zirkind.org

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ה

א) הפודה מעשרו לעצמו, בין שהוא שלו, בין שנפל לו בירושה, בין שניתן לו בטבלו מתנה כמו שביארנו -- הרי זה מוסיף עליו חומש; אם היה שווה ארבעה, נותן חמישה: שנאמר "ואם גאול יגאל איש, ממעשרו -- חמישיתו, יוסף עליו" (ויקרא כז,לא). [ב] ואישה שפדת מעשר שני שלה לעצמה, אינה מוסיפה חומש -- מפי השמועה למדו "איש, ממעשרו", איש ולא אישה.

ב) וכן אם פדה פדיון פירות המעשר לעצמו, מוסיף חומש. [ג] פדה פירות מעשרו, והוסיף חומש, וחזר ופדה הפדיון לעצמו פעם שנייה -- מוסיף חומש שני על הקרן בלבד, ואינו מוסיף חומש על החומש.

ג) [ד] מעשר שני שאין בחומשו שווה פרוטה, אינו מוסיף עליו חומש; וכן מעשר שאין דמיו ידועין, דייו שיאמר הוא וחומשו מחולל על הסלע הזו. וכל מעשר שאינו הוא ופדיונו משלו, אינו מוסיף חומש; ומעשר שני של דמאי, אינו מוסיף עליו חומש.

ד) [ה] הפודה מעשר שני, והיה לו מעשר שני אחר שלא נפדה -- אם אין בחומשו שווה פרוטה, דייו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות: לפי שאי אפשר לאדם לצמצם את מעותיו. [ו] והפודה מעשר ביותר על דמיו, לא נתפסה התוספת למעשר.

ה) [ז] בעל הבית אומר בסלע, ואחד אומר בסלע -- בעל הבית קודם: מפני שהוא מוסיף חומש. בעל הבית אומר בסלע, ואחד אומר בסלע ופרוטה -- האחר קודם: מפני שהוסיף על הקרן.

ו) [ח] מותר להערים על פדיון מעשרו. כיצד, אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים, ולעבדו העברי, הא לך את המעות האלו ופדה לך בהן המעשר -- כדי שלא יוסיף חומש; אבל לא יאמר לו, פדה לי בהן. וכן אם אמר לו, פדה לך משלך -- אינו מוסיף חומש.

ז) [ט] אבל לא ייתן המעות לפדות לבנו ובתו הקטנים, לעבדו ושפחתו הכנעניים -- מפני שידן כידו. נתן לשפחתו העברייה -- אם מעשר שני זה מדבריהם כגון שהיה מעציץ שאינו נקוב, דבריו קיימין: שאמה עברייה קטנה היא, והקטן אינו זוכה לאחרים אלא בדבר שהוא מדבריהם.

ח) [י] וכן מערים, ונותן המעשר מתנה כשהוא בטבלו; ואומר הנותן, הרי הפירות האלו מחוללין על מעות שבביתי. [יא] שני אחין, שני שותפין, אב ובנו -- פודין זה לזה מעשר שני, כדי שלא יוסיפו חומש.

ט) אישה שהכניסה לבעלה מעשר שני -- הואיל והוא ממון גבוה כמו שביארנו, לא קנה בעל; לפיכך אם פדה אותו, אינו מוסיף חומש.

י) [יב] הפודה מעשר שני לעצמו, ונתן את הקרן, ולא נתן את החומש -- אף על פי שאין החומש מעכב, והרי נתחלל -- לא ייאכל עד שייתן החומש, ואפילו בשבת: גזירה -- שמא יפשע, ולא ייתן.

יא) [יג] מעות מעשר שני -- אם רצה לצרף אותן בדינרי זהב כדי להקל משאן, מצרף; ואם צירפן לעצמו, אינו מוסיף חומש -- שאין זה דרך פדייה.

יב) [יד] הפורט סלע ממעות מעשר שני, בין בירושלים בין חוץ לירושלים -- לא יצרף אותה כולה במעות הנחושת, אלא בשקל מעות כסף ובשקל מעות נחושת.

