zirkind.org   Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links B"H

Rambam
3 Chapters Per Day

Sunday, 17 Av, 5782
August 14, 2022

16 Av, 5782 - August 13, 202218 Av, 5782 - August 15, 2022

הלכות איסורי ביאה פרק ג

א) הבא על אשת קטן, אפילו הייתה יבמה שבא עליה בן תשע שנים ויום אחד -- הרי זה פטור; וכן הבא על אשת חירש ושוטה, ואשת טומטום ואנדרוגינוס, ועל החירשת ועל השוטה אשת הפיקח, ועל אישה שהיא מקודשת בספק או מגורשת בספק -- כולן פטורין. ואם היו מזידין, מכין אותן מכת מרדות.

ב) הבא על הקטנה אשת הגדול -- אם קידשה אביה, הרי זה בחנק; והיא פטורה מכלום, ונאסרה על בעלה, כמו שביארנו בהלכות סוטה. ואם היא בת מיאון, מכין אותו מכת מרדות; והיא מותרת לבעלה, ואפילו היה כוהן.

ג) בת כוהן שזינתה כשהיא אשת איש, בין שהיה בעלה כוהן בין שהיה ישראל, ואפילו היה בעלה ממזר או נתין או שאר מחוייבי לאוין -- הרי זו בשריפה, שנאמר "ובת איש כוהן, כי תחל לזנות" (ויקרא כא,ט); ובועלה, בחנק. וכן בת ישראל אשת כוהן, בחנק כדין כל אשת איש.

ד) הבא על נערה מאורסה, שניהן בסקילה. ואינן חייבין סקילה עד שתהיה נערה בתולה מאורסה, והיא בבית אביה; הייתה בוגרת, או שנכנסה לחופה, אף על פי שלא נבעלה, אפילו מסרה האב לשלוחי הבעל וזינת בדרך -- הרי זו בחנק. [ה] והבא על קטנה מאורסה בבית אביה -- הוא בסקילה, והיא פטורה. ונערה מאורסה בת כוהן שזינת, בסקילה.

ה) [ו] באו עליה עשרה, והיא בתולה ברשות אביה, זה אחר זה -- הרי הראשון בסקילה, וכולן בחנק. במה דברים אמורים, שבאו עליה כדרכה; אבל אם באו עליה שלא כדרכה, עדיין היא בתולה -- וכולן בסקילה.

ו) [ז] נערה מאורסה שהייתה משוחררת או גיורת, אף על פי שנשתחררה ונתגיירה והיא פחותה מבת שלוש שנים -- הרי זו בחנק, ככל אשת איש.

ז) [ח] דין חדש יש במוציא שם רע, ומה הוא החידוש: שאם נמצא הדבר אמת, ובאו עדים שזינתה כשהייתה נערה מאורסה, אף על פי שזינתה אחר שיצאה מבית אביה, ואפילו שזינתה אחר שנכנסה לחופה קודם בעילת הבעל -- סוקלין אותה על פתח בית אביה; אבל שאר נערות מאורסות שלא היה להן דין הוצאת שם רע, שזנו מאחר שיצאו מבית האב -- הרי הן בחנק, כמו שביארנו.

ח) הא למדת, שבאשת איש שלוש מיתות -- יש אשת איש שהיא בחנק, ויש אשת איש שהיא בשריפה, ויש אשת איש שהיא בסקילה.

ט) והיכן סוקלין נערה מאורסה שזינתה, אם זינת בבית אביה, אף על פי שלא העידו עליה העדים אלא אחר שבאה לבית חמיה, ונישאת -- הרי זו נסקלת על פתח בית אביה; זינת בבית חמיה קודם שימסור אותה האב, אף על פי שהעידו עליה אחר שחזרה לבית אביה -- הרי זו נסקלת על פתח שער העיר ההיא. [י] באו עדים אחר שבגרה, או אחר שבעלה בעלה, אף על פי שהעידו שזינתה בבית אביה כשהייתה נערה -- הרי זו נסקלת בבית הסקילה. [יא] הייתה הורתה שלא בקדושה, ולידתה בקדושה -- נסקלת על פתח שער העיר.

י) כל מי שמצותה לסקול אותה על פתח שער העיר, אם הייתה עיר שרובה גויים -- סוקלין אותה על פתח בית דין; וכל מי שמצותה לסקול אותה על פתח בית אביה, אם לא היה לה אב, או שהיה לה אב ולא היה לו בית -- הרי זו נסקלת בבית הסקילה: לא נאמר "פתח בית אב" (דברים כב,כא), אלא למצוה.

