zirkind.org

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות אישות פרק כג

א) האישה שהתנת על בעלה לבטל זכות מדברים שזכה בהם הבעל -- אם כתב לה ועודה ארוסה, קודם הנישואין, אינו צריך לקנות מידו, אלא כל מה שכתב לה קיים; ואם כתב לה אחר הנישואין, צריך לקנות מידו.

ב) התנה עימה קודם אירוסין, שלא יהיה לו דין ודברים בנכסיה -- אם מכרה ונתנה, מכרה קיים ומתנתה קיימת; אבל אוכל פירותיהן, כל זמן שהן ברשותה. ואם קנו מידו כשהיא ארוסה, שאין לו דין ודברים בנכסיה -- הרי סילק עצמו מגוף הקרקע, ואין לו בנכסיה פירות לעולם; ואפילו עירער על קניינו ואמר, לא עלה בדעתי שאין לי פירות מפני קניין זה, אלא שאם מכרה מכרה קיים, שאין אדם נושא אישה בלא נכסים -- אין שומעין לו, אלא כבר סילק עצמו מגוף הקרקע.

ג) התנה עימה שלא יאכל פירות נכסיה -- הרי זה אינו אוכל פירותיהן; אבל מוכרין את הפירות, ולוקחין בהן קרקע, והוא אוכל פירותיה, שלא סילק עצמו אלא מפירות נכסים אלו בלבד.

ד) התנה עימה שלא יאכל פירות נכסיה, ולא פירי פירותיהן -- לוקחין הפירות, וקונין בהן קרקע, ולוקחין פירות קרקע זו, וקונין בהן קרקע שנייה; והוא אוכל פירות אלו, שהם פירי פירי פירות. וכן הדבר תמיד, עד שיתנה עימה שלא יהיה לו פירות ולא פירי פירות עד עולם, ואחר כך לא יהיה לו פירות, בחייה; אבל אם מתה, יירש הכול.

ה) התנה עימה שלא יירשנה -- הרי זה לא יירשנה, אבל אוכל פירות בחייה. וכן אם התנה עימה שיירש מקצת נכסיה, וכן אם התנה עימה שאם מתה בלא בנים, יחזרו נכסים לבית אביה -- הכול קיים.

ו) במה דברים אמורים, בשהתנה עימה קודם שתינשא, שהנחלה הבאה לו לאדם שלא ממשפחתו, מתנה עליה שלא יירשנה, קודם שתהיה ראויה לו; אבל אם התנה עימה אחר שנישאת, תנאו בטיל, ויירשנה, כמו שביארנו.

ז) התנה עימה אחר נישואין, שלא יהיו לו דין ודברים בנכסיה, ולא בפירי פירותיהן עד עולם בחייה, ובמותה -- הרי זה אינו אוכל פירות כלל; אבל אם מתה, יירשנה, כמו שביארנו.

ח) הבעל שהוציא הוצאות על נכסי מלוג, בין שהוציא מעט ואכל פירות הרבה, בין שהוציא הרבה ואכל פירות מעט, אפילו אכל גרוגרת אחת דרך כבוד, או שאכל דינר אחד אפילו שלא דרך כבוד, ואפילו לא לקח בפירות מה שהוציא אלא חבילה של זמורות -- מה שהוציא הוציא, ומה שאכל אכל. [ט] וכן אם נפלו לה כספים במקום רחוק, והוציא עליהן הוצאות עד שהביאן, או עד שהוציאן מיד מי שהיו אצלו, ולקח בהן קרקע, ואכל פירותיה כשיעור -- מה שהוציא הוציא, ומה שאכל אכל.

ט) הוציא ולא אכל, או שאכל פחות מכשיעור -- שמין כמה השביח, ושואלין אותו כמה הוציא -- אם השבח יתר על ההוצאה, יישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא, ונוטל ההוצאה; ואם ההוצאה יתרה על השבח, אין לו מן ההוצאה, אלא כשיעור השבח, ובשבועה.

