zirkind.org

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות אישות פרק יא

א) הנושא בתולה שנתאלמנה או שנתגרשה או נחלצה -- אם מן האירוסין נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה, כתובתה מאתיים; ואם מן הנישואין, כתובתה מנה, שמשנישאת, הרי היא כבעולה.

ב) וכן הנושא בתולה משוחררת או גיורת או שבויה -- אם נשתחררה השפחה ונתגיירה הגויה ונפדית השבויה, והן פחותות משלוש שנים ויום אחד, כתובתן מאתיים; ואם היו בנות שלוש שנים ויום אחד ומעלה, כתובתן מאה.

ג) [ב] ומפני מה תיקנו חכמים לאלו כתובה מאה, ואף על פי שהן בתולות, הואיל וחזקת הנשואה שתיבעל, וחזקת השפחה והנוכרית והשבויה שתיבעל, תיקנו להן מאה בין נבעלו בין לא נבעלו, והרי הן כבעולות לכל דבר.

ד) [ג] מוכת עץ, כתובתה מאה; אפילו נשאה על מנת שהיא בתולה שלמה, ונמצאת מוכת עץ, כתובתה מאה.

ה) קטנה מבת שלוש שנים ולמטה שנבעלה, אפילו בא עליה אדם גדול, כתובתה מאתיים: סופה שתחזור בתולה כשאר הבתולות. וכן גדולה שבא עליה קטן מבן תשע שנים ולמטה, כתובתה מאתיים, כאילו לא נבעלה כלל: שביאת בן תשע שנים ויום אחד, ביאה; פחות מזה, אין ביאתו ביאה.

ו) [ד] בתולה שהיא בוגרת, או סומה, או איילונית -- כתובתן מאתיים; אבל החירשת והשוטה, לא תיקנו להן חכמים כתובה.

ז) השוטה, לא תיקנו לה נישואין כלל; והחירשת, אף על פי שיש לה נישואין מדבריהם, לא תיקנו לה כתובה, כדי שלא ימנעו ולא יישאו אותה. וכשם שאין לה כתובה, כך אין לה מזונות, ולא תנאי מתנאי כתובה; ואם כנסה חירשת, ונתפקחה, יש לה כתובה ותנאי כתובה, וכתובתה מאה. [ה] נשא חירשת או שוטה, וכתב לה מאה מנה, כתובתן קיימת, מפני שרצה להזיק נכסיו.

ח) [ו] חירש או שוטה שנשאו נשים פיקחות, אף על פי שנתפקח החירש ונשתפה השוטה, אין לנשיהן עליהן כלום; רצו לקיימן אחר שהבריאו, יש להן כתובה מאה. ואם בית דין הן שהשיאו החירש וכתבו לה כתובה על נכסיו, נוטלת כל מה שכתבו לה בית דין; אבל השוטה, אין בית דין משיאין אותו -- במקום שאין תקנת חכמים עומדת, לא תיקנו לו נישואין.

ט) וכן קטן, לא תיקנו לו חכמים נישואין, הואיל וסופו לבוא לידי נישואין גמורין; ומפני מה תיקנו נישואין לקטנה, ואף על פי שהיא באה לידי נישואין גמורין, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר. ואין משיאין את הקטן, עד שבודקין אותו וייוודע שהביא סימנין.

י) [ז] קטן, אפילו בן תשע שנים ויום אחד, שנשא אישה -- אין לה כתובה; ואם הגדיל וקיימה אחר שהגדיל, יש לה עיקר כתובה מנה. וכן גר שנתגייר, הוא ואשתו, כתובתה מנה, שעל מנת כן קיימה.

יא) [ח] כל בתולה שכתובתה מאתיים, יש לה טענת בתולים; וכל שכתובתה מנה, או שלא תיקנו לה חכמים כתובה, אין לה טענת בתולים. והמתייחד עם ארוסתו קודם נישואין, אין לו טענת בתולים. [ט] ומה היא טענת בתולים, זה שנשא אישה שחזקתה שהיא בתולה, וטען ואמר, לא מצאתיה בתולה. ושני סימנין הן לבתולים -- האחד, דמים ששותתין ממנה בסוף ביאה ראשונה; והשני, הדוחק שימצא בה בביאה ראשונה בשעת תשמיש.

