Rambam, 3 chapters per day for Sunday, 30 Tishrei, 5784

הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ד

א) סדר כל המעשים שביום זה, כך הוא: בחצות הלילה, מפיסין לתרומת הדשן; ומסדרין את המערכה ומדשנין את המזבח, כדרך שעושין בכל יום על הסדר שביארנו -- עד שיגיעו לשחיטת התמיד.

ב) כשיגיעו לשחוט את התמיד, פורסין סדין של בוץ בין כוהן גדול ובין העם; ולמה של בוץ, כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ. ופושט בגדי חול, וטובל, ולובש בגדי זהב, ומקדש ידיו ורגליו. ושוחט התמיד רוב שניים, ומניח אחד לגמור השחיטה; ומקבל הדם, וזורקו על המזבח כמצותו.

ג) ואחר כך נכנס להיכל, ומקטיר קטורת של שחר, ומטיב את הנרות, ומקטיר אברי התמיד והחביתין והנסכים ככל סדר התמיד של כל יום שביארנו. ואחר התמיד, מקריב הפר ושבעת הכבשים של מוסף היום.

ד) ואחר כך מקדש ידיו ורגליו, ופושט בגדי זהב, וטובל, ולובש בגדי לבן; ומקדש ידיו ורגליו, ובא לו אצל פרו. ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח, ראשו לדרום ופניו למערב; והכוהן עומד במזרח, ופניו למערב, וסומך שתי ידיו על ראש הפר, ומתוודה.

ה) וכך היה אומר: אנא ה' -- חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך, אני וביתי; אנא ה' -- כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאתי, ושעוויתי, ושפשעתי לפניך, אני וביתי: ככתוב בתורת משה עבדך "כי ביום הזה, יכפר עליכם -- לטהר אתכם: מכול חטאותיכם, לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז,ל).

ו) ואחר כך מגריל על שני השעירים, וקושר לשון של זהורית בראש המשתלח, ומעמידו כנגד בית שלוחו, ולנשחט כנגד בית שחיטתו. ובא לו אצל פרו שנייה; וסומך שתי ידיו על ראשו, ומתוודה וידוי שני.

ז) וכך הוא אומר: אנא ה' -- חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך, אני וביתי ובני אהרון עם קדושיך; אנא ה' -- כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאתי, ושעוויתי, ושפשעתי לפניך, אני וביתי ובני אהרון עם קדושיך: ככתוב בתורת משה עבדך "כי ביום הזה..." (ויקרא טז,ל).

ח) ואחר כך שוחט את הפר, ומקבל את דמו, ונותנו למי שהוא מנדנדו שלא יקרוש, על הרובד הרביעי של היכל מבחוץ. ונוטל את המחתה, וחותה בה אש מעל המזבח, מן הסמוך למערב, שנאמר "מעל המזבח, מלפני ה'" (ויקרא טז,יב); ויורד, ומניחה על הרובד שבעזרה. ומוציאין לו את הכף, וכלי מלא קטורת דקה מן הדקה, וחופן ממנה מלוא חופניו, לא מחוקות ולא גדושות אלא טפופות -- הגדול לפי גודלו, והקטן לפי קוטנו; ונותן לתוך הכף.

ט) כבר ביארנו שהולכה בשמאל, פוסלת בדם הקודשים ושאר העבודות; ולפיכך היה מן הדין שיוליך המחתה בשמאלו, וכף הקטורת בימינו. אבל מפני כובד המחתה, ועוד שהיא חמה -- אינו יכול לסובלה בשמאלו עד הארון; לפיכך נוטל המחתה בימינו, וכף הקטורת בשמאלו. ומהלך בהיכל עד שהוא מגיע לקודש הקודשים; מוצא הפרוכת פרופה, נכנס לקודש הקודשים עד שהוא מגיע לארון.