י) במה דברים אמורים, במגרש. אבל האישה שמרדה על בעלה -- אפילו אכל הרבה, שמין לו כמה אכל, ופוחת אותו ממה שראוי ליתן לו מן ההוצאה אחר שיישבע, ונוטלן: שלא הקנה לה, כדי שתיטול ותצא מעצמה. וכן המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה, ומיאנה -- רואין כמה אכל וכמה הוציא וכמה השביח, ושמין לו כאריס: שהרי ברשות ירד.

יא) מנהגות רבות יש בנדוניה -- יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובה הנדוניה, ביתר על דמיה בשליש או בחמיש או במחצה, כגון שתהיה נדוניתה מאה, וכותבים שהכניסה לו מאה וחמישים כדי להרבות בפני העם; וכשתבוא לגבות, לא תגבה אלא המאה.

יב) ויש מקומות שנהגו לכתוב בפחות, ואם פסקה להוציא לו במאה כלים, נותנת שווה מאה ועשרים או מאה וחמישים, וכותבין שהכניסה לו מאה. ויש מקומות שנהגו לכתוב שווה בשווה. ויש מקומות שנהגו שייתן האיש מעות לפי הנדוניה, דבר קצוב שתתקשט בו הכלה ותקנה בו בשמים וכיוצא בהן. ויש מקומות שיכניס האיש שום משלו לאישה, יצטרף לנדוניתה להתנאות בו.

יג) [יב] הנושא סתם, כותב ונותן כמנהג המדינה; וכן היא שפסקה להכניס, נותנת כמנהג המדינה; וכשתבוא לגבות כתובתה, מגבין לה מה שבכתובתה כמנהג המדינה. ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן, מנהג המדינה עיקר גדול; ועל פיו דנין -- והוא, שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה.

יד) [יג] איש ואישה שהיו ביניהן שידוכין -- ואמר לה, כמה את מכנסת לי, כך וכך; ואמרה לו, וכמה אתה נותן לי או כותב לי, כך וכך; וכן האב שפסק על ידי בנו ובתו, כמה אתה נותן לבנך, כך וכך; וכמה אתה נותן לבתך, כך וכך; ועמדו וקידשו: קנו אותן הדברים, אף על פי שלא היה ביניהן קניין; ואלו הן, הדברים הנקנין באמירה.

טו) [יד] במה דברים אמורים, בשפסק האב לבתו, בין גדולה בין קטנה, ופסק האב האחר לבנו, ובנישואין ראשונים -- שדעתו של אדם קרובה אצל בנו, ומרוב שמחתו בנישואין הראשונים גמר ומקנה לו באמירה; אבל אח שפסק לאחותו, או אישה שפסקה לבתה, וכן שאר קרובים, או האב שפסק לבנו או לבתו בנישואין שניים -- לא קנו אותן הדברים, עד שיקנו מידי הפוסק שייתן כך וכך.

טז) [טו] האב שפסק על ידי בתו, לא קנת הבת אותה המתנה עד שיכנוס אותה בעלה; וכן הבן, לא קנה עד שיכנוס: שכל הפוסק, אינו פוסק אלא על מנת לכנוס. לפיכך הפוסק מעות לחתנו, ומת קודם שיכנוס, ונפלה לפני אחיו לייבום -- יכול האב לומר ליבם, לאחיך הייתי רוצה ליתן, ולך איני רוצה ליתן: ואפילו היה הראשון עם הארץ, והשני חכם; ואף על פי שהבת רוצה בו.

יז) [טז] הפוסק מעות לחתנו, והלך האב למדינה אחרת -- יכולה היא לומר לבעל, אני לא פסקתי על עצמי, מה אני יכולה לעשות, או כנוס בלא נדוניה, או פוטרני בגט; אבל אם פסקה היא על עצמה, ולא הגיעה ידה, הרי זו יושבת עד שתמצא מה שפסקה, או עד שתמות.

יח) ולמה לא תפטור עצמה במרדות -- שהמורדת כשהיא ארוסה, הבעל רוצה לכונסה, והיא אינה רוצה; אבל זו אין הבעל רוצה בה, עד שתיתן הנדוניה שפסקה, והיא רוצה בו, שהרי היא אומרת לו או כנוס או פטור. במה דברים אמורים, בגדולה; אבל קטנה שפסקה על עצמה, כופין אותו ליתן גט, או יכנוס בלא נדוניה.

