Rambam, 3 chapters per day for Wednesday, 2 Kislev, 5784

הלכות פרה אדומה פרק יד

א) כלי חרס שהיה בו אפר חטאת, ונגע בו שרץ מצידו -- טהורין: שאין כלי חרס מיטמא מגבו, אפילו לגבי חטאת. הניח הכלי על גבי השרץ -- אף על פי שלא נטמא הכלי, הרי האפר טמא: שנאמר "והניח מחוץ למחנה, במקום טהור" (במדבר יט,ט), ואין זה מקום טהור.

ב) ולא על גבי השרץ בלבד, אלא אפילו הניחו על גבי אוכל שני, וכיוצא בו מדברים שטומאתן טומאה קלה, והן מדברי סופרים -- הרי נטמא האפר: שנאמר "במקום טהור" (במדבר יט,ט), שלא יהיה על גבי שום טומאה בעולם.

ג) וכן כלי חרס שהיה בו אפר חטאת, ונתון על ארובה שבבית טמא -- אם היה הכלי משולשל לבית -- נטמא האפר, אף על פי שאין בארובה פותח טפח. ואם לא היה משולשל -- אם היה בארובה פותח טפח, טמא. [ב] היה הכלי של אבן -- בין שיש בה פותח טפח בין שאין בה, האפר טהור.

ד) [ג] וכן כלי חרס שיש בו אפר, או מים מקודשין, ומוקף צמיד פתיל, ונתון באוהל המת -- הרי האפר והמים טמאים, שאין אפר החטאת ניצלת בצמיד פתיל: שנאמר "במקום טהור" (במדבר יט,ט), ואין זה מקום טהור. [ד] וכן אוכלין ומשקין של קודש, אינם ניצלין בצמיד פתיל; אבל מים שאינן מקודשין, וכלי ריקן הטהור לחטאת -- ניצל בצמיד פתיל.

ה) במה דברים אמורים, בשהיו הבעלים טהורים; אבל אם נטמאו הבעלים, נפסלו המים בכל מקום שהם. כיצד, היו מימיו מוקפין צמיד פתיל, והוא והם באוהל המת -- שניהם טמאים; הוא מבחוץ, והמים שאינם מקודשין מבפנים -- שניהם טהורין; הוא בפנים, והמים בחוץ -- כשם שהוא טמא, כך מימיו פסולין.

ו) [ה] הטהור לחטאת שהיה עומד על גבי התנור, וכיוצא בו מכלים שאינם טהורים לחטאת, ופשט ידו חוץ לתנור, וכלי שיש בו מי חטאת בידו, וכן קנה המוטל על גבי התנור, ושני כלים שיש בהם מי חטאת תלויין בו, אחד מכאן ואחד מכאן -- הרי אלו טמאין, לפי שאינן במקום הטהור לחטאת, והואיל והן נשענין על התנור, הרי הן כאילו מונחין על גביו.

ז) אבל אם היה עומד על התנור, ובידו כלי ריקן הטהור לחטאת, או מים שאינם מקודשין -- הרי אלו טהורין כמות שהיו; היה עומד חוץ לתנור, ופשט ידו לחלון, ונטל כלי שיש בו מי חטאת, והעבירו על גבי התנור -- הרי זה טהור. וכן הזיה שעברה על גבי טומאה, כגון משכב ומושב וכיוצא בהן -- הרי זו טהורה.

ח) [ו] כלי שיש בו מי חטאת וכלי שיש בו קודש, שנגעו זה בזה -- הרי נטמא כלי של חטאת, וכל שיש בו; אבל כלי הקודש, טהור כשהיה. וכן אם נגע הטהור לחטאת בשניהם בשתי ידיו, כשהם מונחין על הארץ -- הרי נטמא של חטאת: שהרי הטהור לחטאת נטמא בנגיעת הכלי שאינו טהור לחטאת, כמו שביארנו; וחזר וטימא את מי חטאת.

ט) [ז] הגביה שני הכלים בשתי ידיו, שניהם טמאין: זה של חטאת, נטמא מפני שנגע בו אדם שנגע בכלי שאינו טהור לחטאת; ושל קודש נטמא, מפני זה שהגביהו והוא טמא בנשיאת מי נידה, שהם מטמאין במשא, מפני שנטמאו מחמת הכלי של קודש.

י) לפיכך אם היה הכלי של קודש כרוך בנייר, והגביה בנייר ולא נגע בו, והגביה החטאת בידו שנייה -- שניהם טהורין: שהרי לא נגע בכלי, ולא נטמא לחטאת. אבל אם היה נוגע בכלי הקודש בידו -- אפילו היה של חטאת בנייר, שניהם טמאין.

יא) [ח] הסיט את שני הכלים בידו, ולא נגע בהם -- שניהם טהורין: שאין הכלי שאינו טהור לחטאת מטמא את הטהור לחטאת, עד שייגע בו בידו, אלא אם כן היה ראוי למדרס, כמו שביארנו.