יא) [יב] הבא על ערווה מן העריות ביאות הרבה -- חייב כרת או מיתת בית דין, על כל ביאה וביאה: אף על פי שאין בית דין יכולין להמית אלא מיתה אחת, הרי הביאות נחשבות לו כעבירות הרבה. וכן אם בא ביאה אחת שחייבין עליה משמות הרבה -- אם היה שוגג, מביא קרבן על כל שם ושם, אף על פי שהיא ביאה אחת, כמו שיתבאר בהלכות שגגות; ואם היה מזיד, הרי זו נחשבת לו כעבירות הרבה. וכן יש בא ביאה אחת, ולוקה עליה מלקייות הרבה, כמו שיתבאר.

יב) [יג] שפחה חרופה האמורה בתורה -- היא שחצייה שפחה וחצייה בת חורין, ומקודשת לעבד עברי, שנאמר "לא יומתו, כי לא חופשה" (ויקרא יט,כ): הא אם נשתחררה כולה, חייבין עליה מיתת בית דין -- שהרי תיעשה אשת איש גמורה, כמו שביארנו בהלכות אישות.

יג) [יד] ביאת שפחה זו משונה מכל ביאות אסורות שבתורה, שהרי היא לוקה, שנאמר "ביקורת תהיה" (ויקרא יט,כ); והוא חייב קרבן אשם, שנאמר "והביא את אשמו" (ויקרא יט,כא). אחד שוגג, אחד מזיד בשפחה חרופה -- מביא אשם; והבא עליה ביאות הרבה, בין בזדון בין בשגגה -- מביא אשם אחד. אבל היא חייבת מלקות על כל ביאה וביאה, אם הייתה מזידה, כשאר חייבי לאוין.

יד) [טו] המערה בשפחה חרופה, ולא גמר ביאתו -- פטור: עד שיגמור ביאתו. ואינו חייב אלא על הגדולה, הבעולה, המזידה, וברצונה; אבל אם הייתה קטנה, או שלא הייתה בעולה, או הייתה שוגגת, או אנוסה, או ישנה -- פטור. וכן אם בא עליה שלא כדרכה, פטור -- שבשפחה חרופה, לא השווה ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה, שנאמר "שכבת זרע" (ויקרא יט,כ); אבל בשאר ביאות, לא חלק בין ביאה לביאה, שנאמר "משכבי אישה" (ויקרא יח,כב; ויקרא כ,יג), מגיד הכתוב ששני משכבות לאישה.

טו) [טז] כל מקום שאמרנו בשפחה שהוא פטור -- הוא פטור מן הקרבן, והיא פטורה מן המלקות; אבל מכין אותן מכת מרדות מדבריהם, אם היו שניהן מזידין וגדולים.

טז) [יז] בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה -- היא לוקה, והוא מביא קרבן: והוא שתהיה גדולה ובעולה וברצונה, כמו שביארנו -- שאין האיש חייב קרבן, עד שתתחייב היא מלקות, שנאמר "ביקורת תהיה... והביא את אשמו" (ויקרא יט,כ-כא).


הלכות איסורי ביאה פרק ד

א) הנידה, הרי היא כשאר כל העריות. המערה בה, בין כדרכה, בין שלא כדרכה -- חייב כרת: ואפילו הייתה קטנה בת שלוש שנים ויום אחד, כשאר עריות -- שהבת מיטמאה בנידה, ואפילו ביום לידתה, ובת עשרה ימים, מיטמאה בזיבה. ודבר זה מפי השמועה, שאין הפרש בין גדולה לקטנה, לטומאת נידות וזבות.

ב) ואחד הבא על הנידה כל שבעת הימים, ואפילו לא ראתה אלא יום ראשון, ואחד הבא על יולדת זכר כל שבעה, או על יולדת נקבה כל ארבעה עשר, או על הזבה כל ימי זובה וספירתה, בין שפחה, בין משוחררת -- הכול בכרת, שנאמר בנידה "שבעת ימים תהיה בנידתה" (ויקרא טו,יט), ובזבה נאמר "כל ימי זוב טומאתה כימי נידתה תהיה" (ויקרא טו,כה), וביולדת הוא אומר "כימי נידת דוותה תטמא" (ויקרא יב,ב), "וטמאה שבועיים כנידתה" (ויקרא יב,ה).

