאנתי -- אוכל מהן החבר עראי, ומעשרן דמאי. ואם אמר החבר לעם הארץ ללקט לו, ושמע חבר אחר -- הרי החבר האחר אוכל, ואינו צריך לעשר: שאין החבר מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו, וחזקתו שהפריש עליהן ממקום אחר. אף על פי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף -- כדי לסלק המכשול מלפני עם הארץ, תורמין.

יב) [יא] מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי, וצריך להודיען; והעני עצמו, והאורח -- אם רצה לתקן, מתקן. [יב] גבאי צדקה גובין סתם מכל אדם, ומחלקין סתם; והרוצה לתקן, יתקן.

יג) רופא חבר שהיה מאכיל לחולה עם הארץ מפירות עם הארץ -- נותן לתוך ידו, אבל לא לתוך פיו; ואם היה הדמאי של רופא, אפילו לתוך ידו לא ייתן. וכן אם ידע שהוא טבל ודאי, אפילו לתוך ידו אסור.

---

הלכות מעשרות פרק יא

א) אסור למכור את הדמאי לעם הארץ, או לשלח לו דמאי -- מפני שהוא מסייע לזה לאכול דבר האסור; אבל מוכרין ומשלחין אותו לתלמיד חכמים -- שאין תלמיד חכמים אוכל עד שיעשר, או עד שיודיעו אדם נאמן שזה מעושר.

ב) כל המשפיעין במידה גסה, כגון הסיטונות ומוכרי תבואה -- מותרין למכור את הדמאי ולשלחו: מפני שהן מוסיפין על המידה, התקינו חכמים שיהיה הלוקח או זה שנשתלחו לו הוא המפריש מעשר דמאי. אבל המודדין במידה דקה -- הואיל והמוכר משתכר, הוא מפריש; ולא ימכור ולא ישלח, אלא מתוקן.

ג) וכמה היא מידה גסה -- ביבש, חצי סאה; ובלח, מידה שהיא מחזקת שווה דינר מאותו דבר הלח. [ד] סלי זיתים וענבים, וקופות של ירק -- אף על פי שהוא מוכרן אכסרה, אסור למוכרן דמאי.

ד) [ה] אמר אחד מהן, בוא ונתקן הפירות האלו, בין שהיה מוכר בדקה, או בגסה -- המוכר מפריש תרומה, והלוקח מפריש מעשר שני; ודבר זה, תנאי בית דין הוא.

ה) [ו] חבר ועם הארץ, שירשו את אביהן עם הארץ -- יכול הוא לומר לו, טול אתה חיטים שבמקום פלוני ואני חיטים שבמקום פלוני, אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני; אבל לא יאמר לו, טול אתה חיטים ואני שעורים, טול אתה את הלח ואני אטול את היבש -- מפני שזה מוכר דמאי.

ו) [ז] מי שהיה נושא ירק, וכבד עליו משאו, ורצה להשליך ממנו על הדרך, כדי להקל ממשאו -- לא ישליך עד שיעשר, כדי שלא יהיה תקלה לעמי הארץ שאוכלין אותו כדמאי.

ז) [ח] הלוקח ירק מן השוק, ומשך, אף על פי שלא שקל ולא מדד ולא נתן דמים, ונמלך להחזיר לבעל החנות -- לא יחזיר, עד שיעשר.

ח) [ט] המוצא פירות בדרך -- אם רוב מכניסין לבתיהן, פטור מלעשר: שעדיין לא נקבעו למעשר. ואם רוב מכניסין למכור בשוק, הרי אלו דמאי; ומחצה למחצה, דמאי.

ט) [י] נטלן לאוכלן, ונמלך להצניען -- לא ישהה אותן אצלו עד שיעשר, כדי שלא יהיה תקלה לאחרים. ואם מתחילה נטלן שלא יאבדו, הרי זה מותר לשהותן אצלו: עד שירצה לאוכלן או לשלחן או למוכרן, יעשר אותן דמאי.

י) [יא] קנובת ירק הנמצאת בגינה, הרי זו פטורה מן הדמאי; ושל בעל הבית הנמצאת בבית, חייבת. שעל גבי האשפה בכל מקום, מותרת.

יא) [יב] הנותן לפונדקית לבשל לו ולאפות -- מעשר את שהוא נותן לה, כדי שלא יהא תקלה לאחרים; ומעשר את שהוא נוטל ממנה, מפני שהיא חשודה להחליף של זה בזה. אבל הנותן לחמותו בין שנשא בתה בין שאירסה, או לשכנתו, פת לאפות ותבשיל לבשל -- אינו חושש לא משום מעשר, ולא משום שביעית: מפני שאינה חשודה להחליף.

יב) במה דברים אמורים, בזמן שנתן לה שאור לעיסה ותבלין לקדירה. אבל אם לא נתן -- חושש משום מעשרות, ולפיכך מעשר מה שייטול ממנה; וחושש משום שביעית, ולפיכך אם הייתה שנת שמיטה הפת אסורה -- שמא השאור מספיחי שביעית הוא.