י) הגיע לארון, נותן המחתה בין שני הבדים; ובבית שני שלא היה ארון, היה מניחה על אבן השתייה. ואוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו, או בשיניו, ומערה הקטורת בגודלו לתוך חופניו, עד שמחזירה למלוא חופניו כשהייתה; וזו היא עבודה קשה שבמקדש.

יא) וצובר את הקטורת על גבי הגחלים בידו, לפנים במחתה, כדי שתהיה הקטורת קרוב לארון, ורחוקה מפניו -- שלא ייכווה; וממתין שם עד שיתמלא הבית עשן. ויוצא, והוא מהלך אחורנית מעט מעט, פניו לקודש ואחוריו להיכל, עד שיצא מן הפרוכת.

יב) ומתפלל שם בהיכל אחר שיצא, תפילה קצרה -- שלא להבעית את העם, שמא יאמרו מת בהיכל. וכך היה מתפלל: יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי -- שאם הייתה שנה זו שחונה, תהיה גשומה; ולא יסור שבט, מבית יהודה; ולא יהיו עמך בית ישראל צריכין לפרנסה, ואל תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים.

יג) [ב] בשעת הקטר הקטורת בקודש הקודשים -- כל העם פורשין מן ההיכל בלבד, ואינן פורשין מבין האולם ולמזבח: שאין פורשין מבין האולם ולמזבח אלא בשעת הקטרה בהיכל בכל יום ובשעת מתן דמים בהיכל, כמו שביארנו בהלכות תמידין.

יד) ואחר כך נוטל דם הפר מזה שהוא מנדנדו, ונכנס בו לקודש הקודשים; ומזה ממנו שם שמונה הזיות, בין בדי הארון, ויוצא, ומניחו בהיכל על כן הזהב שהיה שם. ואחר כך יוצא מן ההיכל, ושוחט את השעיר, ומקבל דמו, ונכנס בו לקודש הקודשים; ומזה ממנו שם שמונה הזיות, בין בדי הארון, ויוצא, ומניחו על כן שני שבהיכל.

טו) ואחר כך נוטל דם הפר מעל הכן, ומזה ממנו על הפרוכת כנגד הארון, שמונה הזיות; ומניח דם הפר, ונטל דם השעיר, ומזה ממנו על הפרוכת כנגד הארון, שמונה הזיות.

טז) ואחר כך מערה דם הפר לתוך דם השעיר, ומחזיר הכול למזרק שהיה בו דם הפר -- כדי שיתערבו יפה יפה; ועומד לפנים ממזבח הזהב, בין המזבח והמנורה, ומתחיל להזות מדם התערובת על קרנות מזבח הזהב, והוא מסבב והולך ומזה על הקרנות מבחוץ.

יז) ומתחיל מקרן מזרחית צפונית, לצפונית מערבית, למערבית דרומית, לדרומית מזרחית; ועל כולן הוא נותן מלמטן למעלן -- חוץ מן האחרונה שהייתה לפניו, שהוא נותן מלמעלן למטן כדי שלא יתלכלכו כליו. וחותה הגחלים והאפר שבמזבח הזהב הילך והילך, עד שמגלה זהבו, ומזה מדם התערובת על טוהרו של מזבח שבע פעמים, בצד הדרום במקום ששלמו מתנות קרנותיו; ויוצא, ושופך שיירי הדם על יסוד מערבי של מזבח החיצון.

יח) ואחר כך בא אצל שעיר המשתלח, וסומך שתי ידיו על ראשו; ומתוודה, וכך הוא אומר: אנא ה' -- חטאו, עוו, ופשעו לפניך עמך, בית ישראל; אנא ה' -- כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאו, ושעוו, ושפשעו לפניך עמך, בית ישראל: ככתוב בתורת משה עבדך "כי ביום הזה, יכפר עליכם..." (ויקרא טז,ל).