ג) במה דברים אמורים שהטומאה תלויה בימים, בשטבלה במי מקוה אחר הימים הספורים; אבל נידה וזבה ויולדת שלא טבלו במי מקוה, הבא על אחת מהן, אפילו אחר כמה שנים -- חייב כרת: שבימים וטבילה, תלה הכתוב -- שנאמר "ורחצו במים" (ויקרא טו,יח), זה בניין אב לכל טמא, שהוא בטומאתו, עד שיטבול.

ד) הגויים -- אין חייבין עליהן משום נידה, ולא משום זבה, ולא משום יולדת; וחכמים גזרו על כל הגויים, זכרים ונקבות, שיהיו כזבים תמיד, בין ראו בין לא ראו -- לעניין טומאה וטהרה.

ה) כל דם שתראה היולדת בתוך שלושה ושלושים של זכר, ושישה ושישים של נקבה -- הוא הנקרא דם טוהר; ואין מונע את האישה מבעלה, אלא טובלת אחר שבעה לזכר ואחר ארבעה עשר לנקבה, ומשמשת מיטתה, אף על פי שהדם שותת ויורד.

ו) כל חייבי טבילות, טבילתן ביום -- חוץ מנידה ויולדת: שהרי הוא אומר בנידה "שבעת ימים תהיה בנידתה" (ויקרא טו,יט), השבעה כולן בנידתה, וטובלת בליל שמיני; וכן יולדת זכר בליל שמיני, ויולדת נקבה בליל חמישה עשר, שהיולדת כנידה, כמו שביארנו.

ז) נתאחרה ימים רבים ולא טבלה, כשתטבול לא תטבול אלא בלילה, שאם תטבול ביום, יטעו ותבוא נידה אחרת לטבול בשביעי. [ח] הייתה חולה, או שהיה מקום הטבילה רחוק, ואין הנשים יכולות להגיע לו ולחזור בלילה מפני הליסטים, או מפני הצינה, או מפני שנועלין שערי המדינה בלילה -- הרי זו טובלת ביום השמיני, או בימים של אחריו ביום.

ח) [ט] כל הנשים שיש להן וסת, בחזקת טהרה לבעליהן, עד שתאמר לו, טמאה אני; או עד שתוחזק נידה בשכונותיה. הלך בעלה למדינה אחרת, והניחה טהורה, כשיבוא אינו צריך לשאול לה, אפילו מצאה ישנה -- הרי זה מותר לבוא עליה שלא בעונת וסתה, ואינו חושש שמא נידה היא; ואם הניחה נידה, אסורה לו, עד שתאמר לו, טהורה אני.

ט) [י] האישה שאמרה לבעלה, טמאה אני, וחזרה ואמרה, טהורה אני ודרך שחוק והתל אמרתי לך תחילה -- אינה נאמנת; ואם נתנה אמתלה לדבריה, נאמנת. כיצד, תבעה בעלה, ואחותו או אימו עימה בחצר, ואמרה, טמאה אני, ואחר כך חזרה ואמרה, טהורה אני ולא אמרתי לך טמאה אלא מפני אחותך ואימך, שמא יראו אותנו -- הרי זו נאמנת. וכן כל כיוצא בזה.

י) [יא] היה משמש עם הטהורה, ואמרה לו, נטמאתי -- לא יפרוש מיד והוא בקישויו, שהניה לו ביציאתו כביאתו; ואם פירש והוא בקישויו, חייב כרת כמו שבעל נידה. והוא הדין, בשאר עריות. אלא כיצד יעשה, נועץ ציפורני רגליו בקרקע, ושוהה, ואינו מזדעזע, עד שימות האבר; ואחר כך נשמט ממנה.

יא) [יב] ואסור לו לאדם לבוא על אשתו סמוך לוסתה, שמא תראה דם בשעת תשמיש, שנאמר "והיזרתם את בני ישראל, מטומאתם" (ויקרא טו,לא). וכמה, אם היה דרכה לראות ביום, אסור לשמש מתחילת היום; ואם היה דרכה לראות בלילה, אסור לשמש מתחילת הלילה.

