Rambam, 3 chapters per day for Shabbos, 18 Tevet, 5785

הלכות מלוה ולוה פרק י

א) כשם שמותר למוכר לפסוק על שער שבשוק כך מותר ללוות הפירות סתם ופורעין סתם בלא קביעת זמן על השער שבשוק, כיצד היה השער קבוע וידוע לשניהם ולוה מחבירו עשר סאין חייב להחזיר לו עשר סאין אף על פי שהוקרו החיטים שהרי כשלוה ממנו היה השער ידוע ואילו רצה היה קונה ומחזיר לו שהרי לא קבע לו זמן.

ב) היה לו מאותו המין שלוה הרי זה מותר ללוות סתם בלא קביעת זמן ופורע סתם אף על פי שעדיין לא יצא השער, ואפילו היתה לו סאה בלבד לוה עליה כמה סאין, היתה לו טיפה אחת של שמן או של יין לוה עליה כמה גרבי יין ושמן, לא היתה לו מאותו המין כלום ולא נקבע שער השוק עדיין או שלא ידעו שער השוק הרי זה אסור ללוות סאה בסאה, וכן בשאר הפירות לא ילוה אותן עד שיעשה אותן דמים, ואם לוה ולא עשה אותן דמים והוזלו מחזיר לו פירות כמדה שלוה או כמשקל ואם הוקר נוטל דמים שהיו שוין בשעת הלואה, אף על פי שיש לו מאותו המין או שהיה השער קבוע בשוק הרי זה אסור ללוות פירות בפירות עד זמן קבוע אלא לוה סתם ופורע באיזה זמן שיפרע.

ג) לא יאמר אדם לחבירו הלוני כור חטים ואני אחזיר לך כור לגורן אלא אומר לו הלוני עד שיבא בני או עד שאמצע המפתח.

ד) לוה פירות עד זמן קבוע אם הוזלו מחזיר לו פירות בזמן שקבע ואם הוקרו נותן לו דמים שהיו שוין בשעת ההלואה.

ה) מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לזרע בין קודם שירד האריס לשדה בין אחר שירד, במה דברים אמורים במקום שנהגו שיתן האריס את הזרע שהרי ביד בעל הקרקע לסלקו כל זמן שלא נתן אבל במקום שדרך בעל הקרקע ליתן את הזרע אם עדיין לא ירד האריס הרי זה מותר להלוות חטים בחטים שעדיין יש לו לסלקו נמצא בעת שירד לשדה ירד על דעת שיחזיר לו חטים שהלוהו, אבל אחר שירד לשדה הואיל ואינו יכול לסלקו הרי הוא ככל אדם ואסור להלוותו חטים בחטים לזרע אבל מלוהו סתם על שער שבשוק.

ו) מי שהיה נושה בחבירו מעות ואמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהן חטים אמר לו צא ועשה אותן עלי כשער של עכשיו ויהיה לך אצלי חטים בהלואה, אם יש לו חטים כשיעור מעותיו מותר ואם אין לו אותו המין הרי זה אסור שלא אמרו חכמים שמותר לפסוק על שער שבשוק אף על פי שאין לו כלום מאותו המין אלא בנותן מעותיו לקנות בהן פירות אבל הרוצה להעמיד הלואתו על גב הפירות אסור עד שיהיו לו פירות, היה ללוה חטים ועשה הלואתו עליו חטים ובא אחר זמן ואמר לו תן לי חטים שאני רוצה למוכרן וליקח בדמיהן יין אמר לו צא ועשה אותן עלי יין כשער שבשוק עתה, אם יש לו יין הרי זה מותר ונעשית הלואתו אצלו יין ואם אין לו יין אסור, הרי שלא היה לו ועבר והחזיר ההלואה פירות אף על פי שקנה פירות אחר כך אינו חייב ליתן לו פירות אלא נותן לו מעות שהלוהו.

הלכות מלוה ולוה פרק יא

א) המלוה את חבירו בפני עדים או שאמר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה או אתם עדי שאני חייב לזה מנה זו נקראת מלוה על פה ואין צריך לפורעו בעדים לפיכך אם טען ואמר אחר כך פרעתי נשבע היסת ונפטר, אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים לפיכך אם טען ואמר פרעתי שטר זה אינו נאמן אלא אומרים לו או הבא עדים או עמוד ושלם לו חובו, לפיכך האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותן ונותנין למלוה שלא יחזירו למלוה על פה עדות בשטר עד שיאמר להן הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו, אף על פי שאמר להן כך צריכין להמלך בו אחר שחתמו בשטר ואחר כך נותנין השטר ביד המלוה, קנו מידו שהוא חייב לו מנה הרי אלו כותבין ונותנין אף על פי שלא אמר להן כתובו שסתם קנין לכתיבה עומד ואינן צריכין להמלך בו.