יט) ואחר כך משלח את השעיר למדבר; ומוציא אימורי פר ושעיר שהכניס דמן לפנים, ונותנם בכלי, ומשלח השאר לבית הדשן, לשריפה. ויוצא לעזרת הנשים, וקורא שם -- אחר שיגיע השעיר למדבר.

כ) ואחר כך מקדש, ופושט בגדי לבן, וטובל, ולובש בגדי זהב, ומקדש ידיו ורגליו; ועושה השעיר הנעשה בחוץ, שהוא מכלל קרבנות מוסף היום. ומקריב אילו ואיל העם, שנאמר "ויצא, ועשה את עולתו ואת עולת העם" (ויקרא טז,כד); ומקטיר האימורין של פר ושעיר הנשרפין, ומקריב תמיד של בין הערביים.

כא) ואחר כך מקדש, ופושט בגדי זהב, וטובל, ולובש בגדי לבן, ומקדש; ונכנס לקודש הקודשים, ומוציא את הכף ואת המחתה. ואחר כך מקדש, ופושט בגדי לבן, וטובל, ולובש בגדי זהב, ומקדש; ומקטיר קטורת של בין הערביים, ומטיב את הנרות של בין הערביים כשאר הימים.

כב) ואחר כך מקדש ידיו ורגליו, ופושט בגדי זהב, ולובש בגדי עצמו, ויוצא לביתו; וכל העם מלווין אותו, עד ביתו. ויום טוב היה עושה, על שיצא בשלום מן הקודש.

הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ה

א) כל עבודות שעובד בבגדי לבן בפנים בהיכל, צריך לעשותן על הסדר שביארנו; ואם הקדים בהן מעשה לחברו, לא עשה כלום. [ב] קטורת שחפנה קודם שחיטת הפר, לא עשה כלום: אף על פי שהחפינה בעזרה -- צורך פנים, כעבודת פנים היא.

ב) וכן שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר, לא עשה כלום -- אף על פי שהשחיטה בעזרה, הרי דמו נכנס לפנים. [ג] איל ושעיר המוספין שעשה אותן קודם עבודת היום, אינן כלום.

ג) [ד] הקדים דם השעיר לדם הפר בקודש הקודשים, יזה מדם הפר כמצותו; ואחר כך יביא שעיר אחר, וישחוט אותו, ויזה מדמו בקודש הקודשים כמצותו, וייפסל הראשון. הקדים דם השעיר לדם הפר במתנות שבהיכל על הפרוכת, יחזור ויזה מדם השעיר פעם שנייה לאחר דם הפר.

ד) [ה] נשפך הדם עד שלא גמר מתנות שבקודש הקודשים, יביא דם אחר ויחזור ויזה כתחילה בקודש הקודשים; [ו] גמר מתנות שבקודש הקודשים, והתחיל במתנות שבהיכל, ונשפך הדם עד שלא גמר -- יביא דם אחר, ומתחיל מתחילת הזיות שבהיכל; [ז] גמר מתנות שבהיכל, והתחיל ליתן על מזבח הזהב, ונשפך הדם עד שלא גמר -- יביא דם אחר, ומתחיל מתחילת מתנות המזבח: שכולן כפרה בפני עצמן הן. [ח] גמר מתנות המזבח, ואחר כך נשפך הדם -- אינו צריך להביא דם אחר: ששפיכת השיירים על מזבח החיצון, אינה מעכבת.

ה) ואם דם הפר הוא שנשפך קודם שיגמור כל המתנות -- הרי זה מביא פר אחר, ויחפון קטורת פעם שנייה קודם שחיטת הפר, ויקטיר הקטורת, ואחר כך יביא דמו ויזה ממנו. [ט] ואין מטמא בגדים, ואין נשרף בבית הדשן -- אלא הפר הזה האחרון, שבו נגמרה הכפרה.

ו) [י] נתערב לו דם הפר בדם השעיר, קודם שיגמור ההזיות -- נותן אחת למעלה ושבע למטה, לשם פר; וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה, לשם שעיר. נתערבו במתנה אחרונה -- נותן אחת למטה, לשם פר; וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה, לשם שעיר.

