zirkind.org

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות חמץ ומצה פרק ז

א) מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצריים, בליל חמישה עשר בניסן -- שנאמר "זכור את היום הזה אשר יצאתם" (שמות יג,ג), כמה שנאמר "זכור את יום השבת" (שמות כ,ז). ומניין שבליל חמישה עשר, תלמוד לומר "והגדת לבנך, ביום ההוא לאמור: בעבור זה" (שמות יג,ח) -- בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.

ב) אף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים, חייבין לספר ביציאת מצריים; וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו, הרי זה משובח.

ג) [ב] מצוה להודיע לבנים, ואפילו לא שאלו, שנאמר "והגדת לבנך" (שמות יג,ח). לפי דעתו של בן, אביו מלמדו. כיצד, אם היה קטן או טיפש -- אומר לו, בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצריים, ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש ברוך הוא, ויצאנו לחירות; ואם היה הבן גדול וחכם -- מודיעו מה שאירע לנו במצריים, וניסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו: לפי דעתו של בן.

ד) [ג] וצריך לעשות שינוי בלילה הזה -- כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם, כך וכך אירע וכך וכך היה.

ה) וכיצד משנה, מחלק להן קליות ואגוזים, ועוקרין השולחן מלפניהן קודם שיאכלו, וחוטפין מצה זה מיד זה, וכיוצא בדברים האלו. אין לו בן, אשתו שואלתו; אין לו אישה, שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה -- ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו, שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה.

ו) [ד] וצריך להתחיל בגנות, ולסיים בשבח. כיצד, מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו, כופרין וטועין אחרי ההבל ורודפין עבודה זרה; ומסיים בדת האמת, שקירבנו הקדוש ברוך הוא לה, והבדילנו מן התועים, וקירבנו לייחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצריים, וכל הרעה שגמלונו; ומסיים בניסים ונפלאות שנעשו לנו, ובחירותנו. והוא שידרוש "מארמי אובד אבי" (דברים כו,ה), עד שיגמור כל הפרשה; וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו, הרי זה משובח.

ז) [ה] כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בליל חמישה עשר, לא יצא ידי חובתו; ואלו הן -- פסח, מצה, ומרורים: פסח, על שם שפסח המקום ברוך הוא על בתי אבותינו במצריים, שנאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" (שמות יב,כז); מרורים, על שם שמיררו המצריים את חיי אבותינו במצריים; מצה, על שם שנגאלו. ודברים האלו כולן, הן הנקראין הגדה.

ח) [ו] בכל דור ודור, חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משיעבוד מצריים, שנאמר "ואותנו, הוציא משם" (דברים ו,כג). ועל דבר זה ציווה בתורה, "וזכרת כי עבד היית" (דברים ה,יד), כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד, ויצאת לחירות ונפדית.

ט) [ז] לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה, צריך לאכול ולשתות והוא מסב דרך חירות. וכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים, חייב לשתות בלילה הזה, ארבעה כוסות של יין -- אין פחות מהן; ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, לא יפחתו לו מארבעה כוסות: שיעור כל כוס מהן, רביעית.

י) [ח] אפילו עני שבישראל, לא יאכל עד שיסב. אישה אינה צריכה הסיבה; ואם אישה חשובה היא, צריכה הסיבה. ובן אצל אביו והשמש בפני רבו, צריכין הסיבה; אבל תלמיד בפני רבו, אינו מסב אלא אם כן נתן לו רבו רשות. והסיבת ימין, אינה הסיבה; וכן המסב על עורפו, או על פניו -- אין זו הסיבה. ואימתיי צריכין הסיבה, בשעת אכילת כזית מצה, ובשתיית ארבעה כוסות האלו. ושאר אכילתו ושתייתו -- אם הסב, הרי זה משובח; ואם לאו, אינו צריך.

יא) [ט] ארבע כוסות האלו -- צריך למזוג אותן, כדי שתהיה שתייה ערבה: הכול לפי היין, ולפי דעת השותה; ולא יפחות בארבעתן, מרביעית יין חי. שתה ארבע כוסות אלו מיין שאינו מזוג -- יצא ידי ארבעה כוסות, ולא יצא ידי חירות; שתה ארבע כוסות מזוגין בבת אחת -- יצא ידי חירות, ולא יצא ידי ארבעה כוסות. ואם שתה מכל כוס מהן רובו, יצא.

יב) [י] כל כוס וכוס מארבע כוסות האלו, מברך עליו ברכה בפני עצמה. וכוס ראשון, אומר עליו קידוש היום; כוס שני, קורא עליו את ההגדה; כוס שלישי, מברך עליו ברכת המזון; כוס רביעי, גומר עליו את ההלל, ומברך עליו ברכת השיר. ובין הכוסות האלו -- אם רצה לשתות, שותה; בין שלישי לרביעי, אינו שותה.

יג) [יא] החרוסת, מצוה מדברי סופרים -- זכר לטיט שהיו עובדין בו במצריים. וכיצד עושין אותה, לוקחין תמרים או גרוגרות או צימוקין וכיוצא בהן, ודורסין אותן, ונותנין לתוכן חומץ, ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן; ומביאין אותן על השולחן, בלילי הפסח.

יד) [יב] אכילת מרור -- אינה מצוה מן התורה בפני עצמה, אלא תלויה היא באכילת הפסח: שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח, על מצה ומרורים. ומדברי סופרים, לאכול המרור לבדו בליל זה, אפילו אין שם קרבן פסח.

טו) [יג] מרורים האמורים בתורה, הן החזרת והעולשין והתמכה והחרחבינה והמרור; כל אחד מחמשת מיני ירק אלו, נקרא מרור. ואם אכל מאחד מהן או מחמשתן כזית, יצא -- והוא, שיהיו לחין; ויוצאין בקלח שלהן, אפילו יבש. ואם שלקן, או כבשן, או בישלן -- אין יוצא בהן.