יג) [טו] מותר לחלל כסף מעשר עם פירות המעשר, על הכסף -- והוא שיהיה בפירות, פחות משווה דינר; אבל אם היה בהן שווה דינר -- לא יחלל אותן עם הכסף, אלא בפני עצמן.

יד) כיצד, היו לו פירות שווה דינר, ושלושה דינרין של מעשר שני -- אינו מחלל הכול על סלע אחת; אבל אם היה לו חצי דינר פירות, וחצי דינר מעות -- מחלל שניהן על דינר אחד.

---

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ו

א) מעות חולין ומעות מעשר שנתפזרו, וליקט מכאן ומכאן -- מה שליקט, ליקט למעשר עד שישלים; והשאר חולין. ואם בלל וחפן, או שליקט מצד אחד, ומצא חסר -- הרי זה לפי חשבון.

ב) כיצד, היו מאתיים מעשר שני, ומאה חולין, נתפזרו ובללן וחפן הכול, נמצאו מאתיים ושבעים -- הרי מאה ושמונים מהן מעשר, ותשעים חולין. זה הכלל -- המתלקטין, למעשר שני; והנבללין, לפי חשבון. ומתנה ואומר: אם אלו שבידי הן המעשר, השאר חולין; ואם הן חולין, הרי מעות המעשר בכל מקום שהן מחוללין עליהן.

ג) [ב] סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו -- מביא בסלע מעות, ואפילו מעות נחושת, ואומר סלע של מעשר שני בכל מקום שהוא, מחוללת על המעות האלו; ואחר כך בורר את היפה שבשתיהן ומחלל המעות של נחושת עליה, ותחזור הסלע היפה למעשר.

ד) [ג] האומר לבנו, מעשר שני בזווית זו, ונמצא בזווית אחרת -- הרי אלו חולין; אמר לו, הרי שם מנה, ומצא מאתיים -- השאר חולין; הרי שם מאתיים, ומצא מנה -- הרי היא חולין. הניח מנה מעשר ומצא מאתיים, מאתיים ומצא מנה -- אפילו היו בשני כיסין, הכול חולין.

ה) [ד] אמר לו אביו, כיס מעשר שני לי בבית, הלך ומצא שם שלושה כיסין -- הגדול שבכולן, מעשר; והשאר חולין. ואף על פי כן לא יאכל מן הקטנים, עד שיחללם על הגדול.

ו) [ה] מי שנשתתק, ואמרו לו, מעשר שני שלך במקום פלוני, והרכין בראשו -- בודקין אותו שלושה פעמים כדרך שבודקין לגיטין, ויהיו דבריו קיימין.

ז) [ו] אמרו לו בחלום, מעשר שני של אביך שאתה מבקש, הרי הוא במקום פלוני -- אף על פי שמצא שם מה שנאמר לו, אינו מעשר: דברי חלומות, לא מעלין ולא מורידין.

ח) [ז] האומר לבניו, אפילו אתם מתים, אל תיגעו בזווית זו, ומצאו שם מעות -- הרי אלו חולין; טמן מעות בפניהם, ואמר להם של פלוני הן, או של מעשר שני הן -- אם כמערים, אין חוששין לדבריו; ואם כמתכוון, דבריו קיימין.

ט) [ח] המוצא כלי, וכתוב עליו מים -- הרי מה שבתוכו מעשר שני; דלת, דמאי; טית, טבל; תיו, תרומה; קוף, קרבן; ואם היה של מתכת, הוא ומה שבתוכו קרבן: שכן היו כותבין אות אחת מן השם, בשעת הסכנה.

י) [ט] מעות הנמצאות בירושלים, אפילו דינרי זהב עם הכסף ועם המעות -- הרי אלו חולין: הואיל ושוקי ירושלים מתכבדין בכל יום. מצא בתוכן חרס, וכתוב בו מעשר -- הרי אלו מעשר שני. במה דברים אמורים, בשאר ימות השנה; אבל בשעת רגל, הכול מעשר.