יג) המוליך חיטים לטחון עם עם הארץ -- הרי הן כחזקתן, שאינו חשוד להחליף; הוליכן לטחון עם הנוכרי -- הרי הן דמאי, שמא החליפן בחיטיו של עם הארץ. וכן המפקיד אצל עם הארץ -- הרי הן כחזקתן, שאינו חשוד להחליף הפיקדון. [יד] עם הארץ שהיה משתמש בחנותו של חבר -- אף על פי שהחבר יוצא ונכנס, הרי זה מותר ואינו חושש שמא החליף.

יד) [טו] המפקיד פירותיו אצל הנוכרי -- הרי הן כפירותיו של נוכרי, שחזקתו להחליף הפיקדון. והיאך דינם, אם היו פירות שעדיין לא נגמרה מלאכתן, ונגמרו ביד ישראל אחר שלקח הפיקדון -- מפריש מעשרות כמו שביארנו. ואם היו פירות שהפקיד טבלים, ונגמרה מלאכתן -- חייב להפריש, שמא לא החליף הגוי; ולפיכך ייראה לי, שהמעשרות שיפריש ספק. אבל אם הפקיד חולין מתוקנין -- אינו צריך להפריש כלום: שאפילו החליף הגוי, פטורין כמו שביארנו בהלכות תרומות, "דגנך" (דברים יח,ד), ולא דגן גוי.

---

הלכות מעשרות פרק יב

א) הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות, ושכח לעשרן, ונכנסה שבת או יום טוב, שאינו יכול לעשר -- הרי זה שואלו; ואם אמר לו, מעושרין הן -- אוכל על פיו בשבת; וכן אם אמר לו אחד שאינו נאמן, מעושרין הן -- אוכל על פיו באותה שבת: ואפילו היו לו פירות אחרות מתוקנין מאותו המין -- מפני שאימת שבת על עמי הארץ, ואינו עובר בה עבירה.

ב) אף על פי שהוא אוכל על פיו בשבת -- הרי זה לא יאכל מאותן הפירות למוצאי שבת, עד שיעשר דמאי על הכול, על שאכל בשבת, ועל הנשאר: שלא הקלו והאמינוהו, אלא לצורך אותה שבת.

ג) הייתה שבת, ויום טוב סמוך לה, ושאלו באחד מהן -- אוכל אף בשני: מפני שלא נראה לעשר בינתיים. וכן בשני ימים טובים של גלייות.

ד) [ג] הנשבע על חברו שיאכל אצלו בשבת, והוא אינו מאמינו על המעשרות -- שואלו ואוכל על פיו, בשבת הראשונה בלבד; אבל בשבת שנייה, אף על פי שנדר ממנו הניה אם לא יאכל אצלו, לא יאכל, עד שיעשר מעשר דמאי.

ה) [ד] מי שאינו נאמן, שראינוהו שהפריש תרומת מעשר מפירותיו שהן דמאי, וראינוה, שחזרה ונפלה בפנינו, בין למקום אחר בין למקומה, ואמר חזרתי והפרשתי אותה -- נאמן אפילו בחול, ואוכל על פיו: כשם שאימת שבת על עמי הארץ -- כך אימת דימוע עליהן, ואינן חשודין להאכיל את המדומע.

ו) [ה] מי שאינו נאמן, שראינוהו שהפריש מעשר ראשון מפירות אלו, ואמר שהפריש מהן מעשר שני -- נאמן; הפריש בפנינו מעשר שני, ואמר שהפריש הראשון -- אינו נאמן: שהשני שלו הוא, והנאמן על השני אינו נאמן על הראשון; והנאמן על הראשון, נאמן על השני.

ז) לפיכך מי שאינו נאמן שהוציא פירות מביתו, ואמר אלו מעשר ראשון -- נאמן, ואין מפרישין מהן תרומה גדולה ומעשרות; ואם אמר אלו מעשר שני -- אינו נאמן, והרי הן דמאי ומפרישין מהן תרומת מעשר. וייראה לי, שהוא פודה את כולן.

ח) [ו] האומר למי שאינו נאמן על המעשרות, קח לי ממי שהוא מעשר, והלך ולקח והביא לו -- אינו נאמן. ואם אמר לו, קח לי מאיש פלוני -- הרי זה נאמן לומר, ממנו לקחתי: שהרי מתיירא, שמא ישאלנו. הלך ליקח לו מאותו פלוני, ואמר לא מצאתיו, ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן -- אינו נאמן.

ט) [ז] הנכנס לעיר, ואינו מכיר אדם שם, ואמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר, ואמר לו אחד, אני -- אינו נאמן. אמר לו, איש פלוני -- הרי זה נאמן; והולך ולוקח מאותו פלוני, אף על פי שאינו מכירו, ואוכל על פיו. הלך ליקח ממנו, ושאל לו מי כאן מוכר ישן, אמר לו זה ששלחך אצלי -- אף על פי שהן כגומלין זה את זה, הרי אלו נאמנין.