יב) [י] הנושא בתולה שכתובתה מאתיים, וטען ואמר לא מצאתיה בתולה -- שואלין אותה: אם אמרה אמת הוא לא מצאני בתולה, מפני שנפלתי והכני עץ או קרקע והלכו בתוליי -- הרי זו נאמנת, ותחזור כתובתה למנה. אף על פי שהוא טוען ואומר, שמא איש בא עלייך ואין ליך כלום, אין משגיחין בטענתו; ויש לו להחרים סתם, שלא בא עליה איש, שאין הדבר לו ודאי.

יג) [יא] אמרה היא אמת אמר שלא מצאני בתולה, ואיש בא עליי באונס אחר שנתארסתי לו -- הרי זו נאמנת, וכתובתה מאתיים כמו שהייתה; ואם טען ואמר, שמא עד שלא אירסתיך נאנסת ומקחי מקח טעות, או אחר שאירסתיך נבעלת ברצונך -- הרי זה מחרים סתם, על מי שטוען שקר כדי לחייבני ממון שאיני חייב בו.

יד) [יב] טען ואמר, לא מצאתיה בתולה, והיא אומרת, לא בא עליי ועדיין בתולה אני -- בודקין אותה, או חוזר ובועל בפני עדים.

טו) אמרה, בא עליי ובתולה מצאני ככל הבתולות, ושקר הוא טוען -- שואלין אותו ואומרין לו, מה היה הדבר עד שאמרת שאינה בתולה: אם אמר מפני שלא מצאתי דם, בודקין במשפחתה שמא אין להם דם כלל, לא דם נידה, ולא דם בתולים; אם נמצאו כולן כן, הרי זו בחזקתה. לא נמצאו בני משפחתה כן, בודקין אותה, שמא חולי גדול יש בה שייבש לחלוחית האברים, או שמא הייתה מתענה ברעב. ומרטבין אותה ומאכילין אותה ומשקין אותה עד שתבריא, ותיבעל שנייה, ונראה אם תוציא דם, או לאו. ואם אין שם לא חולי, ולא רעב, ולא כיוצא בו -- הרי זו טענת בתולים; ואף על פי שמצא דוחק בעת התשמיש, הואיל ולא יצא דם, אין כאן בתולים -- שכל בתולה, יש לה דם, בין קטנה בין נערה בין בוגרת, אלא מפני החולי כמו שביארנו.

טז) ואם אמר, מפני שלא מצאתי דוחק, אלא פתח פתוח מצאתי -- שואלין על שנותיה: שמא בוגרת היא -- שרוב הבוגרות, אין להן דוחק שמרגישין בו הרבה, שהרי גדלה ונתרפו אבריה, וכלו בתוליה. ואם לא בגרה עדיין, אומרים לו, שמא הטית או בעלתה בנחת הרבה, ולפיכך לא הרגשת בדוחק; אם אמר, לא כי אלא ודאי פתח פתוח היה, הרי זו טענת בתולים לכל בתולה שלא בגרה, בין קטנה בין נערה, בין בריאה בין חולה: שכל נערה בתולה, פתחה סתום הוא; ואף על פי שיצא הדם, הואיל ומצא פתח פתוח, אין כאן בתולים.

יז) [יג] יש גאונים שהורו שהבוגרת, אין לה טענת דמים, ויש לה טענת פתח פתוח. ואין דרך התלמוד מראה דבר זה, וטעות הייתה בנוסחאות שלהן; וכבר בדקתי על ספרים רבים וקדמונים, ומצאתי שהדבר כמו אמרנו, שאין לבוגרת אלא טענת דמים, בלבד.

יח) [יד] חכמים, הם שתיקנו עיקר כתובה לאישה; והם התקינו ואמרו שכל הטוען טענת בתולים, והאישה מכחשת אותו -- נאמן, ועליה להביא ראיה לא על האיש: שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה, ומפסידה והופך שמחתו אבל. [טו] ועד מתיי יש לו לטעון טענת בתולים, אם נסתרה, מיד; ואם לא נסתרה, אפילו לאחר שלושים יום.

