zirkind.org

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות תמידין ומוספין פרק ג

א) מצות עשה להקטיר הקטורת על מזבח הזהב שבהיכל פעמים בכל יום, בבוקר ובין הערביים -- שנאמר "והקטיר עליו אהרון, קטורת סמים" (שמות ל,ז). לא הקטירו בבוקר -- יקטירו בין הערביים, אפילו היו מזידין; ואין מחנכין מזבח הזהב, אלא בקטורת של בין הערביים.

ב) כמה מקטירין ממנה בכל יום, משקל מאה דינרין, חמישים בבוקר, וחמישים בין הערביים. מזבח שנעקר, מקטירין קטורת במקומו; וקטורת שפקעה מעל גבי המזבח, אפילו קרטין שבה -- אין מחזירין אותה.

ג) בעת שמקטירין הקטורת בהיכל בכל יום -- פורשין כל העם מן ההיכל, ומבין האולם ולמזבח: לא יהיה שם אדם, עד שייצא זה שהקטיר הקטורת. וכן בשעה שייכנס בדם חטאות הנעשות בפנים, פורשין הכול מבין האולם ולמזבח עד שייצא: שנאמר "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד, בבואו לכפר בקודש..." (ויקרא טז,יז) -- בניין אב לכל הכפרה שבמקדש, שלא יהיה שם אדם.

ד) כיצד סדר הקטרת הקטורת בכל יום, מי שזכה בדישון המזבח הפנימי נכנס בכלי קודש, וטני היה שמו, ושל זהב היה ומחזיק קביים וחצי; מניח הטני בארץ לפניו, וחופן בידיו האפר והפחם שבתוך המזבח ונותן לתוך הטני, ובאחרונה מכבד את השאר לתוכו, ומניחו שם בהיכל ויוצא.

ה) ומי שזכה בקטורת נוטל כלי מלא קטורת גדוש, וכסוי היה לו ובזך היה שמו, ונותן הבזך בתוך כלי אחר, וכף היה שמו; ומכסה את הכף בבגד קטן, ואוחז הכף בידו ונכנס, ועימו אחר, במחתה של אש בידו.

ו) [ה] וכיצד חותה, זה שזכה במחתה לוקח מחתה של כסף, ועולה לראש המזבח, ומפנה את הגחלים הילך והילך; ונוטל מן הגחלים שנתעכלו במערכה שנייה, ויורד ומערן לתוך מחתה של זהב. אם נתפזרו מן הגחלים כמו קב או פחות, מכבדן לאמה; ובשבת, כופה עליהן הפסכתר. ואם נתפזר יתר על קב, חוזר וחותה.

ז) [ו] שלושה דברים היה הפסכתר משמש -- כופין אותו על הגחלים, ועל השרץ בשבת, ומורידין בו את הדשן מעל המזבח.

ח) [ז] ומקדים לפניהן זה שדישן המזבח הפנימי, ונוטל הטני שבו דישון המזבח, ומשתחווה ויוצא. וזה שבידו המחתה צובר את הגחלים על גבי המזבח הפנימי, ומרדדן בשולי המחתה, ומשתחווה ויוצא. וזה שבידו הכף, נוטל את הבזך מתוך הכף, ונותנו לאוהבו או לקרובו, ורואה אם נתפזר מן הקטורת מעט בכף; אוהבו או קרובו נותן לו לתוך חופניו זה שנתפזר עם הקטורת שבבזך, ומשתחווה ויוצא.

ט) [ח] ואומרין לזה המקטיר, היזהר שלא תתחיל מלפניך -- שלא תיכווה; ומתחיל ומשליך הקטורת על האש בנחת כמי שמרקד סולת, עד שתתרדה על כל האש. [ט] ואין המקטיר מקטיר, עד שהממונה אומר לו הקטר; ואם כוהן גדול הוא, אומר לו הממונה, אישי כוהן גדול, הקטר. ואחר שאומר לו, יפרשו כל העם; ויקטיר המקטיר, וישתחווה וייצא.

י) דישון המנורה, והטבת הנרות בבוקר ובין הערביים -- מצות עשה, שנאמר "יערוך אותו אהרון ובניו" (שמות כז,כא); והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה, כקרבנות שקבוע להן זמן -- שנאמר "להעלות נר, תמיד" (שמות כז,כ). [יא] וכמה שמן הוא נותן לכל נר, חצי לוג שמן, שנאמר "מערב עד בוקר" (שמות כז,כא), תן לו כמידה שיהיה דולק מערב עד בוקר. ואין מחנכין את המנורה, אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערביים.