י) [ח] במה דברים אמורים, בזמן שאינו מכיר אדם שם. אבל אם מכיר שם אדם, לא ייקח אלא מן המומחה; ואם שהה שם שלושים יום -- אף על פי שאינו מכיר שם אדם, לא ייקח אלא מן המומחה. [ט] ולא התירו דברים אלו, אלא בתרומות ומעשרות; אבל לעניין פירות שביעית, או לעניין טהרות -- לא ייקח אלא מן המומחה.

יא) [י] החמרין שנכנסו לעיר, ואמר אחד מהן פירות אלו אינן מתוקנין, אבל פירות חברי זה מתוקנין ומעושרין הן -- אינו נאמן: שמא קנוניה הן עושין זה עם זה, ויהיה השכר ביניהן.

יב) [יא] המוכר פירות בסוריה -- ואמר משל ארץ ישראל הן, חייב הלוקח לעשר; מעושרין הן, נאמן: שהפה שאסר, הוא הפה שהתיר. משלי הן, חייב לעשר; מעושרין הן, נאמן: שהפה שאסר, הוא הפה שהתיר. ואם ידוע שיש לו קרקע בסוריה, והיה רוב ממכרו משדהו -- חייב הלוקח ממנו לעשר: שחזקתו שהביא משדהו.

יג) [יב] עניים שאמרו, פירות אלו של לקט שכחה ופיאה הן -- הרי אלו נאמנין כל זמן הגרנות, שהלקט והשכחה והפיאה מצויין: והוא שיהיה קרוב מן הגורן, כדי שייצא ויבוא בו ביום. ואם אמרו, של מעשר עני הן -- הרי אלו נאמנין, כל השנה שלו כולה.

יד) ואינן נאמנין, אלא על דבר שדרך בני אדם ליתן אותו. [יג] כיצד, חיטים אלו לקט שכחה ופיאה הם, נאמנין. קמח זה מחיטים של לקט שכחה ופיאה הוא, אינן נאמנין; ואין צריך לומר שאין נאמנין על הפת לומר משל מתנות עניים היא, אלא מתעשרות דמאי.

טו) [יד] נאמנין על השעורה של אורז; ואין נאמנין עליו, בין חי בין מבושל. נאמנין על הפול; ואין נאמנין על הגריסין, בין חיין בין מבושלין. נאמנין על השמן לומר, של מעשר עני הוא; ואין נאמנין לומר, של זיתי ניקוף הוא.

טז) נאמנין על הירק, חי; ואין נאמנין עליו מבושל, אלא אם כן היה דבר מועט: שכן דרך בעלי בתים ליתן מעט ירק מבושל מקדירתו לעני; ומתוך שיכול לומר בעל הבית נתנו לי, יכול לומר אני בישלתיהו ממתנותיי.

יז) [טו] וכן בן לוי שאמר, פירות אלו ממעשר שניטלה תרומתו הן -- הרי זה נאמן לעולם על תרומת מעשר, כשם שישראל נאמן על תרומה גדולה; אבל אינו נאמן עליו לפוטרו ממעשר שני.

יח) [טז] אין כל הדברים האלו אמורין אלא בעם הארץ, שאינו לא חשוד ולא נאמן. אבל מי שהוא חשוד למכור תרומה לשם חולין -- אסור ליקח ממנו כלל דבר שיש בו זיקת תרומה ומעשר, אפילו קרבי דגים: מפני שנותנין בהן שמן. ואין אסור אלא כל שלפניו; אבל אוצרו מותר ליקח ממנו, מפני שהוא מתיירא לערב תרומה באוצרו -- שמא ייוודע הדבר, ויפסיד הכול. וכן החשוד על מעשר שני למוכרו לשם חולין, אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת מעשר. וכל זה קנס מדבריהם.

יט) [יז] חשוד שהעיד על של אחרים, נאמן -- חזקה אין אדם חוטא ולא לו; ואין צריך לומר, עם הארץ. לפיכך עם הארץ שאמר זה טבל וזה תרומה, זה ודאי וזה דמאי -- אפילו בשלו, נאמן. אמר אלו פירות מתוקנין -- בשל אחרים, נאמן: והוא שלא ייראה כעושה קנוניה, כמו שביארנו.

כ) [יח] המוכר פירות לחברו, ואחר שיצאו מתחת ידו, אמר ללוקח, פירות שמכרתי לך טבלים הן, הבשר בשר בכור היה, היין יין נסך -- שורת הדין שאינו נאמן, אפילו היה המוכר חבר. והזריז, מחמיר על עצמו; ואם האמינו, הרי זה משובח -- אפילו היה המוכר עם הארץ.