יט) [טז] הורו כל הגאונים שזה שאמרו חכמים שהוא נאמן אם הכחישתו, להפסידה עיקר הכתובה; אבל התוספת יש לה, אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהייתה בעולה, או שהודת לו שהיא בעולה קודם שתתארס והטעתו. לפיכך יש לו להשביעה בנקיטת חפץ, כדין כל הנשבעין ונוטלין, ואחר כך תגבה התוספת. ואין לה היא להשביעו שלא מצאה בתולה, ואחר כך תפסיד עיקר כתובה, שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה, ומפסידה; ויש לה להחרים סתם, על מי שטוען עליה שקר.

כ) [יז] הרי שרצה לקיימה אחר שהפסידה עיקר כתובתה, חוזר וכותב לה מאה, לפי שאסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה, כמו שביארנו.

---

הלכות אישות פרק יב

א) כשנושא אדם אישה, בין בתולה בין בעולה, בין גדולה בין קטנה, אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת -- יתחייב לה בעשרה דברים, ויזכה בארבעה דברים. [ב] והעשרה: שלושה מהן מן התורה; ואלו הן -- שארה, כסותה, ועונתה. שארה, אלו מזונותיה; כסותה, כמשמעו; עונתה, לבוא עליה כדרך כל הארץ. והשבעה מדברי סופרים, וכולן תנאי בית דין הם. האחד מהן, עיקר כתובה; והשאר הן הנקראין תנאי כתובה, ואלו הן -- לרפאותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, ולקוברה כשתמות, ולהיות ניזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות אחרי מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יותר על חלקם בירושה שעם אחיהם מאישה אחרת.

ב) [ג] והארבעה שזוכה בהן: כולן מדברי סופרים; ואלו הן -- להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה; והוא קודם לכל אדם בירושתה. [ד] ועוד תיקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האישה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה. לפיכך אם אמרה האישה, איני ניזונת ואיני עושה, שומעין לה, ואין כופין אותה; אבל אם אמר הבעל, איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידייך, אין שומעין לו, שמא לא יספקו לה מעשה ידיה במזונותיה. ומפני זה, ייחשבו המזונות כתנאי הכתובה.

ג) [ה] כל הדברים האלו, אף על פי שלא נכתבו בשטר כתובה, ואפילו לא כתבו כתובה עדיין, אלא נשא סתם -- כיון שנשא, זכה הבעל בארבעה דברים שלו, וזכת האישה בעשרה דברים שלה, ואינן צריכין לפרש.

ד) [ו] התנה הבעל שלא יתחייב באחד מן הדברים שהוא חייב בהן, או שהתנת האישה שלא יזכה הבעל באחד מן הדברים שהוא זוכה בהן -- התנאי קיים: חוץ משלושה דברים, שאין התנאי מועיל בהן, וכל המתנה עליהן, תנאו ביטל; ואלו הן -- עונתה, ועיקר כתובתה, וירושתה.

ה) [ז] כיצד, התנה עם האישה שאין לה עליו עונה, תנאו בטיל וחייב בעונתה -- שהרי התנה על מה שכתוב בתורה, ואינו תנאי ממון. [ח] התנה עימה לפחות מעיקר כתובה, או שכתב לה מאתיים או מאה עיקר כתובה וכתבה לו שנתקבלה מהן כך וכך, והיא לא נתקבלה -- תנאו בטיל: שכל הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממנה, הרי זו בעילת זנות.

ו) [ט] התנת עימו, אחר שנשאה, שלא יירשנה -- תנאו בטיל, ואף על פי שירושת הבעל מדברי סופרים: עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, וכל תנאי שבירושה בטיל, ואף על פי שהוא ממון, שנאמר בה "לחוקת משפט" (במדבר כז,יא) לדורותיכם. ובשאר הדברים, תנאו קיים, כגון שהתנה עימה שאין לה שאר וכסות, על מנת שלא יאכל פירות נכסיה; וכל כיוצא בזה, תנאו קיים.