יא) [יב] מה הוא דישון המנורה, כל נר שכבה -- מסיר הפתילה וכל השמן שבנר, ומקנחו, ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר במידה, והוא חצי לוג; וזה שהסיר, משליכו במקום הדשן אצל המזבח, עם דישון המזבח הפנימי והחיצון; ומדליק נר שכבה. והדלקת הנרות, היא הטבתן. ונר שמצאו שלא כבה, מתקנו.

יב) [יג] נר מערבי שכבה -- אין מדליקין אותו אחר דישונו, אלא ממזבח החיצון. אבל שאר הנרות -- כל נר שכבה מהן, מדליקו מנר חברו; [יד] וכיצד מדליקו, מושך הפתילה עד שמדליקה ומחזירה -- לפי שהנרות קבועים במנורה. ואינו יכול להדליק בנר אחר, משום ביזיון.

יג) [טו] כל הפתילות שאסור להדליק בהן בשבת, אסור להדליק בהן במקדש במנורה -- שנאמר "להעלות נר, תמיד" (שמות כז,כ), שתהא שלהבת עולה מאליה.

יד) [טז] לא היה מטיב כל הנרות בפעם אחת, אלא מטיב חמישה נרות, ומפסיק, ועושה עבודה אחרת; ואחר כך נכנס, ומטיב השניים: כדי להרגיש את כל העזרה.

טו) [יז] כל נר שכבה, מדליקין אותו מנר אחר מהן, כמו שביארנו. וכיצד סדר ההטבה, זה שזכה בדישון המנורה נכנס; וכלי בידו, וכוז שמו, ושל זהב היה, דומה לקיתון גדול. מדשן בו את הפתילות שכבו, ואת הנשאר מן השמן בנר; ומטיב חמישה נרות. ומניח הכוז שם לפני המנורה, על מעלה שנייה משלוש מעלות שלפניה; ויוצא. ואחר כך נכנס, ומטיב שני הנרות; ונוטל הכוז בידו, ומשתחווה ויוצא.

טז) [יח] חביתי כוהן גדול -- מצות עשה להקריבן בכל יום, מחצה בבוקר עם תמיד של שחר ומחצה בין הערביים עם תמיד של בין הערביים. ולישתן ואפייתן דוחין את השבת ואת הטומאה, ככל קרבן שקבוע לו זמן: שנאמר "תופיני" (ויקרא ו,יד) -- שתהיה נאה, ולא תיאפה מבערב. ועוד, אם תיאפה מבערב -- תיפסל בלינה, שהמרחשת מכלי הקודש היא כמו שביארנו. [יט] טחינת סולתן והרקדתן -- בחוץ, ואינן דוחין את השבת.

יז) [כ] כוהן שהקריב מחצה בשחרית, ומת או נטמא או נולד לו מום, ומינו כוהן אחר תחתיו -- לא יביא חצי עישרון מביתו, ולא חצי עישרון של ראשון; אלא מביא עישרון שלם, וחוצהו, ומקריב מחצה, ומחצה אבד: [כא] נמצאו שני חציין קרבין, ושני חציין אובדין. ואלו שני החציין האובדין -- מניחין אותן עד שתעבור צורתן, ויוצאין לבית השריפה; וכן אם אבד או נטמא החצי של בין הערביים. והיכן שורפין אותן, בעזרה.

יח) [כב] מת כוהן גדול בשחרית אחר שהקריב חצי העישרון, ולא מינו כוהן אחר תחתיו -- מביאין היורשין עישרון שלם, ועושין אותו חביתין; ושלמה הייתה קרבה. מת כוהן גדול קודם שיקריבו בבוקר, ולא מינו כוהן אחר תחתיו -- מקריבין אותו עישרון שלם בבוקר, ועישרון שלם בין הערביים. ואין כופלין שמנה ולבונתה, אף על פי שנכפלה הסולת; אלא מפרישין להם שלושת לוגי שמן, וקומץ לבונה, לוג ומחצה שמן וחצי קומץ לבונה לעישרון של בוקר, ולוג ומחצה שמן וחצי קומץ לבונה לעישרון של בין הערביים.

---

הלכות תמידין ומוספין פרק ד

א) כל העבודות האלו שעושין בכל יום, בפיס היו עושין אותן. וכיצד היו עושין, כל כוהני בתי אבות של יום נכנסין ללשכת הגזית, אחר שיעלה עמוד השחר; והן מלובשין בבגדי כהונה. והממונה שעל הפייסות עימהן, והן עומדין בהקפה; והממונה נוטל מצנפת מעל ראשו של אחד מהן ומחזירה, והוא האיש שמתחילין למנות ממנו.