ז) [יא] נתחלפו הכוסות, ולא ידע איזה הוא כוס דם הפר ואיזה הוא כוס דם השעיר -- נותן מאחד מהן אחת למעלה ושבע למטה, ונותן מן השני אחת למעלה ושבע למטה, וחוזר ונותן מן הראשון אחת למעלה ושבע למטה: נמצא מכל מקום שנתן מדם הפר, ואחריו מדם השעיר.

ח) [יב] קיבל דם הפר בשתי כוסות, וקיבל דם השעיר בשתי כוסות, ונתערבו מקצת הכוסות, ולא נודע כוס דם הפר מכוס דם השעיר -- הרי זה מזה כל ההזיות כמצותן מן הכוסות שלא נתערבו, ושופך שיירי אלו שהזה מהן על היסוד כמצוה; ואותן הכוסות שנתערבו, יישפכו לאמה.

ט) [יג] פר יום הכיפורים -- אף על פי שכוהן גדול קונה אותו משלו, שנאמר "פר החטאת, אשר לו" (ויקרא טז,ו), המקום הפקיר ממונו בו, לכל אחיו הכוהנים: שאילו לא היה להן בו שותפות, לא היו מתכפרין בו. לפיכך אם מת כוהן גדול קודם שיישחט הפר -- הכוהן שעומד תחתיו אינו מביא פר אחר, אלא שוחט את של ראשון; ואינו חטאת שמתו בעליה שתמות, שאין חטאת הרבים מתה. שחט את הפר, ומת קודם שיכפר בדמו -- הכוהן האחר נכנס בדם זה, ומכפר בו.

י) [יד] שני שעירי יום הכיפורים -- מצותן שיהיו שווין במראה ובקומה ובדמים, ולקיחתן כאחת: אף על פי שאינן שווין, כשרין; לקח אחד מהן היום, ואחד למחר -- כשרים. [טו] מת אחד מהן -- אם עד שלא הגריל מת, ייקח זוג לשני. ואם משהגריל מת -- יביא שניים ויגריל עליהם כתחילה, ורואה איזה הוא שמת: אם היה שלה', אומר זה שעלה עליו הגורל לה' יתקיים תחתיו; ואם היה המת של עזאזל, יאמר זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו. והשני מן השניים שהגריל עליהן בסוף, ירעה עד שייפול בו מום; ויימכר, וייפלו דמיו לנדבה: שאין חטאת הציבור מתה.

יא) [טז] פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו, והפריש אחרים תחתיהן, וקרבו, ונמצאו הראשונים -- ירעו עד שיסתאבו, ויימכרו, וייפלו דמיהן לנדבה; וכן אם נמצאו הראשונים, קודם שיקרבו אלו -- יקרבו הראשונים, וירעו השניים עד שייפול בהן מום, וייפלו דמיהן לנדבה: שאין חטאת הציבור מתה.

יב) [יז] המום פוסל בשעיר המשתלח, אפילו מום עובר; וכן אם נעשה מחוסר זמן, נפסל -- כגון שנשחטה אימו לחולה ביום הכיפורים: שדחייתו לעזאזל, היא שחיטתו. [יח] היה טריפה -- פסול, שנאמר "יועמד חי" (ויקרא טז,י).

יג) [יט] חלה השעיר, ואין יכול להלך -- מרכיבו על כתפו, ואפילו בשבת; [כ] חלה המשלח, הרי זה משלחו ביד אחר. [כא] נטמא המשלח -- הרי זה נכנס למקדש, ונוטלו ויוצא: שנאמר "ביד איש עיתי" (ויקרא טז,כא) -- ביד זה שהוכן, אפילו נטמא. [כב] דחפו, ונפל השעיר, ולא מת -- יירד אחריו, וימיתנו בכל דבר שממיתו. ואברי שעיר זה, מותרין בהניה.