ז) [י] כמה מזונות פוסקין לאישה -- פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום, סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא גרגרן; ומאותו מאכל של אנשי אותה העיר, אם חיטים חיטים, ואם שעורים שעורים, וכן אורז או דוחן, או משאר מינין שנהגו בהן. ופוסקין לה פרפרת לאכול בה הפת, כגון קטנייות או ירקות וכיוצא בהן; ושמן לאכילה, ושמן להדלקת הנר, ופירות; ומעט יין לשתות, אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין. ופוסקין לה שלוש סעודות בשבת, ובשר או דגים כמנהג המקום. ונותן לה בכל שבת ושבת, מעה כסף לצרכיה, כגון לכיבוס או למרחץ, וכיוצא בהן.

ח) [יא] במה דברים אמורים, בעני שבישראל; אבל אם היה עשיר, הכול לפי עושרו -- אפילו היה ממונו ראוי שיעשה לה כמה תבשילי בשר בכל יום, כופין אותו ופוסקין לה מזונות כפי ממונו. ואם היה עני ביותר, ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה לו, כופין אותו להוציא, ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו וייתן.

ט) [יב] בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראויות לה, ותהיה אוכלת ושותה לעצמה, והוא אוכל ושותה לעצמו -- הרשות בידו, ובלבד שיאכל עימה מלילי שבת ללילי שבת.

י) [יג] האישה שפסקו לה מזונות והותירו, המותר לבעל. היה בעלה כוהן, אינו נותן לה כל מזונותיה תרומה, מפני שטורח גדול הוא לה לשומרן מדבר המטמאן ולאוכלן בטהרה; אלא נותן לה מחצה חולין, ומחצה תרומה.

יא) [יד] כשם שאדם חייב במזונות אשתו, כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים, עד שיהיו בני שש שנים. מכאן ואילך, מאכילן עד שיגדילו בתקנת חכמים; ואם לא רצה, גוערין בו, ומכלימין אותו, ופוצרין בו. אם לא רצה, מכריזין עליו בציבור ואומרין, פלוני אכזרי הוא, ואינו רוצה לזון בניו; והרי הוא פחות מעוף טמא, שהוא זן את אפרוחיו. ואין כופין אותו לזונם אחר שש.

יב) [טו] במה דברים אמורים, באיש שאינו אמוד ואין ידוע אם ראוי ליתן צדקה או אינו ראוי; אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן, מוציאין ממנו בעל כורהו משום צדקה, וזנין אותן, עד שיגדילו.

יג) [טז] מי שהלך למדינה אחרת, ובאה אשתו לבית דין לתבוע מזונות -- שלושה חודשים הראשונים מיום הליכתו, אין פוסקין לה בהן מזונות: חזקה היא, שאין אדם מניח ביתו ריקן. מכאן ואילך, פוסקין לה מזונות; ואם היו לו נכסים, בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין למזונותיה. ואין מחשבין עימה על מעשה ידיה, עד שיבוא בעלה; אם מצא שעשת, הרי אלו שלו.

יד) וכן אם לא עמדה בדין, אלא מכרה לעצמה למזונות, מכרה קיים; ואינה צריכה הכרזה, ולא שבועה -- עד שיבוא בעלה, ויטעון, או עד שתבוא לגבות כתובתה אחר מותו, מגלגלין עליה שלא מכרה אלא למזונות שהיא צריכה להן.

טו) [יז] וכשם שבית דין מוכרין למזון האישה שהלך בעלה, כך מוכרין למזון בניו ובנותיו שהן בני שש שנים או פחות; אבל יתר על שש, אינן זנין אותן מנכסיו שלא בפניו, אף על פי שהוא אמוד. וכן מי שנשתטה, בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין, וזנין אשתו ובניו ובנותיו שהן בני שש או פחות, ומפרנסין אותן.

טז) [יח] יש מן הגאונים שהורה שאין פוסקין מזונות לאישה שהלך בעלה, או שמת בעלה, עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידה; ואם לא תוציא שטר כתובה, אין לה מזונות -- שמא נטלה כתובתה מבעלה, או מחלה לו כתובתה, שאין לה מזונות, כמו שיתבאר.

