zirkind.org

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות נזירות פרק ו

א) נזיר ששתה יין ואכל יוצא מן הגפן, אפילו ימים רבים -- אינו סותר מימי נזירותו, אפילו יום אחד; וכן אם גילח מיעוט שיער ראשו, בין בשגגה בין בזדון. נתגלח רוב ראשו, בין בתער, בין כעין תער ולא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן, בין בזדון בין בשגגה, אפילו גילחוהו ליסטים באונס -- הרי זה סותר שלושים יום, עד שיהיה לו פרע; ואחר כך מתחיל למנות.

ב) כיצד, נדר נזירות מאה יום, ולאחר עשרים יום נתגלח רוב ראשו -- הרי זה שוהה שלושים יום, עד שירבה שיער ראשו; ואחר השלושים יום, מונה שמונים יום תשלום ימי נזירותו: וכל אותן השלושים יום -- כל דקדוקי נזירות עליו, אלא שאין עולין לו מן המניין.

ג) נזיר שניטמא, בין בזדון בין בשגגה, ואפילו טימאוהו גויים באונס -- סותר הכול, ומגלח תגלחת טומאה, ומביא קרבנות טומאה; ומתחיל למנות ימי נזירות, שנאמר "והימים הראשונים ייפלו" (במדבר ו,יב): ואפילו ניטמא ביום מלאות ימי נזרו בסוף היום, סותר הכול.

ד) ניטמא אחר יום מלאות, שהוא יום הבאת קרבנות טהרה אילו לא ניטמא -- סותר שלושים יום בלבד. וכיצד יעשה, מביא קרבנות טומאה כשיטהר, ומגלח תגלחת טומאה; ומתחיל למנות נזירות שלושים יום, ומגלח תגלחת טהרה, ומביא קרבנות טהרה. ואם ניטמא אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים, אינו סותר כלום; אלא מביא שאר קרבנות טהרה שלו, כשיטהר.

ה) ניטמא ביום שלאחריו, שהוא יום שראוי לגדל שיער אילו גילח אחר מלאות -- הרי זה אינו סותר כלום, ואף על פי שעדיין לא גילח: שהרי שלמה הנזירות, וכל שנטפל לה.

ו) ניטמא ביום שנדר, או בשני -- אינו סותר; אלא משלים עליהם אחר שיביא קרבנו, שנאמר "והימים הראשונים ייפלו" (במדבר ו,יב), עד שיהיו שם ימים ראשונים. לפיכך אם ניטמא משלישי והלאה, סותר כל הקודמין.

ז) נדר בנזיר, והוא טמא מת -- חלה עליו נזירות; ואם ניטמא פעם אחרת, או שתה יין, או גילח -- לוקה. ואם שהה בטומאתו כמה ימים, אין עולין לו -- עד שיזה שלישי ושביעי, ויטבול בשביעי. ויום שביעי שלו, עולה לו ממניין נזירות לזה שנדר והוא טמא; אבל נזיר טהור שניטמא, אינו מתחיל למנות אלא מיום השמיני והלאה.

ח) מי שנדר והוא בבית הקברות, נזירות חלה עליו; ואפילו שהה שם כמה ימים -- אין עולין לו, ולוקה על שהייתו שם. ואם התרו בו שלא יזיר שם, אינו מגלח שיערו כשייצא משם; ואם ניטמא שם בבית הקברות באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן, אינו מגלח ואינו מביא קרבן טומאה.

ט) נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל, ובא חברו ופרע עליו את המעזיבה וניטמא -- אף על פי ששהה שם, אינו לוקה; אבל מכין אותו מכת מרדות, אם שהה.

י) יצא מבית הקברות, ושהה ימים וחזר ונכנס -- אין אותן הימים עולין לו; יצא והזה וטבל וטהר, ומנה ימים מנזירותו, וחזר לבית הקברות -- הרי אותן הימים שמנה עולין לו: ואפילו נכנס ביום שמיני שלו, הרי שביעי שלו עולה לו מן המניין. ואם ניטמא שם אחר שנכנס, באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן -- מביא קרבן טומאה, וסותר הימים הקודמין, ומגלח תגלחת טומאה.