יט) [יז] הנושא את האישה ופסקה עימו שיהיה זן את בתה כך וכך שנים, חייב לזונה אותן שנים שקיבל על עצמו -- והוא, שיתנו על דבר זה בשעת קידושין; אבל שלא בשעת קידושין, עד שיקנו מידו, או עד שיכתוב בשטר וכיוצא בו, כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר.

כ) נתגרשה בתוך השנים שקיבל על עצמו לזון את בתה, ונישאת לאחר, ופסקה עימו שיהיה זן אותה הבת כך וכך שנים -- לא יאמר הראשון, לכשתבוא לביתי אזונה, אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא שם, אימה. וכן לא יאמרו שניהם, הרי אנו זנין אותה כאחת; אלא אחד זנה, ואחד נותן לה דמי מזונות.

כא) [יח] נישאת הבת בתוך זמן זה, הבעל חייב במזונותיה; ובעלי אימה שניהן, כל אחד מהן נותן לה דמי מזונות. מתו אלו שפסקו לזון אותה -- אם קנו מידן, או שחייב עצמו בשטר, הרי זו כבעל חוב בשטר, וטורפת מזונותיה מנכסיהן המשועבדין עד סוף הזמן שפסקו; ואם פסקו בשעת הקידושין, ולא היה שם קניין, הרי הן דברים שלא ניתנו להיכתב, ואינה טורפת במזונותיה.

---

הלכות אישות פרק כד

א) הנושא את האיילונית, ולא היו לו בנים, ולא אישה אחרת לפרות ולרבות ממנה -- אף על פי שכופין אותו ומוציא, הרי היא ככל הנשים, ויש לה כתובה, ושאר תנאי כתובה; וכן זוכה הבעל, במה שזוכה בשאר הנשים. [ב] אבל הנושא אישה, ולא הכיר בה, ונמצאת איילונית, או מחייבי לאוין, וכן הנושא שנייה, בין הכיר בה בין לא הכיר בה -- אין להן עיקר כתובה, ולא תנאי מתנאי כתובה, אבל תוספת, יש להן; ואין להן מזונות, ואפילו לאחר מותו. וכשכופין אותו ומפרישין ביניהן, אין מוציאין מן הבעל פירות שאכל.

ב) [ג] ולמה אין להן עיקר, ויש להן תוספת -- העיקר שהוא תקנת חכמים, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, הואיל ולא הכיר בה, אין לה עיקר. אבל התוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו, הרי עמדה בתנאי שלה, והרי הקנת לו הנאתה, והרי היא עומדת -- אבל התורה אסרה אותה עליו, ומה היא יכולה לעשות; לפיכך יש לה תוספת -- שאין מעשיה הם הגורמין לה להיאסר, אחר הנישואין, אלא אסורה הייתה, מקודם.

ג) [ד] ולמה לא חלקו בשנייה בין הכיר בה בין לא הכיר בה, אלא אמרו אין לה עיקר כתובה בכל מקום -- מפני שהיא מדברי סופרים, עשו בה חיזוק.

ד) אבל אם נשא אחת מחייבי לאוין והכיר בה, או אחת מחייבי עשה בין הכיר בה בין לא הכיר בה -- יש לה כתובה: שחייבי לאוין שהכיר בה, רצה ליזוק בנכסיו; וחייבי עשה, איסורן קל. ויש לשתיהן, מזונות לאחר מותו; וכן אם לוותה ואכלה, חייב לשלם. וכשכופין אותן להוציא, מוציאין מן הבעל כל פירות שאכל מכל נכסיה.

ה) הממאנת -- אין לה עיקר כתובה, אבל תוספת יש לה; ואין מוציאין מן הבעל פירות שאכל. ואם לוותה כשהייתה תחתיו, ואכלה, ואחר כך מיאנה -- אין מוציאין אותן מזונות מן הבעל.

ו) מי שזינת תחת בעלה -- אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת, ולא אחד מתנאי כתובה: שהרי מעשיה גרמו לה להיאסר על בעלה.