יז) ויש מי שהורה שפוסקין לה מזונות בחזקת שלא נטלה ולא מחלה, ואין מצריכין אותה להביא כתובה. ולזה דעתי נוטה, במי שהלך בעלה, הואיל ויש לה מזונות מן התורה; אבל אם מת בעלה, אין לה מזונות עד שתביא כתובה: מפני שהיא אוכלת בתקנת חכמים; ועוד, מפני שניזונת מנכסי יורשין, ולעולם טוענין ליורש.

יח) [יט] הלך בעלה, ולוותה ואכלה -- כשיבוא, חייב לשלם. עמד אחד מדעת עצמו, וזנה משלו -- אם יבוא הבעל, אינו חייב לשלם לו, והרי זה איבד את מעותיו: מפני שלא ציווהו לזונה, והיא לא לוותה ממנו.

יט) [כ] הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך, טלי מעשה ידייך במזונותייך -- אין לה מזונות, שאילו לא רצתה בדבר זה, ולא סמכה דעתה, היה לה לתובעו, או לומר לו אין מעשה ידיי מספיקין לי.

כ) [כא] הרי שעמדה בדין ופסקו לה מזונות ומכרו בית דין ונתנו לה, או שמכרה היא לעצמה, ובא הבעל וטען ואמר, הנחתי לך מזונות -- הרי זו נשבעת בנקיטת חפץ, שלא הניח לה.

כא) לא תבעה ולא מכרה, אלא שהתה עד שבא, הוא אומר, הנחתי, והיא אומרת, לא הנחת אלא לוויתי מזה ונתפרנסתי -- נשבע שבועת הסת שהניח לה, ונפטר; ויישאר החוב עליה.

כב) מכרה מיטלטלין ואמרה, במזונות מכרתי, והוא טוען ואומר, מזונות הנחתי -- נשבעת שבועת הסת, שלא הניח. הרי שלא תבעה, ולא לוותה ולא מכרה, אלא דחקה עצמה ביום ובלילה, ועשתה ואכלה -- אין לה כלום.

כג) המדיר את אשתו מליהנות לו, בין שפירש עד זמן פלוני, בין שלא פירש אלא סתם -- ממתינין לו שלושים יום: אם תמו ימי נדרו, או שלא תמו והתיר נדרו, הרי זה מוטב; ואם לאו, יוציא וייתן כתובה. ובאותן השלושים יום, תהיה היא עושה ואוכלת; ויהיה אחד מחבריו, מפרנס אותה דברים שהיא צריכה להן, יתר על מעשה ידיה, אם אין מעשה ידיה מספיקין לכול.

כד) המדיר את אשתו, שלא תטעום אחד מכל הפירות -- ממתינין לו שלושים יום; יתר על כן, יוציא וייתן כתובה: אפילו הדירה שלא תטעום מאכל רע, אפילו הדירה ממין שלא אכלה אותו מימיה -- יוציא אחר שלושים יום, וייתן כתובה.

כה) נדרה היא שלא תאכל אחד מן הפירות, וקיים לה הוא את נדרה, או שנדרה בנזיר, ולא הפר לה -- אם רצה שתשב תחתיו ולא תאכל פירות, או תהא נזירה, תשב; ואם אמר איני רוצה באישה נודרת, יוציא וייתן כתובה: שהרי היה בידו להפר, והוא קיים לה ברצונו.

---

הלכות אישות פרק יג

א) כמה הכסות שהוא חייב ליתן לה -- בגדים של חמישים זוז משנה לשנה, ממטבע אותן הימים, שנמצאו החמישים, שישה דינרין ורביע דינר כסף; נותנין לה חדשים בימות הגשמים, ולובשת בליותיהן בימות החמה. והשחקים, והן מותר הכסות, הרי הן שלה, כדי שתתכסה בהן בימי נידתה. ונותן לה חגור למותניה, וכפח לראשה; ומנעל, ממועד למועד.

ב) במה דברים אמורים, באותן הימים ובארץ ישראל; אבל בשאר זמנים ושאר המקומות, אין הדמים עיקר -- יש מקומות שיהיו שם הבגדים ביוקר הרבה, או בזול הרבה. אלא העיקר שסומכין עליו, שמחייבין אותו ליתן לה בגדים הראויין לימות הגשמים ולימות החמה, בפחות שלובשת כל אישה בעלת בית באותה המדינה.