יא) תגלחת טומאה כיצד היא -- הנזיר שניטמא באחת מן הטומאות שהוא מגלח עליהן, הרי זה מזה עליו בשלישי ובשביעי, ומגלח שיער ראשו בשביעי, וטובל בשביעי אחר ההזיה כדרך כל טמאי מת, ומעריב שמשו; ומביא קרבנותיו בשמיני -- והם שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת, וכבש בן שנתו לאשם. וסותר כל הימים הקודמין, ומתחיל למנות נזירותו; ואם גילח בשמיני, מביא קרבנותיו בו ביום.

יב) מאימתיי מתחיל למנות, משיביא חטאתו; אבל עולתו ואשמו, אין מעכבין אותו מלמנות. [יג] הרי שהזה בשלישי ובשביעי, ולא טבל ונתאחר כמה ימים -- כשיטבול, יעריב שמשו ויביא קרבנותיו למחר.

יג) טבל והעריב שמשו, ואיחר קרבנותיו -- אינו מתחיל למנות עד שיביא חטאתו; אבל עולתו ואשמו, אין מעכבין אותו, כמו שביארנו.

יד) כשמגלח הנזיר תגלחת טומאה -- אינו צריך לגלח על פתח המקדש, ולא להשליך שיערו על האש. ובין שגילח במדינה או במקדש, שיערו אסור בהניה וטעון קבירה; ואפרו אסור, כאפר כל הנקברין. והמגלח במקדש -- אם השליכו תחת דוד האשם, יצא.

טו) נזיר שניטמא טומאות הרבה, בין שלא התרו בו על כל אחת ואחת, ובין שהתרו בו על כל אחת ואחת -- אינו מביא על טומאתו אלא קרבן אחד. במה דברים אמורים, שניטמא פעם שנייה קודם שיביא קרבנות טומאה הראשונה; ואף על פי שנתאחר כמה ימים אחר טהרתו קודם הבאת חטאתו, וניטמא באותן הימים -- אינו מביא אלא קרבן אחד. אבל אם ניטמא וטהר והביא חטאתו, וניטמא פעם שנייה אחר שהביא חטאתו -- אף על פי שעדיין לא הביא אשמו ועולתו, חייב בקרבנות אחרות.

טז) נזיר שגילח תגלחת טהרה, ואחר כך נודע שטמא היה בתוך ימי נזרו -- אם בטומאה ידועה ניטמא -- סותר הכול, ומביא קרבנות טומאה, ומגלח תגלחת טומאה; ומונה נזירות אחרת, ומביא קרבנות טהרה.

יז) ואם בטומאת התהום ניטמא, אינו סותר; ודבר זה, הלכה מפי הקבלה. [יז] ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים, נודע שהוא טמא, בין בטומאה ידועה, בין בטומאת התהום -- סותר הכול; נודע לו אחר שנזרק אחד מן הדמים -- אף על פי שלא גילח -- הואיל וטומאה שאינה ידועה היא, אינו סותר.

יח) איזו היא טומאת התהום -- כל שאין אדם מכירה, אפילו בסוף העולם. ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד; אבל הרוג, לא -- שהרי ידע בו זה שהרגו. [יט] נמצא המת גלוי, אין זה טומאת התהום. נמצא מושקע בקרקעות מערה והמים על גביו, הרי זה טומאת התהום שאינה ידועה; היה טמון בתבן או בצרורות, הרי זו טומאת התהום שאינה ידועה; היה טמון במים באפילה ובנקיקי הסלעים, אינה טומאת התהום.

יט) [כ] נזיר שניטמא במת, וירד וטבל במערה, והביא קרבנות טומאה, ומנה נזירות וגילח תגלחת טהרה, ואחר כך נודע שמת היה מושקע בקרקעית המערה כשירד לטבול -- אף על פי שהיא טומאה שאינה ידועה, סתר הכול: מפני שהוחזק לטומאה; וחזקת הטמא טמא, עד שיטהר ודאי.