יב) [יג] עבר וסתה ולא ראתה, מותרת לשמש אחר שתעבור עונת הוסת. כיצד, היה דרכה לראות בשש שעות ביום, אסורה לשמש מתחילת היום; עברו שש שעות ביום ולא ראתה, אסורה לשמש עד לערב. וכן אם היה דרכה לראות בשש שעות בלילה, ועברו ולא ראתה, אסורה לשמש, עד שתזרח השמש.

יג) [יד] דרך בני ישראל ובנות ישראל, לעולם לבדוק עצמן אחר התשמיש. כיצד, מקנח האיש עצמו במטלית נכונה לו, ומקנחת האישה עצמה במטלית נכונה לה; ורואין בהן, שמא ראת דם בשעת תשמיש. ויש לאיש להניח אשתו, שתבדוק במטלית שלו -- מתוך שנאמנת על שלה, נאמנת על שלו.

יד) [טו] בגדים אלו שמקנחין בהן -- צריכין שיהיו של פשתן, שחקים ולבנים; והן הנקראין עידים בעניין זה. והבגד שמקנח בו הוא, נקרא עד שלו; והבגד שמקנחת היא בו, נקרא עד שלה.

טו) [טז] הצנועות אין משמשות אלא עד שיבדקו עצמן תחילה, קודם תשמיש. ואישה שאין לה וסת, אסורה לשמש עד שתבדוק; לפיכך היא משמשת בשני עידים, אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש. אבל אישה שיש לה וסת, אינה צריכה עד לפני תשמיש, אלא משום צניעות בלבד. אבל אחר תשמיש -- הכול צריכין שני עידים, אחד לו ואחד לה.

טז) אפילו מעוברת, ומניקה, וזקנה, וקטנה -- לא תשמש אלא בשני עידים, אחד לו ואחד לה; אבל בתולה, ויושבת על דם טוהר, אינה צריכה עידים, שהרי הדם שותת ממנה.

יז) המשמש מיטתו פעמים רבות, אינן צריכין לבדוק שני העידים שלהן על כל ביאה וביאה; אלא מקנח הוא בעד שלו, והיא בעד שלה, אחר כל ביאה וביאה של כל הלילה, ולמחר יבדקו העידים. נמצא הדם על עד שלה, או על עד שלו -- הרי זו טמאה.

יח) שימשה מיטתה, וקינחה עצמה, ואבד העד -- הרי זו לא תשמש פעם שנייה, עד שתבדוק בעד אחר תחילה, שמא דם היה, על העד שאבד. [יח] הניחה העד תחת הכר, או תחת הכסת, ונמצא עליו דם -- אם משוך, טמאה, שחזקתו מן הקינוח; ואם היה עגול, טהורה, שאין זה אלא דם מאכולת שנהרגה תחת הכר.

יט) קינחה עצמה בעד הבדוק לה, וטחתו בירכה, ולמחר נמצא עליו דם -- הרי זו טמאה: ואין אומרין, שמא כשטחה אותה בירכה, נהרגה מאכולת.

כ) קינחה עצמה בעד שאינו בדוק לה, ולא ידעה אם היה עליו דם קודם שתקנח בו או לא היה, נמצא עליו דם -- אם היה הדם כגריס ועוד, הרי זו נידה; היה פחות מכן, טהורה, שאינו אלא מן המאכולת.

כא) [כ] מי שראתה דם בשעת תשמיש, הרי זו מותרת לשמש כשתטהר פעם שנייה; ראתה דם בפעם שנייה, משמשת פעם שלישית; ראתה דם כך בשלישית, הרי זו אסורה לשמש עם בעל זה לעולם.

כב) במה דברים אמורים, בשלא היה שם דבר לתלות בו; אבל אם שימשה סמוך לוסתה, תולה בוסת. הייתה בה מכה, תולה במכה; ואם היה דם מכתה משונה מדם שתראה בעת התשמיש, אינה תולה במכה. ונאמנת אישה לומר, מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא; ותהיה מותרת לבעלה, ואף על פי שדם יוצא מן המקור בשעת תשמיש.

כג) [כא] מי שראת דם בשעת תשמיש פעם ראשונה ושנייה ושלישית, ואין שם דבר לתלות בו -- הרי זו תתגרש, ומותרת להינשא לשני; נישאת לשני, וראת דם כך בשעת תשמיש שלוש פעמים -- הרי זו תתגרש, ומותרת להינשא לשלישי. נישאת לשלישי, וראת דם כך בשעת תשמיש פעם ראשונה ושנייה ושלישית -- הרי זו תתגרש; ואסורה להינשא, עד שתבריא מחולי זה.