יא) [י] מעות הנמצאות לפני סוחרי בהמה בירושלים, לעולם מעשר -- שחזקת רוב העם מביאין מעות מעשר שני, וקונין בו בהמות; והנמצאות בהר הבית, לעולם חולין -- שחזקתן מתרומת הלשכה שחיללום הגזברין על הבהמה.

יב) [יא] תיבה שנשתמש בה חולין ומעשר שני, ומצא בתוכה מעות -- אם רוב מניחי מעשר, הרי המעות מעשר; ואם רוב מניחי חולין, חולין; מחצה למחצה, חולין. [יב] מצא פירות בין פירות מעשר לפירות תרומה, ייפלו לקרוב. מחצה למחצה, ייאכלו כחומרי שניהן -- אסורין לזרים וטעונין רחיצת ידיים והערב שמש, כתרומה; ואסורין לאונן וטעונין הבאת מקום, כמעשר. וכן במעות הנמצאות בין חולין למעשר.

יג) מעשר שני של דמאי ושל ודאי שנתערבו, ייאכלו כחומר שלהן. [יד] פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין -- ייאכל הכול בטהרה במקום, או יפדה את המעשר. לפיכך אם נתערבו בירושלים, אוסרין בכל שהן במינן -- הואיל והוא בירושלים, הרי הוא כדבר שיש לו מתירין; וייאכל הכול בטהרה.

יד) [טו] הזורע מעשר שני אחר שנכנס לירושלים, הגידולין מעשר שני. אבל אם זרעו קודם שייכנס, הגידולין חולין -- ואפילו בדבר שאין זרעו כולה; ופודין אותו בשעת זריעתו.

טו) [טז] מעשר שני, בטיל ברוב. באי זה מעשר אמרו, במעשר שנכנס לירושלים ויצא, ונפלו מחיצות -- שהרי אין שם מחיצות להחזירו לשם, ואי אפשר לפדותו מאחר שנכנס: ואף על פי שאין בו שווה פרוטה, ונמצא דבר שאין לו מתירין, ובטיל ברוב כמו שביארנו בהלכות איסורי מאכלות.

---

הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ז

א) פירות הנלקחות בכסף מעשר שני, אינן נפדין בריחוק מקום אלא אם כן נטמאו באב הטומאה; אלא יעלו הן עצמן, וייאכלו בירושלים: [ב] זה חומר בלקוח בכסף מעשר, מפירות מעשר עצמן. ואם נטמא בוולד הטומאה, ייפדו וייאכלו בירושלים.

ב) [ג] אין נלקח בכסף מעשר אלא מאכל אדם, שגידוליו מן הארץ או גידולי גידוליו מן הארץ -- כגון הפרט המפורש בתורה "בבקר ובצאן וביין ובשיכר" (דברים יד,כו).

ג) [ד] לפיכך אין לוקחין בכסף מעשר מים ומלח, כמהין ופטרייות -- לפי שאין גידוליהן מן הארץ; ולא פירות מחוברין לקרקע, ולא פירות שאינן יכולים להגיע לירושלים -- לפי שאינן דומין לבקר וצאן. [ה] הדבש והחלב והביצים, הרי הן כבקר וצאן -- שאף על פי שאינן גידולי קרקע, הרי הן גידולי גידוליה.

ד) [ו] התמד -- עד שלא החמיץ, אינו נלקח בכסף מעשר: מפני שהוא כמים. ומשהחמיץ, נלקח כיין וכשיכר. לקחו עד שלא החמיץ, והחמיץ -- קנה מעשר. [ז] במה דברים אמורים, בשנתן שלושה מים ומצא פחות מארבעה; אבל אם נתן שלושה, והוציא ארבעה -- הרי זה כיין מזוג, ונלקח בכסף מעשר.

ה) [ח] לולבי זרדין והחרובין -- עד שלא ימתיקו, אין נלקחין; ואחר שימתיקו, נלקחין. אבל הלוף והחרדל והתורמוסין ושאר כל הנכבשין, בין משימתיקו בין עד שלא ימתיקו -- נלקחין. והקור נלקח בכסף מעשר.