כ) ירד להקר -- הרי זה טהור, עד שיידע שנגע; נמצא המת צף על פני המים -- הרי זה בחזקת טמא, שחזקתו שנגע בזה שהוא צף.

---

הלכות נזירות פרק ז

א) יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן, ולא סותר את הקודמין -- ואף על פי שניטמא בהן טומאת שבעה: לפי שלא נאמר בו וכי ייטמא לנפש, אלא "וכי ימות מת עליו" (במדבר ו,ט) -- עד שייטמא מטומאות שהן מעצמו של מת, ואחר כך יביא קרבנות טומאה ויגלח תגלחת טומאה וייפלו כל הימים הראשונים.

ב) ואלו טומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן: על הנפל, ואפילו לא נתקשרו אבריו בגידין; ועל כזית מבשר המת; ועל כזית נצל; ועל עצמות שהן רוב מניין העצמות, אף על פי שאין בהן רובע הקב, ועל עצמות שהן רוב בניינו של מת, ואף על פי שאין בהן רובע הקב, ועל חצי קב עצמות, ואף על פי שאין בהן לא רוב בניינו ולא רוב מניינו -- וכל העצמות יהיו משל מת אחד, ולא משני מתים; ועל השדרה הבאה ממת אחד; ועל הגולגולת של מת אחד; ועל אבר מן המת הבא ממת אחד, ועל אבר מן החי מאדם אחד -- שיש עליהן בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי; ועל חצי לוג דם הבא ממת אחד; ועל מלוא חופניים רקב המת.

ג) איזה הוא נצל, זה בשר המת שנימוח ונעשה ליחה סרוחה. [ג] ואין רקב המת מטמא, עד שייקבר ערום בארון של שיש ויהיה כולו שלם; חסר ממנו אבר, או שנקבר בכסותו, או בארון של עץ או בשל מתכת -- אין לו רקב. ולא אמרו רקב אלא למת בלבד, להוציא הרוג -- שהרי חסר דמו.

ד) קברו שני מתים כאחד, או שגזזו שיערו או ציפורניו וקברום עימו, או אישה עוברה שמתה ונקברה ועוברה במעיה -- אין הרקב שלהן מטמא; וכן אם טחן המת עד שנעשה רקב, אינו מטמא -- עד שירקיב מאליו.

ה) טחן את המת, והניח עפרו עד שהרקיב כולו, או שהרקיב כשהוא חי, ומת והרקיב הכול -- הרי זה ספק; ואם ניטמא לרקב זה, הוא ספק טמא. וכן אם ניטמא ברובע עצמות הבאות מהשדרה, או מן הגולגולת באוהלן -- הרי זה ספק טמא.

ו) [ה] כל אלו השתים עשרה טומאות שמנינו -- אם נגע נזיר באחת מהן, או נשאה, או האהיל הנזיר עליה, או האהיל הטומאה על הנזיר, או היה הנזיר ואחת מטומאות אלו באוהל אחד -- הרי זה מגלח תגלחת טומאה, ומביא קרבן טומאה, וסותר את הכול: חוץ מן הרקב, שאינו מטמא במגע -- שאי אפשר שייגע בכולו, שהרי אינו גוף אחד; אבל אם נשאו, או ניטמא באוהלו -- מגלח.

ז) [ו] וכן נזיר שנגע בעצם המת, אפילו עצם כשעורה, או נשאו -- הרי זה מגלח עליו, ומביא קרבנות טומאה, וסותר את הקודמין; ואין עצם אחד מטמא באוהל.

ח) אבל אם ניטמא בגוש ארץ העמים או בשדה שנחרש קבר בתוכה שהן מטמאין במגע ובמשא, או שהאהיל עליו ועל אחת משתים עשרה השריגים היוצאין מן האילנות, או הפרעות היוצאות מן הגדר, או מיטה או גמל וכיוצא בו, או שניטמא באוהל רובע עצמות שאין בהן לא רוב בניין ולא רוב מניין, או שניטמא ברביעית דם מן המת שהיא מטמא במגע ובמשא ובאוהל, או שניטמא בגולל או בדופק שהן מטמאין במגע ובאוהל, או שניטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליהן בשר כראוי -- הרי זה אינו סותר.