כד) [כב] כיצד בודקת עצמה לידע אם נרפאת או לא נרפאת, מביאה שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה, ומכנסת השפופרת עד מקום שהיא יכולה, ומכנסת בתוך השפופרת מכחול ומוך מונח על ראשו, ודופקת אותו עד שיגיע המוך לצוואר הרחם, ומוציאה המוך -- אם נמצא דם על ראש המוך, בידוע שהדם שהיא רואה בשעת תשמיש מן המקור. ואם לא נמצא על המוך כלום -- בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדין, וטהורה היא; ומותרת להינשא לאחרים, כמו שביארנו בהלכות אישות.


הלכות איסורי ביאה פרק ה

א) האישה מתטמאת באונס, בין לנידה בין לזיבות. כיצד, כגון שקפצה ממקום למקום, או ראת בהמה או עוף מתעסקין זה עם זה וחמדה, וראת דם, וכן כל כיוצא בזה -- הואיל וראת דם מכל מקום, נטמאת; ומיטמאה, בכל שהוא -- אפילו ראת דם טיפה כחרדל, הרי זו כמי שזב ממנה דמים הרבה.

ב) כל הנשים, מתטמאות בבית החיצון; ואף על פי שלא יצא הדם לחוץ, אלא נעקר מן הרחם ולא שתת, הואיל ויצא מבין השיניים, הרי זו טמאה -- ואף על פי שעדיין הדם בבשרה, שנאמר "דם יהיה זובה בבשרה" (ויקרא טו,יט). ועד היכן הוא בין השיניים, עד מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה; ובין השיניים עצמו, כלפנים.

ג) משל משלו חכמים באישה: הרחם שנוצר בו הוולד, הוא הנקרא מקור -- והוא שדם נידה וזבה יוצא ממנו; וקוראין אותו חדר, לפי שהוא לפניי לפנים. וצוואר הרחם, והוא המקום הארוך שמתקבץ ראשו בשעת העיבור כדי שלא ייפול הוולד, ונפתח הרבה בשעת לידה -- קוראין אותו פרוזדוד, כלומר שהוא בית שער לרחם. [ד] ובשעת גמר ביאה, האבר נכנס בפרוזדוד; ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים, אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות.

ד) ולמעלה מן החדר ומן הפרוזדוד, בין חדר לפרוזדוד, הוא המקום שיש בו שתי ביצים של אישה, והשבילים שבהן מתבשלת שכבת זרע שלה; מקום זה הוא הנקרא עלייה. וכמו נקב פתוח מן העלייה לגג הפרוזדוד, ונקב זה קוראין אותו לול; והאבר נכנס לפנים מן הלול, בשעת גמר ביאה.

ה) דם הבא מן החדר, כולו טמא -- חוץ מדם טוהר, שהתורה טיהרתו, ודם קושי, כמו שיתבאר; ודם העלייה, כולו טהור -- שהוא כמו דם מכה שבמעיים או בכבד או בכוליא וכיוצא בהן. ודם הנמצא בפרוזדוד -- אם נמצא מן הלול ולפנים, הרי זה טמא, שחזקתו מן החדר; וחייבין עליו על ביאת מקדש, ושורפין עליו תרומה וקודשים. ואין אומרין, שמא מן העלייה ירד דרך הנקב, שרוב הדמים הנמצאים כאן, מן החדר.

ו) נמצא הדם בפרוזדוד חוץ לנקב -- הרי טומאתו בספק, שמא מן החדר בא, או מן העלייה שתת דרך הלול; לפיכך אין שורפין עליו תרומה וקודשים, ואין חייבין עליו על ביאת המקדש.

ז) [ו] לא כל משקה הבא מן החדר מטמא, אלא הדם בלבד, שנאמר "דם יהיה זובה" (ויקרא טו,יט); לפיכך אם שתת מן הרחם לובן, או משקה ירוק, אף על פי שסמיכתו כדם -- הואיל ואין מראיו מראה דם, הרי זה טהור. [ז] וחמישה דמים טמאים באישה, והשאר טהור; ואלו הן -- האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכיין המזוג.