יב) [ט] כל ספק הטומאות, שהוא טהור לגבי תרומה כמו שיתבאר -- הרי הוא טהור לחטאת. וכל הספקות שתולין בהן את התרומה -- אם נולדו בחטאת, הרי אלו נשפכין; ואם נעשו טהרות על גבי אותם כלים, ואדם שנולדו להם ספקות אלו שהחטאות נשפכין עליהם -- הרי אותן הטהרות תלויות. והרפפות אינן ככלים, והרי הן טהורות לתרומה ולקודש ולחטאת.

יג) [י] דבילה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת, ונטלה ואכלה -- אם יש בה כביצה, המים טמאין, בין שהייתה הדבילה טמאה, בין שהייתה טהורה: שכל האוכלין, אפילו אוכל קודש, אינו טהור לחטאת. והאוכלה חייב מיתה -- מפני שאכל תרומה, והוא כבר נטמא במי נידה. אם אין בה כביצה, המים בטהרתם: שאין האוכל מטמא אחרים, עד שיהיה בו כביצה -- בין לתרומה בין לקודש בין לחטאת.

הלכות פרה אדומה פרק טו

א) הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה, בין אדם בין כלים -- טמא, ואינו מטמא בגדים בשעת מגעו: שנאמר "והנוגע במי הנידה, יטמא עד הערב" (במדבר יט,כא) -- הנה למדת שמי הנידה אב מאבות הטומאות של תורה, וטומאת מגען בכל שהוא. ואם היה בהם כדי הזאה, מטמאין במגע ובמשא; והנוגע בהן או הנושאן שלא לצורך -- מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת משאו, עד שיפרוש ממטמאיו: שנאמר "ומזה מי הנידה, יכבס בגדיו" (שם). אינו מדבר במזה על הטמא -- אם טיהר את הטמא, קל וחומר שיהיה הוא טהור: מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה "ומזה מי הנידה" לא נאמר אלא לשיעור -- שהנוגע או הנושא מי נידה שיש בהם כדי הזיה, שלא לצורך הזיה, טמא ומטמא בגדים, דין תורה. וכמה הוא שיעור הזאה, כדי שיטבול ראשי גבעולין של איזוב במים.

ב) במה דברים אמורים שמי חטאת מטמאין, בזמן שנגע בהם או נשאם שלא לצורך, קודם שיעשו מצותם; אבל אחר שעשו מצותם, אינם מטמאין כלל.

ג) כיצד, הרי שטבל את האיזוב והזה על האדם הטמא או על הכלים, והיו המים שותתין ויורדין מעל הטמא לארץ, וכן המים הניתזין בשעת הזיה על הארץ או על הטהור -- הרי אותם המים טהורים, והנוגע בהם והנושאם טהור. הטביל את האיזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה -- הרי המים המנטפין כשרין להזות מהם, כמו שביארנו; לפיכך מטמאין טומאת מי חטאת, לפי שלא עשו מצותם -- שהרי הטבילה הייתה לשם דבר שאינו מקבל טומאה.

ד) [ב] אין מי חטאת מטמאין את הכול, קודם שיעשו מצותם -- עד שיהיו טהורין וכשרין להזיה. אבל מי חטאת שנפסלו, כגון שנתערב בהם מים, או ששתת מהם בהמה, וכיוצא בהן מדברים הפוסלין אותם -- אם נגע בהם הטהור לתרומה -- נטמא, בין שנגע בידיו בין שנגע בשאר גופו; נגע בהן אדם הטהור לחטאת, ואפילו בידיו -- הרי הוא טהור כמות שהיה.

ה) [ג] מי חטאת שנטמאו, ונגע בהם אחר שנטמאו אדם הטהור לתרומה, בין בידיו, בין בגופו -- נטמא. נגע בהן הטהור לחטאת בידיו, נטמא; נגע בשאר גופו, הרי הוא טהור כמות שהיה.

ו) [ד] מי חטאת שנפלו לתוכן מי מעיין, או מי מקוה, או מי פירות -- אם רוב מי חטאת, מטמאין במשא; ואם רוב מי פירות, אין מטמאין; מחצה למחצה, מטמאין.

ז) אפר פרה שנתערב באפר מקלה, וקידש בכולן -- אם היה הרוב אפר פרה, מטמאין כמי נידה; ואם היה הרוב אפר מקלה -- אין מטמאין במגע, אבל מטמאין במשא.

ח) [ה] אפר כשר שנתנו על גבי המים שאינן ראויין לקדשן, ונגע בהם הטהור לתרומה, בין בידיו, בין בגופו -- נטמא; נגע בהם הטהור לחטאת, אפילו בידיו -- הרי זה טהור כמות שהיה.