ט) [ז] אף על פי שבכל אלו הוא טמא טומאת שבעה, ומזה בשלישי ובשביעי -- אינו מגלח תגלחת טומאה, ולא מביא קרבנות, ולא סותר את הקודמין; אבל כל ימי הטומאה, אין עולין לו ממניין ימי נזירותו.

י) [ח] נגע באוהל המת, או בכלים הנוגעים במת -- אינו מזה בשלישי ובשביעי. וייראה לי, שזה דין מיוחד בנזיר; אבל כל אדם שניטמא בכלי טומאת שבעה, יזה בשלישי ובשביעי, כמו שיתבאר בהלכות טומאת מת. וכן ייראה לי, שזה אינו מזה בשלישי ובשביעי אם נגע בכלים, כדי שיעלו לו ימי טומאתו בכלים ממניין ימי נזירותו.

יא) [ט] נזיר שנצטרע והוחלט -- כל ימי חלוטו ושבעת ימי סופרו שסופר אחר שיטהר לצרעתו בין תגלחת ראשונה לשנייה, אין עולין לו מימי נזירותו; אבל ימי הסגר, עולין לו. וכן אם זב בשרו, בין איש בין אישה -- כל ימי זיבתן עולין להן, אף על פי שהן טמאין. ודבר זה, הלכה למשה מסיניי הוא.

יב) [י] אין צריך לומר, שאם ניטמא הנזיר בשאר טומאות -- שימי טומאתו עולין לו, ואינו סותר כלום; ניטמא במת בתוך ימי צרעתו, סותר את כל הקודמין -- שהרי בנזירותו הוא, ואף על פי שהוא טמא.

יג) [יא] הנזיר מותר בטומאת מת מצוה, ובתגלחת מצוה; ואסור ביין המצוה, כיין הרשות. כיצד, מי שנשבע שישתה היום יין, שהרי מצוה עליו לשתות, ואחר כך נדר בנזיר -- חלה נזירות על השבועה, ואסור ביין; ואין צריך לומר שהוא אסור ביין קידוש והבדלה, שאינו אלא מדברי סופרים.

יד) [יב] וכיצד הוא מותר בטומאת מת מצוה, היה מהלך בדרך, ופגע במת שאין שם מי שיקברנו -- הרי זה מיטמא לו, וקוברו. ודברים אלו, דברי קבלה הן.

טו) [יג] נזיר וכוהן שפגעו במת מצוה -- ייטמא נזיר, אף על פי שהוא סותר הימים הראשונים ומביא קרבן טומאה; ואל ייטמא כוהן: שזה, קדושתו קדושת שעה -- ואפילו היה נזיר עולם; והכוהן, קדושתו קדושת עולם.

טז) [יד] פגעו בו שני נזירים, אחד נזיר שלושים יום, ואחד נזיר מאה יום -- ייטמא נזיר שלושים יום. היה אחד נזיר עולם, והשני נזיר לזמן קצוב -- ייטמא הנזיר לזמן קצוב: שנזיר עולם, קדושתו חמורה מזה.

יז) [טו] וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה, נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירות -- הרי זה מגלח כל שיערו: שהרי תגלחתו מצות עשה, שנאמר במצורע "יגלח את כל שיערו..." (ויקרא יד,ט). וכל מקום שאתה מוצא מצות עשה ולא תעשה -- אם יכול אתה לקיים את שניהם, מוטב; ואם לאו, יבוא עשה וידחה את לא תעשה.

יח) והלא נזיר שגילח בימי נזרו עובר על לא תעשה ועשה, שנאמר "קדוש יהיה, גדל פרע שיער ראשו" (במדבר ו,ה) -- ובכל מקום אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה שכמותו; ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות: מפני שכבר ניטמא הנזיר בצרעת, וימי חלוטו אין עולין לו, כמו שביארנו; והרי אינו קדוש בהן. ובטיל העשה מאליו, ולא נשאר אלא לא תעשה שהוא "תער לא יעבור על ראשו" (במדבר ו,ה); ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת, ודחה אותו.