ז) והיאך דין נשים אלו בנדוניה שלהן -- כל אישה שנדוניתה קיימת, אפילו זינת, נוטלת שלה, והולכת; ואם הייתה שנייה או מחייבי עשה, בין הכיר בה בין לא הכיר בה, או שהייתה איילונית או מחייבי לאוין, והכיר בה -- הרי היא בנדוניתה ככל הנשים. [ח] נכסי צאן ברזל, חייב באחריותן; ונכסי מלוג, מה שנגנב או שאבד, אבד לה.

ח) הייתה איילונית או מחייבי לאוין, ולא הכיר בה -- כל מה שאבד או נגנב או בלה עד שנשחק מנכסי צאן ברזל, אין הבעל חייב לשלם: שהרי היא נתנה לו רשות להיותן אצלו. וכל שאבד או נגנב מנכסי מלוג, חייב לשלם -- היפך מכל הנשים: מפני שאין שם אישות גמורה, לא זכה בנכסי מלוג. [ט] והממאנת -- אין לה בליות כלל: שאין מוציאין מן הבעל דבר ממה שאבד או נגנב, בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל; אלא נוטלת הנמצא לה, ויוצאה.

ט) [י] מי שזינת תחת בעלה -- אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת; ואין מוציאין מן הבעל דבר ממה שאבד או נגנב מנכסי צאן ברזל שלה, ואין צריך לומר נכסי מלוג. ולא המזנה בלבד, אלא אף העוברת על דת משה או על דת יהודית, או היוצאת משום שם רע -- אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת, ולא תנאי מתנאי כתובה. וכל אחת מהן, נוטלת הנמצא מנדוניתה ויוצאה; ואין הבעל חייב לשלם כלום, לא מה שפחת ולא מה שאבד.

י) [יא] ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת משה -- יוצאה בשוק ושיער ראשה גלוי, או שנודרת או נשבעת ואינה מקיימת, או ששימשה מיטתה והיא נידה, או שאינה קוצה לה חלה; או שהאכילה את בעלה דברים אסורים, ואין צריך לומר שקצים ונבילות, אלא דברים שאינם מעושרין.

יא) והיאך ייוודע דבר זה: כגון שאמרה לו, פירות אלו פלוני הכוהן תיקנם לי, ועיסה זו פלוני הפריש לי חלתה, ופלוני החכם טיהר לי את הכתם -- ואחר שאכל, או בא עליה, שאל אותו פלוני ואמר, לא היו דברים מעולם; וכן אם הוחזקה נידה בשכנותיה, ואמרה לבעלה, טהורה אני, ובא עליה.

יב) ואיזו היא דת יהודית -- הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל; ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת יהודית: יוצאה לשוק או למבוי מפולש, וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אף על פי ששיערה מכוסה במטפחת; או שהייתה טווה בשוק, וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או על לחייה, כדרך שעושות הגויות הפרוצות; או שטווה בשוק, ומראה זרועותיה לבני אדם; או שהייתה משחקת עם הבחורים; או שהייתה תובעת התשמיש מבעלה בקול רם, עד ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש; או שהייתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה.

יג) עזרא תיקן שתהיה אישה חוגרת בסינר תמיד בתוך ביתה, משום צניעות; ואם לא חגרה, אינה עוברת על דת, ולא הפסידה כתובתה. וכן אם יצתה בראשה פרוע, מחצר לחצר בתוך המבוי, הואיל ושיערה מכוסה במטפחת, אינה עוברת על דת.

יד) העוברת על דת -- צריכה התראה ועדים, ואחר כך תפסיד כתובתה: עברה בינו לבינה, וידע שהיא עוברת על דת, והתרה בה בלא עדים, וחזרה ועברה -- הוא טוען ואומר, עברה אחר התראה, והיא אומרת, לא עברתי כלל, או לא התרה בי -- אם רצה להוציא, הרי זה נותן כתובה, אחר שתישבע שלא עברה: שאם תודה שעברה אחר התראה, אין לה כלום.