ט) [ו] מי חטאת שנפסלו, לא יגבלם בטיט -- שלא יעשם תקלה לאחרים, שמא ייגע בטיט ויטמא: שמי חטאת אינם בטילין בטיט, שנאמר "חטאת היא" (במדבר יט,ט). [ז] מי חטאת ששתאתן פרה -- אף על פי שנשחטה בתוך עשרים וארבע שעות, בשרה טהור: שנאמר "למשמרת, למי נידה" (שם) -- בזמן שהם שמורין, אינם בטילין; אבל בזמן ששתאתן פרה, בטלו -- שהרי אינן שמורין.

י) [ח] המזה מחלון שמזין ממנו על הרבים, והוזה עליו, ונכנס למקדש, ואחר כך נמצאו המים פסולין -- הרי זה פטור: שחזקת המים שמזין מהם על הרבים, שהם כשרין; והרי זה, כאנוס. אבל אם הוזה עליו מחלון של יחיד, ונכנס למקדש, ונמצאו המים פסולין -- חייב בקרבן עולה ויורד: מפני שהיה לו לבדוק על המים, ואחר כך ייכנס למקדש.

יא) מחליקים היו העם במים ששותתים בארץ מחלון של רבים, ודורסים אותם, ונכנסים למקדש; ולא היו חוששין להם, שמא פסולין הם.

יב) [ט] המזה באיזוב הטמא לחטאת -- אם יש בו כביצה -- המים פסולין, והזיתו פסולה; אין בו כביצה -- המים כשרים, והזיתו פסולה. ואיזוב זה -- מטמא חברו, וחברו לחברו: אפילו הם מאה, שאין מונין לחטאת.

יג) [י] המגביה כלי שהוזה עליו, והרי עליו המים כדי הזיה -- טהור: שהמים שעשו מצותן אינם מטמאין, כמו שביארנו.

הלכות טומאת צרעת

הלכות טומאת צרעת. יש בכללן שמונה מצוות -- שש מצוות עשה, ושתיים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) להורות בצרעת אדם כדינה הכתוב בתורה; (ב) שלא יקוץ סימני טומאה; (ג) שלא יגלח הנתק; (ד) שיהיה המצורע מפורסם בקריעת בגדיו ופריעת ראשו ועטייה על שפם; (ה) טהרת מצורע; (ו) שיגלח המצורע את כל שיערו כשיטהר; (ז) דין צרעת הבגד; (ח) דין צרעת הבית. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

הלכות טומאת צרעת פרק א

א) צרעת עור הבשר, הוא שילבין מקום מן העור, ותהיה הלבנונית כקרום ביצה, ומקרום ביצה ולמעלה; אבל לבנונית שהיא דיהה מקרום הביצה ולמטה -- אינה צרעת, אלא בוהק הוא.

ב) וארבע מראות יש בצרעת עור הבשר, ואלו הן: לובן עז ביותר שאין למעלה ממנו, שהוא נראה בעור הבשר כשלג; הוא הנקרא בהרת. ולובן שהוא דיהה מזה מעט, שנראה כצמר נקי של כבש בן יומו; הוא הנקרא שאת. ולובן שדיהה מן השאת מעט, שנראה כסיד ההיכל; הוא תולדת הבהרת, ונקראת ספחת. ולובן שדיהה מסיד ההיכל מעט, והרי הוא כקרום ביצה; הוא תולדת השאת, וגם זה נקרא ספחת.

ג) הנה למדת שהמראה שהוא כסיד ההיכל, הוא ספחת הבהרת; והמראה שהוא כקרום ביצה, הוא ספחת השאת: שאין לשון ספחת, אלא טפילה. מכאן אמרו מראות נגעים -- שניים, שהן ארבעה: בהרת, וספחתה; שאת, וספחתה.

ד) [ג] ארבע מראות נגעים אלו, כולן מצטרפין זה עם זה -- בין להקל, בין להחמיר, בין בתחילת ראיית הנגע, בין בסוף השבעה, בין לאחר שנפטר המצורע, או נחלט. כיצד, אחד נגע שהיה כולו לבן כשלג, או כסיד ההיכל, או כצמר נקי, או כקרום ביצה; ואחד נגע שהיה מקצת הלובן כמראה הבהרת, ומקצתו כמראה השאת, ומקצתו כמראה הספחת: הכול כמראה אחד הוא חשוב. אם כן למה מנאום חכמים, ואמרו מראות נגעים שניים שהן ארבעה -- כדי להבין במראות: שכל כוהן שאינו מכיר במראות ושמותיהם, כשמלמדין אותו ומודיעין אותו -- לא יראה הנגע, עד שיבין ויכיר; ויאמר זו היא הבהרת, וזו היא ספחתה, זו היא השאת, וזו היא ספחתה.