---

הלכות נזירות פרק ח

א) תגלחת טהרה כיצד היא -- כשיגמור הנזיר ימי נזירותו, מביא שלוש בהמות, כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים. הביא שלושתן ולא פירש -- הראויה לחטאת תקרב חטאת, והראויה לשלמים שלמים, והראויה לעולה עולה.

ב) ומביא עם איל השלמים, שישה עשרונות ושני שלישי עישרון סולת -- אופה מהן עשרים חלה, עשר חלות מצות ועשרה רקיקי מצות; ומושח העשרים ברביעית שמן. ושיעור זה, הלכה למשה מסיניי. ומביא העשרים בכלי אחד.

ג) [ב] ושוחט החטאת תחילה, ואחר כך העולה, ואחר כך שלמים, ואחר כך מגלח; ואם גילח אחר ששחט החטאת או העולה, יצא. ומבשל השלמים, או שולקן. ולוקח מן הרוטב של זבחי השלמים, ונותן על השיער, ואחר כך משליכו לאש תחת דוד השלמים; ואם השליכו תחת החטאת, יצא.

ד) [ג] והיכן מגלח שיערו, בעזרת הנשים בלשכת הנזירים שהייתה שם בקרן מזרחית דרומית; ושם מבשלין את שלמיהן, ומשליכין שיערן לאש. ואם גילח במדינה, יצא. ובין שגילח במדינה, ובין שגילח במקדש -- הוא משליך שיערו תחת הדוד; ואינו מגלח עד שיהיה פתח העזרה פתוח, שנאמר "פתח אוהל מועד" (במדבר ו,יח) -- לא שיגלח כנגד הפתח, שזה בזיון מקדש הוא.

ה) [ד] ואחר כך נוטל הכוהן את הזרוע, בשלה מן האיל, וחלת מצה אחת מן הסל, ורקיק אחד; ונותנן על כפי הנזיר או הנזירה, ומניפן. ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין, ולהיטמא למתים.

ו) [ה] נזיר ממורט, אינו צריך להעביר תער; ואף על פי שאין לו שיער, או שאין לו כפיים -- הרי זה מקריב קרבנותיו, וישתה וייטמא. ואם הביא קרבנותיו, ולא גילח ראשו -- אין התגלחת מעכבת, אלא שותה ומיטמא לערב: שמשייזרק עליו אחד הן הדמים, הותר -- אף על פי שלא נתן על כפיו, ולא הניף; שכל דברים אלו, למצוה ולא לעכב. [ו] אף על פי שאין התגלחת מעכבת עליו, מצוה לגלח אפילו לאחר זמן מרובה; ונזיר שגילח שלא בתער, או שגילח ושייר שתי שערות -- לא עשה כלום, ולא קיים מצות גילוח, בין נזיר טהור, בין נזיר טמא.

ז) גילח והניח שתי שערות, וצמח ראשו כולו, וחזר וגילחו כולו עם אותן שתי השערות, או שגילח אחת ונשארה אחת -- הרי זה קיים מצות גילוח; נשרה אחת, וגילח אחת -- אין כאן מצות גילוח.

ח) גילח על השלמים, ונמצא פסול -- תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו; גילח על החטאת, ונמצאת שנשחטה שלא לשם חטאת, ואחר כך הביא השלמים והעולה, וקרבו כמצותן -- תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו. [ט] גילח על העולה ועל השלמים, ונשחטו שלא לשמן, ואחר כך הביא קרבנות אחרות להקריבן לשמן -- תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו. [י] גילח על שלושתן, ונמצא אחד מהן כשר -- תגלחתו כשרה, ויביא שאר הזבחים ויקרבו כהלכתן.