ח) האדום כיצד הוא עינו -- כעמוד שייצא ראשון מדם הקזה של בני אדם, נותן הדם בכוס; ומקיף לו, ורואה. והשחור -- כעין הדיו היבש.

ט) כקרן כרכום כיצד -- יביא כרכום לח בגוש אדמה שעליו, ולוקח מן הברור שבו הקנה האמצעי שלו, שכולו כמו קנה הוא, ובכל אחד ואחד שלושה קנים, ובכל קנה שלושה עלים; ומקיף הדם לעלה האמצעי שבקנה האמצעי, ורואה בו.

י) כמימי אדמה כיצד -- יביא אדמה מבקעת סיכני וכיוצא בה, שהיא אדומה, ונותן עליה מים בכלי עד שיעלה המים על העפר כקליפת השום; ואין שיעור לא למים ולא לעפר. ומעכרן בכלי, ומשער בהן לשעתו ובמקומו כשהן עכורין; ואם צללו, חוזר ומעכרן.

יא) [ט] ארבע מראות האלו -- אם היה מראה הדם כמראה כל אחד מהן, או עמוק מהן, הרי זה טמא; היה דוהה ממנו, הרי זה טהור. כיצד, היה הדם שחור יתר מן הדיו היבש, טמאה; היה פחות ממנו, כגון שהיה מראהו כעין הזית השחור, או כעין הזפת, או כעין העורב -- הרי זה טהור. וכן בשאר השלוש מראות.

יב) [י] כיין המזוג כיצד -- חלק אחד יין מן היין השרוני של ארץ ישראל, חי וחדש, ושני חלקים מים; היה מראה הדם עמוק ממנו, או דוהה ממנו -- הרי זה טהור: עד שיהיה כמזוג זה, בלבד. ונאמנת אישה לומר, כמראה זה ראיתי, ואיבדתיו; והחכם מטמא לה, או מטהר.

יג) [יא] כיצד מקיף ורואה -- לוקח המטלית שיש בה הדם בידו, ומביט בו ובדיו, או בעלה של כרכום, או בדם הקזה שבכוס, או במימי אדמה, או במזג שבכוס; ועורך לפי מה שעיניו רואות, ומטמא או מטהר. ואינו מביט בזכוכית של כוס מבחוץ, אלא במשקה שבכוס; ויהיה הכוס רחב, משקלו מנה, ומחזיק שני לוגין, כדי שתיכנס בו האורה ולא יהיה אפל.

יד) [יב] אין בודקין הדם אלא על גבי מטלית לבנה, ובחמה; ועושה צל בידו על הדם, והוא עומד בחמה, כדי שיראה עינו, כמות שהיא. ולא כל הרואה צריך לכל אלו הדברים, בכל עת שיראה, אלא טביעות עין יש לחכם בדמים, ובעת שיראה מיד יטמא או יטהר; ואם נסתפק לו במראה מן המראות, צריך להקיף ולערוך לדם או לדיו או לשאר המראות.

טו) [יג] המפלת חתיכה, אף על פי שהיא אדומה -- אם יש עימה דם, טמאה; ואם לאו, טהורה. ואפילו נקרעה החתיכה ונמצאת מליאה דם, הרי זו טהורה -- שאין זה דם נידה, אלא דם חתיכה. [יד] הפילה חתיכה קרועה, ודם אגור בתוכה -- טמאה.

טז) הפילה כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין -- אם היה מראה דברים אלו אדום, תטיל למים פושרין: אם נימוחו, הרי זו טמאה, שדם הוא וקפה, וכל הרואה דם יבש טמאה; ואם שהו בפושרין מעת לעת ואחר כך נימוחו, הרי זו ספק טמאה. לא נימוחו מעת לעת, הרי אלו ממכה, וטהורה היא. [טו] הפילה כמין חגבים, כמין דגים, שקצים, ורמשים -- אם יש עימהם דם, טמאה; ואם לאו, טהורה.

יז) [טז] האישה שהכניסה שפופרת בפרוזדוד, וראת הדם בתוך השפופרת -- טהורה, שנאמר "דם יהיה זובה בבשרה" (ויקרא טו,יט), עד שתראה בבשרה כדרך שהנשים רואות, ואין דרך האישה לראות בשפופרת.