יד) [כג] נפחתה תקרה של היכל -- לא היה מזה, שנאמר "באוהל מועד" (ויקרא טז,יז). [כד] מזבח שלא נתחנך בקטורת -- לא יזה עליו, שנאמר "מזבח קטורת הסמים" (ויקרא ד,ז). [כה] חיסר מן הקטורת אחד מסמניה, או מעלה עשן -- חייב מיתה עליה, שנאמר "ולא ימות -- כי בענן, איראה" (ויקרא טז,ב). וכן חייב מיתה על ביאתו בלא מצוה; לפיכך אם שגג בביאה, והזיד בקטורת, או שנכנס בקטורת שלמה, עם החסרה -- חייב מיתה. [כו] הקטיר מן הקטורת של קודש הקודשים כזית בהיכל, חייב מיתה.

טו) [כז] חפינת הקטורת -- עבודה, והמחשבה פוסלת בה; וכן חתיית הגחלים לקטורת, נפסלת במחשבה: שמכשירי קרבן כקרבן.

טז) [כח] חפן בראשי אצבעותיו, או מן הצדדין, או ממטה למעלן, או שחפן בידו זו ובידו זו וקירבן זו לזו, או שנתפזרה קטורת מידו על הארץ ואספה, או שחפן חברו ונתן לחופניו, או שחפן ומת ונכנס שני במה שחפן ראשון -- כל אלו ספק, ולא יקטיר; ואם הקטיר, הורצה.

הלכות מעילה

הלכות מעילה. יש בכללן שלוש מצוות -- אחת מצות עשה, ושתיים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לשלם המועל אשר חטא בתוספת חומש וקרבן, וזה הוא דין המועל; (ב) שלא לעבוד בקודשים; (ג) שלא לגוז קודשים. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

הלכות מעילה פרק א

א) אסור להדיוט ליהנות מקודשי ה' -- בין מדברים הקרבין על גבי המזבח, בין מקודשי בדק הבית; וכל הנהנה בשווה פרוטה מקודשי ה', מעל.

ב) דברים שהותרו באכילה מן הקרבנות, כגון בשר חטאת ואשם אחר זריקת דמן, או שתי הלחם אחר זריקת דם שני הכבשים -- אין בהן מעילה: אפילו אכל הזר מאלו וכיוצא בהן -- הואיל והן מותרין למקצת בני אדם ליהנות בהן, כל הנהנה מהן לא מעל; ואפילו נפסלו ונאסרו באכילה -- הואיל והייתה להן שעת היתר, אין חייבין עליהן מעילה.

ג) המועל בזדון -- לוקה, ומשלם מה שפגם מן הקודש בראשו. ואזהרה של מעילה, מזה שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך... נדריך" (דברים יב,יז) -- מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה, הואיל וכולו לה'; והוא הדין, לשאר כל קודש שהוא לה' לבדו, בין מקודשי המזבח, בין מקודשי בדק הבית -- אם נהנה מהן בשווה פרוטה, לוקה.

ד) מעל בשגגה -- משלם מה שנהנה, ותוספת חומש, ומביא איל בשני סלעים ומקריבו אשם, ומתכפר לו; וזה הוא הנקרא אשם מעילות, שנאמר "וחטאה בשגגה, מקודשי ה' -- והביא אשמו... ואת אשר חטא מן הקודש ישלם, ואת חמישיתו..." (ויקרא ה,טו-טז). ושילום הקרן בתוספת חומש, עם הבאת הקרבן -- מצות עשה.

ה) [ד] תשלום הקרן והבאת האשם, מעכבין הכפרה; ואין החומש מעכב: שנאמר "באיל האשם" (ויקרא ה,טז) -- איל ואשם מעכבין, ואין החומש מעכב. [ה] הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו, לא יצא; נסתפק לו אם מעל או לא מעל, פטור מן התשלומין ומן הקרבן והחומש. והרי הוא כתחילת ההקדש, ואם נהנה בו, מוסיף חומש על החומש; וכבר ביארנו כמה פעמים שהחומש, אחד מארבעה מן הקרן -- עד שיהיה הוא וחומשו חמישה.