ב) ומפיסין כמו שיתבאר, [ב] ויוצאין לעבודה אנשים שעובדין. ושאר הכוהנים -- מוסרין אותן לחזנין, ומפשיטין אותם את בגדי הקודש, ולא היו מניחין עליהן אלא המכנסיים בלבד, עד שלובשין בגדי חול; וחוזרין ופושטין את המכנסיים של קודש, ומחזירין החזנין את הכלים לחלונות.

ג) כיצד מפיסין, עומדין בהיקף, ומסכימין על מניין שמונים מאה או אלף, או כל מניין שיסכימו עליו. והממונה אומר להן הצביעו, והם מוציאין אצבעותיהן אחת או שתיים; ואם הוציא שלוש, מונין לו שלוש. ואין מוציאין גודל במקדש, מפני הרמאין, שהגודל קצר, ונוח להוציאו ולכפותו; והמוציא גודל, אין מונין אותו לו.

ד) ומתחיל הממונה למנות, מן האיש הידוע שהסיר מצנפתו תחילה; ומונה על אצבעותיהן, וחוזר חלילה עד שישלים המניין שהסכימו עליו. והאיש ששלם המניין אצל אצבעו, הוא שיצא בפיס ראשון לעבודה.

ה) [ד] ולמה מונין המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו, ולא היה מונה על האנשים עצמן -- לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר, שנאמר "ויפקדם בטלאים" (שמואל א טו,ד).

ו) [ה] ארבעה פייסות היו מפיסין בכל יום, בשחרית: הפיס הראשון -- מי תורם את המזבח; הפיסו, וזכה מי שזכה לתרום. והוא מסדר את המערכה, והוא מעלה שני גזרי עצים למזבח; והוא מכניס מחתה מלאה אש מן המזבח החיצון למזבח הזהב, להקטיר עליה קטורת.

ז) [ו] הפיס השני -- זוכין בו שלושה עשר על סדר עמידתן; כיצד, הממונה אומר להן הצביעו, ומונה כדרך שביארנו. וזה שיצא בפיס ראשון, הוא שוחט תמיד של שחר; והשני שעומד בצידו, הוא מקבל את דם התמיד והוא זורקו; והשלישי הסמוך לשני, מדשן המזבח הפנימי שהוא מזבח הקטורת; והרביעי שבצידו, מדשן את המנורה ומטיב את הנרות; והחמישי, מעלה ראש התמיד ורגלו לכבש; והשישי, מעלה שתי הידיים; והשביעי, מעלה העוקץ והרגל; והשמיני, מעלה החזה והגרה; התשיעי, מעלה שתי הדפנות; והעשירי, מעלה הקרביים; והאחד עשר, מעלה סולת הנסכים; והשנים עשר, מעלה החביתין; והשלושה עשר, מעלה היין של נסכים.

ח) [ז] הפיס השלישי -- אומר להם הממונה לכל אנשי בית אב של אותו היום, מי שלא הקטיר קטורת מימיו, יבוא ויפיס. ויתקבצו אצל הממונה, ויפיסו; ומי שיצא בפיס זה ראשון, הוא שיזכה להקטיר קטורת.

ט) [ח] הפיס הרביעי -- מתקבצין כולן, ומפיסין לידע מי מעלה אברים מן הכבש למזבח; הפיסו, וזכה מי שזכה.

י) תמיד של בין הערביים -- אין מפיסין לו פיס אחר, אלא כל כוהן שזכה בעבודה מן העבודות שחרית, יזכה בין הערביים: חוץ מן הקטורת, שהן מפיסין לה פיס אחר בין הערביים; ויבוא כל מי שלא הקטיר קטורת מעולם מאנשי אותו בית אב, ויפיסו עליה. ואם כבר הקטירו כולן מימיהם, מפיסין לה כולן בשחרית בפיס שלישי; וזה שזכה לה שחרית, מקטירה בין הערביים.

יא) [ט] בשבת, שיש שם תמידין ומוספין ושני בזיכי לבונה, כיצד הן עובדין -- מפיסין בשחר אנשי אותו בית אב של משמר היוצא, ומקריבין תמיד של שחר ושני כבשי עולה של מוספין; וכל שזכה בעבודה מעבודת התמיד של שחר, הוא זוכה בה בשני כבשי מוסף.