ו) [ט] הכרכום אינו נלקח, שאינו אלא למראה; וכן כל כיוצא בו מנותני ריח ומראה וטעם -- הואיל ואינן לאכילת גופן אלא לטעם שנותן, אינן נלקחין בכסף מעשר.

ז) לפיכך ראשי בשמים, והפלפלין, והקושט, והחלתית, וחלות חריע, וכל כיוצא באלו -- אין נלקחין בכסף מעשר. [י] השבת -- אם ליתן טעם בקדירה, אינה נלקחת; ואם לכמך וכיוצא בו שהוא אוכל גופה, נלקחת בכסף מעשר.

ח) עירב מים ומלח -- אם נתן לתוכו שמן -- הרי הן כמורייס, ולוקח מהן בכסף מעשר; ומבליע דמי המים והמלח, בדמי השמן.

ט) [יא] אין לוקחין תרומות בכסף מעשר -- מפני שהוא ממעט אכילתו, ואכילתה: שאין אוכלין אותה אלא כוהנים מעורבי שמש, ומותרת לאונן, ונאכלת בכל מקום; והמעשר מותר לזרים, ולטבול יום, ואסור לאונן, ואינו נאכל אלא בירושלים. נמצא ממעט אכילת המעשר, ואכילת התרומה.

י) [יב] לוקחין בהמה לזבחי השלמים מכסף המעשר, שהשלמים נאכלים לזרים. בראשונה היו לוקחין בהמות לאוכלן חולין מכסף מעשר שני, כדי להבריחה מעל המזבח; גזרו בית דין שאין לוקחין בהמה ממעות מעשר אלא לשלמים בלבד. אבל חיה ועוף, לוקחין -- שאינן ראויין לשלמים. [יג] אין לוקחין פירות שביעית מכסף מעשר -- לפי שהוא חייב לבער, כמו שיתבאר.

יא) [יד] הלוקח מים ומלח, או פירות מחוברין, או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלים -- לא קנה המעשר, אף על פי שיצאו המעות לחולין.

יב) [טו] הלוקח פירות חוץ לירושלים בכסף מעשר -- בשוגג, כופין את המוכר להחזיר הדמים לבעלים; והן מעשר, כמות שהיו. במזיד, יעלו הפירות וייאכלו בירושלים. ואם אין מקדש, יניחם עד שירקבו.

יג) [טז] וכן אין לוקחין בהמה בכסף מעשר, חוץ לירושלים. ואם לקח -- בשוגג, יחזרו הדמים למקומן; במזיד, תעלה ותיאכל בירושלים. ואם אין מקדש, תיקבר היא ועורה.

יד) [יז] לקח עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, בין במזיד בין בשוגג -- אם ברח המוכר, הרי זה יאכל כנגד אותן המעות בירושלים בתורת מעשר. זה הכלל: כל שהוציא חוץ לאכילה ושתייה וסיכה מדמי מעשר, וברח המוכר או מת -- יאכל כנגדו; ואם היה המוכר קיים, יחזרו הדמים למקומן. וכן אם הביא עולות וחטאות ואשמות מדמי מעשר, יאכל כנגדן.

טו) [יח] לקח חיה לזבחי שלמים, ובהמה לבשר תאווה -- הרי זה כמי שקנה שור לחרישה, ולא קנו שלמים. לקח בהמה לשלמים, ונפל בה מום -- פקעה ממנה קדושת מעשר, ופודה אותה; ואין הדמים מעשר. ואף על פי כן, אם פדיה לעצמו -- מוסיף חומש.

טז) [יט] המתפיס מעות מעשר לשלמים, לא קנו שלמים -- שקדושת שלמים אינה חלה על קדושת מעשר: שהמעשר ממון גבוה הוא. ואין צריך לומר אם התפיס פירות המעשר עצמן לשלמים, שלא קנו שלמים.

יז) [כ] האוכל מעשר שני בתורת חולין, אפילו במזיד -- אם פירות המעשר עצמן אכל, יצעק לשמיים. ואם כסף מעשר אכל, יחזרו דמים למקומן, ויעלו וייאכלו בירושלים; או יאכל כנגדן בירושלים, אם אינו יכול להחזיר את הדמים.