טו) כיצד היא יוצאה משום שם רע -- כגון שהיו שם עדים שעשת דבר מכוער ביותר, שהדברים מראין שהייתה שם עבירה, אף על פי שאין שם עדות ברורה בזנות. כיצד, כגון שהייתה בחצר לבדה, וראו רוכל יוצא ונכנסו מיד בשעת יציאתו, ומצאו אותה עומדת מעל המיטה, והיא לובשת המכנסיים או חוגרת איזורה; או שמצאו רוק לח, למעלה מן הכילה; או שהיו שניהן יוצאין ממקום אפל, או מעלין זה את זה מן הבור, וכיוצא בו; או שראו אותו מנשק על פי חלוקה; או שראו אותן מנשקין זה את זה, או מגפפין זה את זה; או שנכנסו זה אחר זה, והגיפו הדלתות; וכיוצא בדברים אלו. אם רצה בעלה להוציאה, תצא ואין לה כתובה; ואין זו צריכה התראה.

טז) עוברת על דת משה או דת יהודית, וכן זו שעשת דבר מכוער -- אין כופין את הבעל להוציא, אלא אם רצה לא יוציא; ואף על פי שלא הוציא, אין לה כתובה: שהכתובה תקנת חכמים היא, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות; אבל אלו הפרוצות, אין להן תקנה זו, אלא תהא קלה, וקלה להוציאה.

יז) מי שראה אשתו שזינת, או שאמרה לו אחת מקרובותיו או מקרובותיה שהוא מאמינן וסומכת דעתו על דבריהן שזינת אשתו, בין שהיה האומר איש, בין שהייתה אישה -- הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת, הרי זה חייב להוציא ואסור לו לבוא עליה; וייתן כתובתה: ואם הודת לו שזינת, תצא בלא כתובה. לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינת תחתיו, אם ראה אותה בעצמו, ואחר כך תגבה כתובתה; אבל בדברי אחר, אינו יכול להשביעה אלא על ידי גלגול.

יח) אמרה לו אשתו שזינת תחתיו ברצונה, אין משגיחין בדבריה -- שמא עיניה נתנה באחר; אבל איבדה כתובתה, עיקר ותוספת, ואיבדה הבליות -- שהרי הודת בזנות. ואם היה מאמינה וסומכת דעתו על דבריה, הרי זה חייב להוציאה. ואין בית דין כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו -- עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינת אשת זה בפניהן ברצונה, ואחר כך כופין אותו להוציא.

יט) האישה שזינת תחת בעלה בשגגה, או באונס -- הרי זו מותרת לבעלה, שנאמר "והיא לא נתפשה" (במדבר ה,יג): הא נתפשה, מותרת, בין שאנסה גוי, בין שאנסה ישראל. וכל שתחילת ביאתה באונס, אף על פי שסופה ברצון, ואפילו אמרה הניחו לו, שאלמלא לא אנס אותי הייתי שוכרתו -- הרי זו מותרת, שהיצר לבשה, ומתחילתה, באונס הייתה.

כ) נשים שגנבו אותן ליסטים -- הרי הן כשבויות שהן אנוסות, ומותרות לבעליהן; ואם הניחום, והלכו לליסטים מעצמן, הרי אלו ברצון, ואסורות לבעליהן. ודין הנאנסת ודין השוגגת אחד הוא, שהשגגה צד אונס יש בה.

כא) במה דברים אמורים, בשהיה בעלה ישראל; אבל אשת כוהן ששגגה או שנאנסה, אסורה לבעלה -- שהרי נעשת זונה מכל מקום, והוא אסור בזונה, כמו שיתבאר בהלכות איסורי ביאה. [כב] ואחד אשת ישראל או אשת כוהן שנאנסה, כתובתה קיימת, העיקר והתוספת; ולא הפסידה מכתובתה כלום. וכופין את הכוהן ליתן לה כתובתה, ולגרשה.

כב) [כג] אשת כוהן שאמרה לבעלה, נאנסתי, או שגגתי ונבעלתי לאחר -- אינו חושש לדבריה, שמא עיניה נתנה באחר; ואם הייתה נאמנת לו, או שאמר לו אדם שהוא סומך על דבריו -- יוציא, וייתן כתובה.