ג) ובכלל הכסות שהוא חייב לה, כלי בית ומדור שיושבת בו. ומה הם כלי בית -- מיטה מוצעת, ומפץ או מחצלת לישב עליה; וכלי אכילה ושתייה, כגון קדירה וקערה וכוס ובקבוק וכיוצא בהן. והמדור ששוכר לה, בית של ארבע אמות על ארבע אמות; ותהיה רחבה חוצה לו, כדי להשתמש בה, ויהיה לו בית הכיסא, חוץ ממנו.

ד) וכן מחייבין אותו ליתן לה תכשיטיה, כגון בגדי צבעונין להקיף על ראשה ופדחתה, ופוך ושרק וכיוצא בהן -- כדי שלא תתגנה עליו.

ה) במה דברים אמורים, בעני שבישראל; אבל בעשיר, הכול לפי עושרו -- ואפילו היה ראוי לקנות לה כלי משי ורקמה וכלי זהב, כופין אותו ונותן. וכן המדור, לפי עושרו; והתכשיט וכלי הבית, הכול לפי עושרו. ואם קצרה ידו ליתן לה אפילו כעני שבישראל, כופין אותו להוציא, ותהיה הכתובה חוב עליו, עד שיעשיר.

ו) ולא האישה בלבד, אלא בניו ובנותיו הקטנים בני שש או פחות, חייב ליתן להן כסות המספקת להן, וכלי תשמיש ומדור לשכון בו; ואינו נותן להן לפי עושרו, אלא כפי צורכן בלבד. זה הכלל, כל מי שיש לו עליו מזונות, בין בחייו בין אחר מותו -- יש לו כסות, וכלי בית, ומדור; וכל שבית דין מוכרין למזונותיו, כך מוכרין לכסותו, וכלי ביתו, ומדורו.

ז) האישה שהלך בעלה, ופסקו לה בית דין מזונות וכסות וכלי בית ושכר מדור -- אין פוסקין לה תכשיט, שהרי אין לה בעל שתתקשט לו; אבל מי שנשתטה בעלה, או שנתחרש, פוסקין לה תכשיט. ודין הבעל עם אשתו בטענת הכסות והכלים ושכר המדור, כדינם בטענת המזונות: אם אמר הוא, נתתי, והיא אומרת, לא נתת -- דין אחד לכול.

ח) המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין -- בענייות, שנה אחת יקיים; יתר על כן, או יתיר נדרו או יוציא וייתן כתובה. ובעשירות, שלושים יום יקיים; יתר על כן, או יתיר נדרו או יוציא וייתן כתובה.

ט) הדירה שלא תלך למרחץ -- בכרכים, שבת אחת; ובכפרים, שתי שבתות. שלא תנעול מנעל -- בכפרים, שלושה ימים; ובכרכים, מעת לעת. יתר על זה, יתיר נדרו או יוציא וייתן כתובה.

י) הדירה שלא תשאיל ושלא תשאל מכלי הבית, שדרך כל השכנות לשאול אותן ולהשאילן, כגון נפה וכברה ריחיים ותנור וכיוצא בהן -- יתיר נדרו או יוציא וייתן כתובה, מפני שמשיאה שם רע בשכונותיה.

יא) וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה וריחיים ותנור וכיוצא בהן, ושלא תארוג בגדים נאים לבנה במקום שדרכן לארוג אותן לבנים -- תצא בלא כתובה, מפני שמשיאתו שם רע בשכונותיו שהוא כיליי.

יב) [יא] מקום שדרכן שלא תצא אישה בשוק בכפח שעל ראשה בלבד, עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית -- נותן לה בכלל הכסות, רדיד הפחות בכל הרדידין; ואם היה עשיר, נותן לפי עושרו, כדי שתצא בו לבית האביל או לבית המשתה: לפי שכל אישה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו, ולבית האביל ולבית המשתה לגמול חסד לריעותיה ולקרובותיה, כדי שיבואו הם לה -- שאינה בבית הסוהר, עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאישה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות; ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך -- שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב "כל כבודה בת מלך, פנימה" (תהילים מה,יד).