ב) לוה שכתב שטר בכתב ידו והעיד בו עדים ונתנו למלוה הרי זה שטר כשר, וכן אם כתב שטר אף על פי שאין בו עדים ונתנו למלוה בפני עדים הרי זו מלוה בשטר והוא שיהיה כתב שאינו יכול להזדייף ויקראו אותו העדים שנמסר בפניהם, ויש מן הגאונים שהורה שצריך לומר לעדים שמסרו בפניהם חתמו והעידו שנמסר בפניכם.

ג) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואין שם עדים אף על פי שהוחזק כתב ידו בבית דין הרי זה כמלוה על פה לכל דבר, ואם טען שפרע נשבע היסת ונפטר ואינו גובה בכתב זה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות.

ד) כל מלוה בשטר גובה אותה מן היורשין ומן הלקוחות כמו שיתבאר, ומלוה על פה גובה אותה מן היורשין ואינו גובה אותה מן הלקוחות לפי שאין לה קול לפיכך לא יטרוף בה, אבל מלוה שבשטר קול יש לה והלוקח הפסיד על עצמו שלא שאל עד שידע שנכסיו של זה משועבדין במלוה שעליו, שכל נכסי הלוה תחת שיעבוד המלוה מן התורה.

ה) המוכר שדהו בעדים ויצאת מתחת ידי הלוקח אף על פי שאין שם שטר ביד הלוקח הרי זה חוזר וטורף מנכסים משועבדים כמו שיתבאר שכל המוכר בפרהסיה מוכר וקול יש לו.

ו) אין ההלואה שעל פה נגבית מן היורשין אלא באחד משלשה דברים אלו כשחייב מודה בה וצוה בחליו שיש לפלוני עליו חוב עדיין, או שהיתה ההלואה לזמן ולא הגיע זמן לפרעה וחזקה היא שאין אדם פורע בתוך זמנו, או שנדוהו עד שיתן ומת בנדויו כל אלו גובין מן היורשין בלא שבועה, אבל אם באו עדים שהיה חייב לזה מנה או בפנינו הלוהו אינו גובה מן היורש כלום שמא פרעו שהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, וכן אם מוציא כתב יד אביהן שהוא חייב לו אינו גובה בו כלום כמו שביארנו.

ז) לוה שאין לו מטלטלין ויש לו קרקע אם נודע לבית דין שתולה מעותיו ביד אחרים כופין אותו למכור וליתן לבעל חובו, ואם לא נודע להם דבר זה מחרימין על מי שידע לו מטלטלין ולא יביאם ואחר כך יורדין לבינונית שבנכסיו ומגבין לבעל חובו כמוש יתבאר, במה דברים אמורים בזמן שנפרעין מן הלוה עצמו אבל הבא ליפרע מן היורש בין קטן בין גדול לא יפרע מן המטלטלין אפילו היו מופקדין או מלוה אצל אחרים שהמטלטלין אינו תחת שיעבוד בעל חוב מן התורה.

ח) מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן מן המטלטלין שהניח ואם לא רצה היורש ליתן אין כופין אותו ואם תפס בעל חוב מחיים גובה מהן, טען שמחיים תפסן והיורש טען שאחר מיתה תפס על היורש להביא ראיה או ישבע המלוה שכך וכך הוא חייב לו ויכול לטעון עד כדי דמיהן וכולל בשבועתו שמחיים תפס, היו הדברים שתפס שטרות וטען שהן משכון בידו על חובו ושמחיים תפס על המלוה להביא ראיה שמחיים תפס, ואם לא הביא ראיה יחזיר ליורשים מפני שאינו טוען לקנות גופם אלא לראיה שבהן.

ט) יתומים שגבו קרקע בחוב שהיה לאביהן אצל אחרים יש לבעל חוב של אביהם לחזור ולגבות אותה מהן שהרי קרקע זו של אביהם היא.

י) ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקף שמעון דמי השדה עליו מלוה לראובן ומת ראובן ובא בעל חוב של ראובן לטרוף משמעון השדה ופייסו שמעון במעות והלך לו הדין נותן שיבאו יורשי ראובן ויתבעו שמעון במלוה שזקף עליו שהרי אינה משועבדת לבעל חוב של ראובן, לפיכך אם היה שמעון פקח נותן להן הקרקע שלקח מראובן במלוה שזקף על עצמו וחוזר וטורף אותה מהן מפני המעות שנתן לבעל חוב של ראובן כדי שלא יטרוף אותה ממנו שהרי באחריות לקחה מראובן.

יא) כבר תקנו גאונים האחרונים כולם שיהיה בעל חוב גובה מטלטלין מן היורשין וכן דנין ישראל בכל בית דין שבעולם, אבל במערב היו כותבין בשטרי חובות שיש לגבות מן הקרקע ומן המטלטלין בין בחייו בין אחר מותו ונמצא גובה על תנאי זה יותר מן התקנה, וסייג גדול עשו בדבר שמא לא ידע הלוה בתקנה זו ונמצא ממון יתומים יוצא שלא כדין שאין כח בתקנת אחרונים לחייב בה יתומים.

הלכות מלוה ולוה פרק יב

א) אין נפרעין מן היורשין אלא אם כן היו גדולים אבל יורשין קטנים אין נפרעין מהן שטר חוב.