כג) [כד] האומר לאשתו בפני שניים, אל תיסתרי עם פלוני, ונכנסה עימו לסתר בפני שני עדים, ושהת כדי טומאה -- הרי זו אסורה על בעלה, עד שישקנה מי המרים, כמו שיתבאר בהלכות סוטה. ואם מת קודם שישקנה, אין לה כתובה, ואף על פי שלא מצאו דבר מכוער -- שאין לך דבר מכוער יותר מזה. והיום, שאין שם מי סוטה, נאסרה עליו איסור עולם; ותצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת, שהרי מעשיה הרעים גרמו לה להיאסר.

כד) [כה] אמר לה בינו לבינה, אל תיסתרי עם פלוני, וראה אותה שנסתרה עימו, ושהת כדי טומאה -- הרי זו אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה; וחייב להוציא וייתן כתובה. ואם הודת שנסתרה אחר שהתרה בה, תצא בלא כתובה; ולפיכך משביעה על זה, ואחר כך ייתן כתובתה.

---

הלכות אישות פרק כה

א) הנושא אישה סתם, ונמצאו עליה נדרים -- תצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת: באלו נדרים אמרו -- שלא תאכל בשר, או שלא תשתה יין, או שלא תתקשט במיני צבעונין; והוא הדין, לשאר המינים שדרך כל אנשי המקום להתקשט בהן. אבל נמצא עליה נדר אחר חוץ מאלו, לא הפסידה כלום.

ב) וכן הכונס אישה סתם, ונמצא בה מום ממומי נשים שכבר ביארנום, ולא ידע הבעל במום זה, ולא שמע בו ורצה -- הרי זו תצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת.

ג) כיצד, היה מרחץ בעיר והיו לו קרובים -- אינו יכול לומר לא ידעתי מומין אלו, ואפילו מומין שבסתר, מפני שהוא בודק בקרובותיו, וחזקה ששמע ורצה. ואם אין שם מרחץ, או שלא היו לו קרובים -- טוען במומין שבסתר; ונכפה בעיתים ידועים, הרי הוא ממומי סתר. אבל במומין שבגלוי, אינו יכול לטעון, שהרי הכול רואין אותן ואומרין לו, וחזקתו ששמע ונתפייס.

ד) דבר ידוע הוא שאין דין זה אלא באותן המקומות שהיה מנהג הנשים שם להלך בשוק ופניהן גלויות, והכול יודעין אותן ואומרין זו היא בתו של פלוני וזו היא אחותו של פלוני, כמו ערי אדום בזמן הזה; אבל מקומות שאין דרך הבנות שם לצאת לשוק כלל, ואם תצא הבת למרחץ, בנשף תצא מתנכרה, ולא יראה אותה אדם חוץ מקרובותיה -- הרי זה טוען אף במומין שבגלוי: והוא שלא היה שם מרחץ, או שלא הייתה לו קרובה לבדוק בה.

ה) אבל אם היה שם מרחץ בעיר זו שאין דרך הנשים לצאת בה ופניהן מגולות, אם יש לו קרובה -- אינו יכול לטעון, שהרי הכול רואין אותה ערומה במרחץ. ואם דרכן להיחבא ולהתנכר אף במרחץ, ושתהיה הבת רוחצת בלילה, או בבית קטן שבמרחץ לבדה, עד שלא תיראה ולא תיוודע -- הרי זה טוען אף במומין שבגלוי: שדברים אלו דברים של טעם הן, ואינן גזירת הכתוב.

ו) [ג] הורו מקצת הגאונים שזה שאמרו חכמים מפני שהוא בודק בקרובותיו -- אינו קרובותיו בלבד, אלא מיודעיו; ואפילו היה גר בעיר ואין לו קרוב כלל, אם יש שם מרחץ אינו יכול לטעון, שאפשר שיהיו לו ריעים, ואומר לאחד מריעיו שתבדוק לו אשתו או אחותו על פלונית; ולפיכך חזקתו ששמע ונתפייס. ולא ייראה לי דין זה, שאין כל אדם מוציא כל מה שבליבו מדברים אלו לכול אלא לקרוביו; ועוד שאין דעתו סומכת, אלא לדברי קרוביו ביותר.

ז) [ד] כיצד היא טענת המומין -- אם היו המומין שנמצאו בה מומין שודאי היו בה קודם שתתארס, כגון אצבע יתרה וכיוצא בה, על האב להביא ראיה שידע בהן הבעל ורצה, או שחזקתו שידע; ואם לא הביא, תצא בלא כתובה כלל.