יב) והמשמר האחר שייכנס בשבת, מפיסין פייסות אחרות לתמיד של בין הערביים. ואלו ואלו, חולקין בלחם הפנים. [י] ואין אוכלין את הלחם, עד שיקטירו שני בזיכי לבונה על האש; והלבונה טעונה מלח, כשאר הקרבנות. [יא] ואחר קרבן המוספין, מקטירין שני הבזיכין; ושני כוהנים מקריבין את שני הבזיכין.

יג) [יב] כיצד חולקין לחם הפנים בכל שבתות השנה -- משמר הנכנס נוטל שש חלות, ומשמר היוצא נוטל שש: הנכנסין חולקין ביניהן בצפון, שהרי הם מוכנים לעבודה; והיוצאין חולקין בדרום. ובזמן שיהיה יום טוב של אחד משלושה רגלים בשבת, וכן בשבת שבתוך החג -- חולקין כל המשמרות בשווה בלחם הפנים.

יד) וכן אם חל יום טוב הראשון של חג באחד בשבת -- חולקין כל המשמרות בשווה מערב יום טוב שהוא שבת, בלחם הפנים: מפני שהקדימו לעבודה. וכן אם חל יום טוב האחרון להיות בערב שבת -- חולקין כל המשמרות בשווה בלחם הפנים, באותה שבת שהיא מוצאי החג. ודבר זה תקנה, מפני שנתאחרו הכוהנים בשביל חילוק לחם הפנים; ואם יתאחר אחד מבעלי משמר ולא בא, יימצא אחר.

טו) [יג] חל יום אחד להפסיק בין השבת ובין יום טוב, כגון שהיה יום טוב הראשון של חג בשני או יום טוב האחרון בחמישי, או יום של עצרת שחל להיות בשני או בחמישי -- משמר שזמנו קבוע באותה שבת, נוטל עשר חלות, וזה הנכנס, נוטל שתיים: שהרי לא נשאר להם לעבודה הם לבדם אלא יום אחד, שהוא ערב שבת או אחד בשבת; ומתעצלין, ואין בא מהם אלא מעט.

טז) [יד] כוהן גדול -- לעולם נוטל מכל משמר חצי החלות שזכה בהן, שנאמר "והייתה לאהרון ולבניו" (ויקרא כד,ט), מחצה לאהרון, ומחצה לבניו; ואין כוהן גדול נוטל פרס, שאין זה כבודו.

---

הלכות תמידין ומוספין פרק ה

א) מצות עשה לסדר לחם הפנים בכל יום שבת, על השולחן לפני ה' בהיכל -- שנאמר "ביום השבת ביום השבת, יערכנו" (ויקרא כד,ח). [ב] ודבר ברור בתורה שהוא שתים עשרה חלות, כל חלה שני עשרונים. ועורכין אותו שני סדרים -- שש חלות בכל סדר, חלה על גבי חלה; ובין כל שתי חלות שלושה קנים של זהב, כדי שתהיה הרוח מנשבת בו; וסומך כל מערכה, בשתי קשוות.

ב) ונותנין בצד כל מערכה, כלי שיש בו קומץ לבונה -- שנאמר "ונתת על המערכת, לבונה זכה" (ויקרא כד,ז); וכלי זה, הוא הנקרא בזך. נמצאו שני קומצי לבונה בשני הבזיכין. ושוליים היו לבזיכין, כדי שיניחום על השולחן.

ג) שני הסדרים מעכבין זה את זה, ושני הבזיכין מעכבין זה את זה; והסדרין והבזיכין, מעכבין זה את זה. ואין מחנכין את השולחן, אלא בלחם הפנים בשבת.

ד) מיום השבת ליום השבת, מוציאין את הלחם שהוא שם על השולחן משבת שעברה, ומסדרין לחם אחר. וזה שמוציאין -- הוא שחולקין שתי המשמרות הנכנסת והיוצאת, עם כוהן גדול; ואוכלין אותו.

ה) [ד] וכיצד מסדרין את הלחם, ארבעה כוהנים נכנסין, שניים בידם שני סדרין, ושניים בידם שני בזיכין; וארבעה מקדימין לפניהם, שניים ליטול שני סדרים ושניים ליטול שני בזיכין שהיו שם על השולחן. הנכנסין עומדין בצפון, ופניהם לדרום; והיוצאין עומדים בדרום, ופניהם לצפון. אלו מושכין, ואלו מניחין, וטפחו של זה, בתוך טפחו של זה -- שנאמר "לפניי תמיד" (שמות כה,ל).