ב) ואפילו היה בו כל תנאי שבעולם לא יפרע בו המלוה כלום עד שיגדילו היתומים שמא יש להן ראיה ששוברין בו את השטר.

ג) היתה המלוה רבית של גוי שהרי הרבית אוכלת בנכסיהן מעמידין להם אפוטרופוס ונזקקין לנכסיהן ומוכרין ופורעין החוב, וכן אשה שתבעה כתובתה בין אלמנה בין גרושה מעמידים להם אפוטרופוס ונזקקין משום חן האשה כדי שיהיה לה כלום שתנשא בו האשה לאחר, לפיכך אם קפצה האשה ונשאת ואחר כך באת לתבוע כתובתה מנכסי יתומים אין נזקקין לה עד שיגדלו היתומים שהרי אין לה מזונות והרי נשאת.

ד) הורו מקצת הגאונים שאם היו הנכסים כנגד הכתובה בלבד או פחותים ממנה אין נזקקין לה שהרי אין כאן זכות ליתומים שלא אמרו נזקקין לנכסי יתומים להפרע מהן הכתובה אלא כדי שלא יפחתו הנכסים מחמת המזונות וזאת הואיל והיא נוטלת הכל מה זכות יש ליתומים הקטנים בדבר זה עד שנזקקין להן ולא חשו לחן האשה.

ה) צוה המורישן ואמר תנו מנה לפלוני נזקקין אחר שמעמידין להן אפוטרופוס לטעון טענתם, אמר תנו מנה זה לפלוני או שדה זו לפלוני נותנין ואין צריכים להעמיד להן אפוטרופוס.

ו) נמצאת קרקע שאינה שלהן אלא טען הטוען שהיא גזל ביד מורישיו נזקקין להן ומעמידים להן אפוטרופוס לטעון ולדון, אם נמצאת גזולה מחזירים אותה לבעליה, וכן קטן שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חבירו וכבשה אין אומרין נמתין לו עד שיגדיל אלא מוציאין אותה מידו ולכשיגדיל אם יש לו עדים יביא עדיו.

ז) קרקע שהיתה בחזקת קטנים ובא אחר וטען שהיא לקוחה ממורישן ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שני חזקה בחיי אביהן אין מוציאין אותה מידן עד שיגדילו שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין והקטן כאילו אינו עומד כאן הוא חשוב, אבל אם הוציא שטר שהיא לקוחה בידו הרי זה מקיים את השטר ומוציאין אותה מידן אחר שמעמידים להם אפוטרופוס.

ח) כשנזקקין בית דין לנכסי יתומים למכור שמין את הקרקע ואחר כך מכריזין עליה שלשים יום רצופין או ששים יום שני וחמישי ומכריזים בבקר ובערב בשעת הכנסת פועלים ובשעת הוצאת פועלין וכל מי שרוצה לקנות יוליך הפועלין לבקר לו, ובשעה שמכריזין מסיימים את השדה במצריה ומודיעין כמה יפה ובכמה הוא שומה ומפני מה רוצים למכרה אם להגבות לבעל חוב או לכתובת אשה לפי שיש מי שרוצה ליתן לבעל חוב ויש מי שרוצה להגבות לאשה.

ט) וכשכותבין האדרכתא על נכסי יתומים בין גדולים בין קטנים כותבין בה והכרנו שהנכסים האלו הן של פלוני המת, ואם לא כתבו כך הרי אדרכתא זו פסולה ואין אוכלין בה פירות אפילו לאחר ששלמו ההכרזות.

י) בית דין שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרים ומוכרין בהכרזה, ובית דין שמכרו האחריות על היתומים.

יא) ובית דין שהכריזו כראוי ובדקו יפה יפה ודקדקו בשומא אף על פי שטעו ומכרו שוה מנה במאתים או מאתים במנה הרי מכרן קיים, אבל אם לא בדקו בשומא ולא כתבו אגרת בקורת שהיא דקדוק השומא וההכרזה וטעו והותירו שתות או פחתו שתות מכרן בטל פחות משתות מכרן קיים, וכן אם מכרו קרקע בעת שאינן צריכין להכריז עליה וטעו שתות או הותירו שתות מכרן בטל אף על פי שהכריזו, פחות משתות מכרן קיים אף על פי שלא הכריזו שאינן צריכין הכרזה באותו העת, איזהו העת שאינן צריכין הכרזה בעת שימכרו קרקע לקבורה או למזון האשה והבנות או ליתן מנת המלך אין צריכין הכרזה לפי שהדבר נחוץ, וכן בית דין שמכרו דברים שאינן טעונין הכרזה וטעו בשתות מכרן בטל פחות משתות מכרן קיים, ואלו הן הדברים שאין מכריזין עליהם העבדים והשטרות והמטלטלין, העבדים שמא ישמעו ויברחו, והשטרות והמטלטלין שמא יגנבו, לפיכך שמין אותן בבית דין ומוכרין אותן מיד, ואם השוק קרוב למדינה מוליכין אותן לשוק.