ה) [ד] היה במראה הלובן מארבעה מראות אלו, מקצת אדמימות מעורבות בו -- גם זה נגע צרעת הוא, שנאמר "או בהרת, לבנה אדמדמת" (ויקרא יג,יט); והוא הדין לשאת, ולספחת של שאת ולספחת הבהרת. והמראה הזה שהוא מעורב מלבנונית ומעט אודם, הוא הנקרא פתוך. וכיצד מראה הפתוך בארבעה מראות אלו, רואין כאילו הן ארבעה כוסות מלאות חלב, ונתערב בכוס הראשון שני טיפי דם, ובשני ארבעה טיפין, ובשלישי שמונה טיפין, וברביעי שישה עשר טיפין: הפתוך שבבהרת, הוא כמראה הכוס הרביעי; והפתוך שבשאת, כמראה כוס שלישי; והפתוך שבספחת הבהרת, כמראה כוס שני; והפתוך שבספחת השאת, כמראה הכוס הראשון.

ו) [ה] כל המראות, בין הלבן בין הפתוך -- מצטרפין זה עם זה, וכמראה אחד הן חשובין; ובין שהיה הנגע כולו לבן, או מקצתו לבן ומקצתו אדמדם -- הכול כמראה אחד הוא, בין להקל בין להחמיר.

ז) [ו] כל מראה צרעת עור הבשר -- אינה קרויה נגע ולא מטמאה, עד שיהיה מראה הנגע עמוק מעור הבשר: לא עמוק במשישתו, אלא במראית העין -- כמראה החמה, הנראית לעין עמוקה מן הצל; אבל אם היה מראה הלובן או הפתוך בשווה עם שאר העור, או גבוה מן העור -- אינו נגע, אלא כמו צמח מן הצמחים העולים בגוף.

ח) [ז] שיעור כל נגעי צרעת, בין צרעת אדם בין צרעת בגדים -- כגריס הקלקי שהוא מרובע; והוא מקום מרובע מעור הבשר כדי צמיחת שלושים ושש שערות, שש שערות אורך ושש שערות רוחב. וכל הפחות מזה, אינו נגע צרעת.

ט) [ח] נגע שהיה רוחבו כדי צמיחת חמש שערות -- אפילו היה אורכו אמה, הרי זה טהור, ואינו נגע צרעת, עד שיהיה בו ריבוע כגריס; וכל השיעורין, הלכה למשה מסיניי.

י) [ט] כל מקום שנאמר בהרת, הוא הדין לשאר ארבע מראות של לובן או של פתוך: והוא -- שיהיה הנגע כגריס או יתר, ויהיה עמוק מעור הבשר; וזה הוא שאנו קורין אותו בהרת סתם.

יא) בהרת שהיא עזה כשלג, נראית באדם שהוא לבן כהה, ובהרת שהיא כהה, נראית בכושי עזה; לפיכך אין משערין הכול אלא בבינוני, שאינו לא לבן ולא שחור.

יב) [י] שלושה סימני טומאה הן בצרעת עור הבשר -- שיער לבן, והמחיה, והפשיון; ושלושתן מפורשין בתורה. כיצד, מי שנולדה בו בהרת, ובה שיער לבן, או מחית בשר חי -- כשיראהו הכוהן, יחליטו ויאמר טמא. לא היה בה שיער לבן, ולא מחיה -- יסגיר שבעת ימים, ובשביעי רואהו: אם נולד בבהרת שיער לבן, או מחיה, או שפשתה והוסיפה -- הרי זה מוחלט; לא נולד בה לא מחיה, ולא שיער לבן, ולא פשתה בעור -- יסגיר שבוע שני. אם נולד בה אחד משלושתן, מחליטו. ואם לאו -- הרי זה טהור ויפטרנו, שאין בנגעי עור הבשר הסגר יתר על שני שבועות; ואם לאחר שפטרו וטהר, פשה הנגע, או נולד בו שיער לבן, או מחיה -- הרי זה מוחלט לטומאה.

יג) [יא] בהרת שהייתה עזה כשלג, ולאחר ההסגר נעשת כהה כקרום ביצה, או שהייתה בתחילה כקרום ביצה, ונעשת כשלג -- הרי היא כמות שהייתה: שאין עזות המראה סימן טומאה, ולא כהייתו סימן טהרה; אלא אם נתמעט מארבע מראות, ונעשת כהה מקרום ביצה -- שהרי נעשת כבוהק, ולפיכך טהור. אם כן מה הוא זה שנאמר בתורה "והנה כהה הנגע, ולא פשה הנגע בעור -- וטיהרו הכוהן" (ויקרא יג,ו) -- שאם כהה מארבע מראות, טהור; וכן אם לא כהה, ולא פשה, ולא נולדה בו לא שיער לבן ולא מחיה -- הרי זה טהור.