יח) [יז] האישה שהשתינה מים, ויצא דם עם מי רגליים, בין שהשתינה והיא עומדת, בין שהשתינה והיא יושבת -- הרי זו טהורה; ואפילו הרגיש גופה ונזדעזעה, אינה חוששת: שהרגשת מי רגליים היא זו -- שאין מי רגליים מן החדר, ודם זה דם מכה הוא בחלוחלת או בכליה.

יט) [יח] דם בתולים, טהור הוא; ואינו לא דם נידה, ולא דם זיבה, שאינו מן המקור, אלא כמו דם חבורה. וכיצד דין הבתולה בדמים -- אם נישאת קטנה, בין לא ראת דם מימיה, בין שראת דם בבית אביה -- הרי זו מותרת לבעלה, עד שתחיה המכה: שכל דם שתראה, מחמת המכה היא. ואם ראתה דם אחר שתחיה המכה, הרי זו נידה.

כ) [יט] נישאת כשהיא נערה, אם לא ראת מימיה דם -- הרי זו מותרת לבעלה ארבעה ימים ביום ובלילה, אף על פי שהדם שותת: והוא, שלא חית המכה. ואם ראת דם בבית אביה, ואחר כך נישאת -- אין לו לבוא עליה אלא בעילה ראשונה, ופורש; ויהיה דם בתולים זה, כאילו הוא תחילת נידה. ובוגרת שלא ראת מימיה, נותנין לה כל לילה הראשון.

כא) [כ] ארבעה לילות שנותנין לנערה שלא ראת דם, אף על פי שהן בסירוגין -- בועל לילה הראשון, וממתין אפילו שני חודשים או שלושה, ובועל לילה שני: והוא, שלא חית המכה. [כא] וכן קטנה שנותנין לה עד שתחיה המכה, אפילו לא חית שנה -- הרי זה בועל כל השנה, בין בסירוגין בין יום אחר יום.

כב) קטנה שנישאת ונעשת נערה תחת בעלה, ועדיין הדם שותת מחמת המכה, כל בעילות שבעל כשהיא קטנה, נחשבות לו כלילה אחד; ומשלימין לו כל ארבעה ימים, בימי הנערות. ואפילו היו השלושה ימים שנותנין לו בימי הנערות בסירוגין, ובעל בכל שני חודשים לילה אחד -- הרי זה מותר: והוא, שלא תחיה המכה.

כג) כיצד יודעין אם חית המכה או לא חית, הייתה רואה הדם בעת שתעמוד, וכשתשב לא תראה, ובעת שתשב על הקרקע תראה, ואם תשב על גבי כרים וכסתות לא תראה -- עדיין לא חית המכה.

כד) פסק הדם ולא ראת כלל, בין עומדת בין יושבת על הכול -- כבר חיתה המכה; וכן אם לא פסק כלל, אלא תראה הדם ואפילו כשהיא יושבת על הכרים והכסתות -- אין זה דם מכה, אלא דם נידה. [כד] הייתה רואה בעת תשמיש, הרי זה מחמת המכה; שימשה מיטתה ולא ראת דם, ואחר כך ראת דם שלא מחמת תשמיש -- הרי זה דם נידה.

כה) הבועל בתולה, ולא יצא ממנה דם, וחזר ובעלה, ויצא דם -- אפילו הייתה קטנה, הרי זה דם נידה: שאילו היה דם בתולים, היה בא בתחילה. הבועל פחותה מבת שלוש ויצא דם, הרי זה דם בתולים.


Current
  • Daily Lessons
  • Weekly Texts & Audio
  • Candle-Lighting times

    613 Commandments
  • 248 Positive
  • 365 Negative

    PDA
  • BlackBerry
  • iPhone / iPod Touch
  • Java Phones
  • Palm Pilot
  • Palm Pre
  • Pocket PC
  • P800/P900
  • Moshiach
  • Resurrection
  • For children - part 1
  • For children - part 2

    General
  • Jewish Women
  • Holiday guides
  • About Holidays
  • The Hebrew Alphabet
  • Hebrew/English Calendar
  • Glossary

    Books
  • by SIE
  • About
  • Chabad
  • The Baal Shem Tov
  • The Alter Rebbe
  • The Rebbe Maharash
  • The Previous Rebbe
  • The Rebbe
  • Mitzvah Campaign

    Children's Corner
  • Rabbi Riddle
  • Rebbetzin Riddle
  • Tzivos Hashem

  • © Copyright 1988-2009
    All Rights Reserved
    zirkind.org