ו) [ה] יצאו, ונתנו את הלחם שהוציאו על שולחן זהב אחר שהיה באולם; והקטירו הבזיכין, ואחר כך מחלקין החלות. ואם חל יום הכיפורים להיות בשבת, החלות מתחלקות לערב.

ז) [ו] כיצד מעשה לחם הפנים, מביאין עשרים וארבע סאים חיטים הראויין למנחות, ושפין אותן ובועטין בהן, כשאר חיטי מנחות; וטוחנין אותן, ומנפין מהן באחת עשרה נפה ארבעה ועשרים עישרון סולת. ועושין מהן, שתים עשרה חלות מצות.

ח) לא נפה אותן באחת עשרה נפה, או שלא הוציאן מעשרים וארבע סאים -- הואיל ונעשו סולת מכל מקום, כשרות: לא נאמרו השיעורין האלו, אלא למצוה. [ז] לישתן ועריכתן, בחוץ; ואפייתן, בפנים בעזרה כשאר המנחות. ולשין אותן, אחת אחת; ואופין אותן, שתיים שתיים. [ח] ושלושה דפוסין של זהב היו להן -- אחד שנותנין בו החלה והוא בצק, והשני שאופין אותה בו; והשלישי שנותנין אותה בו כשרודין אותה מן התנור, כדי שלא תתקלקל.

ט) כל חלה מהן מרובעת -- שנאמר "לחם הפנים" (שמות לה,יג), שיהיו לו פנים רבים. אורך כל חלה מהן עשרה טפחים, ורוחבה חמישה טפחים, ורומה שבע אצבעות; והשולחן -- אורכו שנים עשר טפח, ורוחבו שישה טפחים. נותן אורך החלה על רוחב השולחן -- נמצאת החלה יוצאת שני טפחים מכאן, ושני טפחים מכאן; וכופל את היוצא מכאן ומכאן, ויישאר בין שני הקצוות ריוח באמצע. וכן מניח חלה על גבי חלה, עד שיערוך שש חלות. וכן עושה בצידה מערכה שנייה, שש חלות.

י) אין אפיית לחם הפנים דוחה שבת, ולא את יום טוב, אלא בערב שבת אופין אותן, ועורכין אותן למחר; ואם חלו שני ימים טובים של ראש השנה להיות בחמישי ובערב שבת, אופין אותן מיום רביעי. [יא] לא סידור הקנים, ולא נטילתן דוחה שבת; אלא מערב שבת נכנס ושומטן, ונותנן לאורך השולחן, ובאחד בשבת נכנס, ומכניס את הקנים בין החלות.

יא) [יב] סידר הלחם בשבת כמצותו, ולא הניח עימו בזיכי לבונה עד למחר, ולשבת הבאה הקטיר הבזיכין -- נפסל הלחם, ואינו קדוש; וכן אם סידר הלחם והבזיכין באחד בשבת, והקטיר הבזיכין לאחר שבת הבאה -- הלחם אינו קדוש, ונפסל. אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת, נפסל הלחם.

יב) [יג] כיצד יעשה בלחם ובזיכין שסידרם לאחר השבת, יניחם שם על השולחן עד שיעבור עליהן יום השבת והם מסודרין; ואחר כך יקטיר הבזיכין לשבת הבאה, אחר השבת שעברה עליהן והם מסודרין -- שאפילו נשאר הלחם עם הבזיכין על השולחן כמה שבתות, אין בכך כלום.

יג) [יד] סידר את הלחם ואת הבזיכין בשבת כמצותן, והקטיר את הבזיכין לאחר השבת, בין לאחר שבת זו, בין לאחר שבת אחרת הבאה -- נפסל הלחם; והרי הוא כקודשים שנפסלו, שחייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא כמו שיתבאר.

יד) [טו] נפרסה חלה אחת מן הלחם -- אם עד שלא הסיר הלחם מעל השולחן נפרסה -- הלחם פסול, ואינו מקטיר עליו את הבזיכין; ואם אחר שהסיר הלחם נפרסה -- הלחם פסול, ומקטיר עליו את הבזיכין. [טז] הגיע זמן הלחם להסירו, הרי זה כמי שהסירו; ואם נפרס הלחם -- מקטיר הבזיכין, אף על פי שלא פירק המערכת.

טו) נטמא אחד מן הסדרין, בין לפני הקטרה בין לאחר הקטרה, או שנטמא אחד מן הבזיכין -- הטמא בטומאתו, והטהור בטהרתו.