ח) היו מומין שאפשר שנולדו בה אחר האירוסין -- אם נמצאו בה אחר שנכנסה לבית בעלה, על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה, והיה מקחו מקח טעות; ואם נמצאו בה והיא בבית אביה, על האב להביא ראיה שאחר האירוסין נולדו, ונסתחפה שדהו.

ט) [ה] הביא הבעל ראיה שעד שלא נתארסה היו בה, או שהודת לו בכך, והביא האב ראיה שראה ושתק ונתפייס, או שחזקתו שידע בהן ונתפייס -- הרי זה חייב בכתובתה.

י) [ו] בא על אשתו ושהה כמה ימים, וטען שמום זה לא נראה לי עד עתה -- אפילו היה בתוך הקמטים, או בכף הרגל -- אין שומעין לו: חזקה שאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יפה יפה, וחזקתו שידע ורצה.

יא) [ז] הנושא אישה ונמצאת שאין לה וסת קבועה לנידתה, אלא לא תרגיש בעצמה עד שתראה דם נידה -- הרי זו לא תשמש אלא בשני עדים שבודקת בהן עצמה, אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש: חוץ מן העד של איש שמקנח בו עצמו, כמו שיתבאר בהלכות איסורי ביאה. [ח] ואף על פי שמום גדול הוא זה, לא הפסידה כלום, שהרי בודקת עצמה תחילה, ומשמשת.

יב) הרי שבדקה עצמה ונבעלה, ובעת שקינחה עצמה היא והוא נמצא דם על עד שלה או על עד שלו, אם אירע זה פעם אחר פעם, שלושה פעמים סמוכות זו לזו -- הרי זו אסורה לשכב עם בעלה, ותצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת, ואין לה תנאי מתנאי כתובה: שהרי אינה ראויה לתשמיש. ויוציא, ולא יחזיר לעולם -- שמא תתרפא, ונמצא שלא גמר לגרשה בשעת גירושין. ומותרת להינשא לאחר, כמו שיתבאר בעניין הנידה.

יג) [ט] במה דברים אמורים, בשהייתה כך מתחילת נישואיה, ומבעילה ראשונה ראת דם; אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנישאת, נסתחפה שדהו. לפיכך אם בעל פעם אחת ולא נמצא דם, ואחר כך חזרה להיות רואה דם בכל עת תשמיש -- יוציא, וייתן כתובה כולה; ולא יחזיר עולמית, כמו שביארנו. [י] וכן כל אישה שנולדו בה מומין אחר שנישאת, אפילו נעשת מוכת שחין -- אם רצה לקיים, יקיים; ואם רצה להוציא, ייתן כתובה.

יד) [יא] האיש שנולדו בו מומין אחר שנשא, אפילו נקטעה ידו או רגלו, או נסמית עינו, ולא רצת אשתו לישב עימו -- אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה: אלא אם רצת, תשב; ואם לא רצת, תצא בלא כתובה כדין כל אישה מורדת.

טו) [יד] אבל אם נולד לו ריח הפה, או ריח החוטם, או שחזר ללקט צואת כלבים, או לחצוב נחושת מעיקרו, או לעבד עורות -- כופין אותו להוציא, וליתן כתובה; ואם רצת לישב עם בעלה, תשב.

טז) [יב] נעשה האיש מוכה שחין, כופין אותו להוציא וליתן כתובה; ואף על פי שהיא רוצה לישב, אין שומעין לה, אלא מפרישין אותן בעל כורהן, מפני שהיא ממיקתו; ואם אמרה, אשב עימו בעדים, כדי שלא יבוא עליה -- שומעין לה.

יז) [יג] מי שהיה בעלה בעל ריח הפה, או ריח החוטם, או מלקט צואת כלבים, וכיוצא בהן, ומת, ונפלה לפני אחיו, ויש בו אותו מום שהיה בבעלה -- יכולה היא לומר, לאחיך הייתי יכולה לקבל, ולך איני יכולה לקבל; ויחלוץ, וייתן כתובה.