ט) [יא] כל מקום שאמרנו, תגלחתו פסולה -- הרי הוא כמי שנתגלח בתוך ימי נזירותו, שהוא סותר שלושים יום, כמו שביארנו; ונמצא מונה שלושים יום אחר התגלחת הפסולה, ומביא קרבנותיו.

י) [יב] שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן -- כשרין, ואין עולין לבעלים לשם חובה; ונאכלין ליום אחד, ואין טעונין לחם, ולא מתנות, ולא זרוע.

יא) [יג] שלוש בהמות האלו, והלחם הבא עימהן -- הכול מן החולין, כשאר נדרי הקדש, כמו שיתבאר במקומו. [יד] האומר הריני נזיר, על מנת שאגלח ממעות מעשר שני -- הרי זה נזיר; ואינו מביא קרבנותיו מן המעשר, אלא מן החולין.

יב) [טו] האיש שנדר בנזיר -- יש לו להביא קרבנות אביו לעצמו, ומגלח עליהן; ואין האישה מגלחת, על קרבנות אביה: ודבר זה, הלכה מפי הקבלה הוא. כיצד, מי שהיה אביו נזיר, והפריש מעות לקנות בהן קרבנותיו, ומת והניח המעות סתומין, ואמר אחרי מות אביו, הריני נזיר על מנת שאביא קרבנותיי ממעות שהפריש בהן אבי לקרבנותיו -- הרי זה מביא מהן קרבנותיו.

יג) וכן אם היה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות סתומין, ומת האב, ואמר הבן אחר מות אביו, הריני מגלח על מעות אבי -- הרי זה מביא קרבנותיו מהן; אבל אם לא אמר, ייפלו המעות לנדבה.

יד) מת האב והניח בנים רבים -- חולקין המעות הסתומין, מפני שהיא ירושה להן; ויש לכל אחד מהן, לגלח על חלקו. והבכור, נוטל בהן פי שניים.

טו) [טז] בין שהיה האב נזיר עולם, והבן נזיר זמן קצוב, בין שהיה האב נזיר זמן קצוב, והבן נזיר עולם -- הרי זה מגלח ומביא קרבנותיו, ממעות נזירות אביו.

טז) [יז] הפריש אביו מעות להביא בהן קרבנות טומאה, ומת -- אין הבן מביא בהן קרבנות טהרה; וכן אם הפרישן האב לקרבן טהרה, אין הבן מגלח עליהן תגלחת טומאה: שדברים אלו ספק הן. ואם הביא זבחיו, לא עלו לו.

יז) [יח] האומר הרי עליי לגלח נזיר -- חייב להביא קרבנות תגלחת טהרה, ומקריבן על ידי איזה נזיר שירצה. אמר הרי עליי חצי קרבנות נזיר, או אם אמר הרי עליי לגלח חצי נזיר -- הרי זה מביא חצי הקרבנות לאיזה נזיר שירצה, ואותו נזיר משלים קרבנותיו משלו; אבל אם אמר הרי עליי קרבנות חצי נזיר -- הרי זה מביא קרבנות נזיר שלם, שאין לנו חצי נזירות.

יח) [יט] האומר הריני נזיר, ועליי לגלח נזיר, ושמע חברו ואמר, ואני -- הרי חברו נזיר, ואינו חייב לגלח נזיר אחר: שהרי לא התפיס עצמו אלא בנזירות. ואם אמר ואני ועליי לגלח נזיר, הרי זה חייב. ואם היו פיקחין, כל אחד מהן מביא קרבנותיו על ידי חברו; ואם לא עשו כן, חייבין לגלח נזירים אחרים.

יט) [כ] האומר הרי עליי לגלח חצי נזיר, ושמע חברו ואמר, ואני ועליי לגלח חצי נזיר -- זה מביא חצי קרבנותיו של זה, וזה מביא חצי קרבנותיו של זה, וכל אחד מהן משלים קרבנותיו, אם היו פיקחין; ואם לאו, זה מביא חצי קרבנות לאיזה נזיר שירצה, וזה מביא חצי קרבנות לאיזה נזיר שירצה.