יג) [יב] המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה -- בזמן שהן עימה בעיר, חודש אחד ממתינין לו; שניים, יוציא וייתן כתובה. ובזמן שהן בעיר אחרת, רגל אחד ממתניתין לו; שניים, יוציא וייתן כתובה.

יד) [יג] המדיר את אשתו שלא תלך לבית האביל ולבית המשתה, או יתיר נדרו או יוציא וייתן כתובה -- שזה כמי שאסרה בבית הסוהר, ונעל בפניה; ואם היה טוען, מפני בני אדם פרוצין שיש באותו בית האביל או בבית המשתה, והוחזק שם פרוצין -- שומעין לו.

טו) [יד] האומר לאשתו, אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואימך אחייך ואחיותייך -- שומעין לו, ותהיה היא הולכת להן כשיארע להן דבר; ותלך לבית אביה פעם בחודש, ובכל רגל ורגל. ולא ייכנסו הן לה, אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה -- שאין כופין את האדם, שייכנסו אחרים ברשותו.

טז) וכן היא שאמרה, אין רצוני שתיכנס אצלי אימך ואחותך, ואיני שוכנת עימהן בחצר אחת, מפני שמריעין לי ומצירין לי -- שומעין לה: שאין כופין את האדם, שיישבו אחרים עימו ברשותו.

יז) [טו] האיש שאמר, איני דר במדור זה, מפני שבני אדם רעים או פרוצים או גויים בשכנותי, ואני מתיירא מהן -- שומעין לו, ואף על פי שלא הוחזקו בפריצות: שכך ציוו חכמים, הרחק משכן רע. ואפילו היה המדור שלה -- מוציאה ממנו, ושוכן בין בני אדם כשרים. וכן, היא שאמרה כן -- אף על פי שהוא אומר, אני איני מקפיד עליהן -- שומעין לה: מפני שהיא אומרת, אין רצוני שייצא עליי שם רע בשכנות אלו.

יח) [טז] כל היישוב -- ארצות ארצות הוא, כגון ארץ כנען, וארץ מצריים, וארץ תימן, וארץ כוש, וארץ שנער, וכיוצא בהן; וכל ארץ וארץ, מדינות וכפרים; וערי ישראל לעניין נישואין, שלוש ארצות היו -- יהודה, ועבר הירדן, והגליל.

יט) [יז] איש שהיה בארץ מן הארצות, ונשא אישה בארץ אחרת -- כופין אותה ויוצאה עימו לארצו, או תצא בלא כתובה, שעל מנת כן נשאה, ואף על פי שלא פירש. אבל הנושא אישה באחת מן הארצות, והוא מאנשי אותה הארץ -- אינו יכול להוציאה לארץ אחרת; אבל מוציאה ממדינה למדינה, ומכפר לכפר באותה הארץ. ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר, ולא מכפר למדינה, שיש דברים שישיבת המדינה טובה להן, ויש דברים שישיבת הכפרים טובה להן.

כ) [יח] וכשמוציאה ממדינה למדינה, או מכפר לכפר באותה הארץ -- אינו מוציאה מנווה יפה לנווה רע, ולא מרע ליפה: מפני שהיא צריכה להיטפל ולבדוק עצמה יפה בנווה היפה, כדי שלא תהא בו קלה וכעורה.

כא) וכן לא יוציאה ממקום שרובו ישראל, למקום שרובו גויים; ובכל מקום, מוציאין ממקום שרובו גויים, למקום שרובו ישראל.

כב) [יט] במה דברים אמורים, מחוצה לארץ לחוצה לארץ, או מארץ ישראל לארץ ישראל; אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל, כופין לעלות, אפילו מנווה היפה לנווה הרע. ואפילו ממקום שרובו ישראל, למקום שרובו גויים -- מעלין. ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ, ואפילו מנווה הרע שרובו גויים לנווה היפה שרובו ישראל.

כג) [כ] אמר האיש לעלות לארץ ישראל, והיא אינה רוצה -- תצא שלא בכתובה; אמרה היא לעלות, והוא אינו רוצה -- יוציא וייתן כתובה; והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל, עם ירושלים: שהכול מעלין לארץ ישראל, ואין הכול מוציאין משם; והכול מעלין לירושלים, ואין הכול מוציאין משם.