ו) יש דברים שאין חייבין עליהן מעילה מדברי תורה, אבל אסור ליהנות בהן מדברי סופרים; והנהנה בהן, משלם קרן בלבד, ואינו מוסיף חומש, ואינו מביא אשם.

ז) כל קודשי מזבח, בין קודשי קודשים בין קודשים קלים -- אסורין בגיזה ועבודה, שנאמר "לא תעבוד בבכור שורך, ולא תגוז בכור צאנך" (דברים טו,יט); והוא הדין, לשאר קודשים. והגוזז את השור, או העובד בצאן -- לוקה מן התורה; ותולש, אינו כגוזז. וייראה לי שאינו לוקה, עד שיגזוז כדי רוחב הסיט כפול -- לא יהי זה חמור מן השבת.

ח) ספק קודשים, כגון בהמה שהיא ספק בכור וכיוצא בה -- הרי הן אסורין בגיזה ועבודה; והגוזז או העובד בהן, אינו לוקה.

ט) בהמת הקודש שנפל בה מום, ונפדת כמו שביארנו -- אינה מותרת בגיזה ועבודה, והרי היא באיסורה עד שתישחט; נשחטה אחר פדיונה, הותרה באכילה. במה דברים אמורים, בשקדם הקדשן את מומן, או קדם מום עובר להקדשן; אבל המקדיש בעלת מום קבוע למזבח, אינה אסורה בגיזה ועבודה אלא מדבריהם.

י) נפדת -- הרי זו כחולין לכל דבר, ותצא לחולין להיגזז ולהיעבד: חוץ מן הבכור והמעשר -- שהקדושה חלה על גופן, אף על פי שהן בעלי מומין קבועין מתחילתן, ואינן יוצאין לחולין להיגזז ולהיעבד, לעולם. ואסור להרביע בבכור, ובפסולי המוקדשין.

יא) [י] מותר לתלוש את השיער לכתחילה מן הקודשים, כדי להראות המום למומחה; ואותו השיער שתלש או שנשר מן הבהמה, או מן הבכור והמעשר -- הרי זה אסור בהניה, אפילו לאחר שיישחטו מפני מומן: גזירה -- שמא ישהה אותם, הואיל ואינם באין לכפרה.

יב) אבל צמר הנושר מן החטאת והאשם, מותר בהניה לאחר שחיטתן מפני מומן -- הואיל ולכפרה הן באין, אינו משהה אותן. ואם נתלש מן העולה, הרי זה ספק. וכל שייתלש מכל הקודשים אחר שנפל בהם מום, הרי הוא מותר בהניה -- שהרי לא תלש בידו: חוץ מן הבכור והמעשר -- שאף הנתלש ממנו אחר שנפל בו מום, אסור בהניה.

יג) [יא] השוחט בכור או שאר מוקדשין, תולש את השיער מכאן ומכאן לעשות מקום לסכין -- ובלבד שלא יזיזנו ממקומו.

יד) [יב] קודשי בדק הבית, אסורין בגיזה ועבודה מדברי סופרים; אבל מן התורה, אינן אסורין. לפיכך הגוזז אותן, או העובד בהן -- אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות.

טו) [יג] המקדיש עובר למזבח -- אימו אסורה בעבודה, מדברי סופרים: מפני שעבודתה מכחשת את העובר, גזרו בה. והרי היא מותרת בגיזה, שאין בזה הפסד לוולד.

טז) הקדיש אבר אחד מן הבהמה, בין לבדק הבית, בין למזבח -- הרי הדבר ספק אם אסורה כולה בגיזה ועבודה, או אינה אסורה; לפיכך אין לוקין עליה.