zirkind.org

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות סוטה פרק ד

א) בחמישה עשר באדר, נפנין בית דין לצורכי הרבים, ובודקין על הראויה לשתות להשקותה, ועל הראויה לקנא לה ולהוציאה בלא כתובה; ובכל זמן, משקין את הסוטות. [ב] ואין משקין את הסוטה אלא ביום, וכל היום כשר להשקית סוטה; ואין משקין שתי סוטות כאחד, שנאמר "והעמיד אותה" (ראה במדבר ה,טז).

ב) [ג] סוטה שאמרה, איני שותה, מחמת יראה ופחד -- יש לה לחזור ולומר, הריני שותה; אבל אם אמרה, איני שותה, והיא בריאה, ואינה יראה, ולא פוחדת -- אינה יכולה לחזור ולומר, הנני שותה.

ג) [ד] אמרה, איני שותה, קודם שתימחק המגילה -- הרי מגילתה נגנזת, ואינה כשרה להשקות בה סוטה אחרת; ומנחתה, מתפזרת על הדשן. ואם אמרה, איני שותה, אחר שנמחקה המגילה -- מערערין אותה, ומשקין אותה בעל כורהה. [ה] ומאיימין עליה שתשתה; ואומרין לה, בתי, אם ברור לך הדבר שטהורה את, עמדי על בורייך ושתי, ואל תפחדי, לפי שאין המים דומין אלא לסם יבש מונח על בשר חי: יש שם מכה, מחלחל ויורד; אין שם מכה, אינו עושה כלום.

ד) [ו] אמרה, טמאה אני -- אף על פי שנמחקה המגילה, המים נשפכין, מפני שאין בהן קדושה; ומנחתה, מתפזרת על הדשן.

ה) [ז] מגילת סוטה שכתבה בלילה -- פסולה, שנאמר "וכתב... והשקה... והקריב" (במדבר ה,כג-כה), כשם שקרבנה ביום, כך כתיבת המגילה והשקיתה ביום. כתבה למפרע -- פסולה, שנאמר "האלה" (במדבר ה,כג), על הסדר. כתבה קודם שתקבל עליה השבועה -- פסולה, שנאמר "והשביע... וכתב" (במדבר ה,כא; במדבר ה,כג).

ו) [ח] כתבה איגרת -- פסולה, שנאמר "בספר" (במדבר ה,כג); כתבה על שני דפין -- פסולה, שנאמר "בספר", ספר אחד, ולא שניים ושלושה. ואינו כותב לא על הנייר, ולא על הדפתרא, אלא במגילת ספר, שנאמר "בספר"; ואם כתבה על נייר או דפתרא, פסולה. [ט] "וכתב... הכוהן" (במדבר ה,כג), הא למדת שאם כתבה ישראל, או כוהן קטן -- פסולה.

ז) אינו כותבה לא בקומוס, ולא בקלקנתוס, ולא בכל דבר שרישומו ניכר ועומד -- אלא בדיו שאין בו קלקנתוס, שנאמר "וכתב... ומחה" (במדבר ה,כג), כתב שהוא יכול להימחות; ואם כתב בדבר המתקיים, פסולה. [י] נשאר במגילה רושם כתב ניכר, פסולה -- עד שימחוק יפה יפה.

ח) כתב אות אחת ומחקה, וחזר וכתב אות שנייה ומחקה, עד שהשלים -- פסולה, עד שתהיה כולה כתובה. [יא] כתבה שלא לשמה, או שמחקה שלא לשמה -- פסולה. כתב שתי מגילות לשתי סוטות, ומחקן לתוך כוס אחד, או לתוך שני כוסות ועירבן בכוס אחד, והשקה לשתיהן -- פסולה, שכל אחת מהן לא שתת מגילתה. מחקן בשני כוסות, ועירבן, וחזר וחלקן בשני הכוסות -- לא ישקה אותן; ואם השקה, כשר.

ט) נשפכו המים -- הרי זה כותב מגילה אחרת, ומביא מים אחרים. נשפכו ונשתייר מהן -- לא ישקה את השאר; ואם השקה, כשר. [יב] מי סוטה שלנו, נפסלין בלינה. הקדים עפר למים, פסול.

י) לא היה שם עפר בהיכל -- מביא עפר מבחוץ, ומניחו בהיכל, ולוקח ממנו, ונותן על פני המים; ואינו מביא אפר, אבל מביא רקבובית שהיא כעפר. [יג] ולא יחפור בקורדום בהיכל, ויוציא עפר, שנאמר "אשר יהיה בקרקע המשכן" (במדבר ה,יז); ואם חפר והוציא עפר, כשר.

יא) [יד] הקריב את מנחתה, ואחר כך השקה -- כשרה. נטמאת מנחתה קודם שיניחנה בכלי שרת, הרי זו תיפדה ככל המנחות שנטמאו קודם שיתקדשו בכלי שרת; ויביא מנחה אחרת. נטמאת המנחה אחר שקידשה בכלי שרת, הרי זו תישרף.

יב) וכן אם אמרה, טמאה אני, קודם שתיקמץ המנחה, או שאמרה, איני שותה, או שלא רצה בעלה להשקותה, או שבאו עדי טומאה, או שמת הוא, או שמתה היא -- הרי המנחה כולה נשרפת; ואם אירע אחד מאלו אחר שקרב הקומץ, אין השיירים נאכלין.

יג) [טו] היה בעלה כוהן -- אין שיירי מנחתה נאכלין, מפני שיש לבעל חלק בה; ואינה עולה כולה לאישים כמנחת זכרי כהונה, מפני שיש לה חלק בה: אלא הקומץ קרב לעצמו, ושיירים מתפזרין על בית הדשן. נמצאו עדיה זוממין, מנחתה תצא לחולין.

יד) [טז] המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה, ונסתרה עם כל אחד ואחד מהן -- הרי זה מביא מנחה אחת על ידי כולן כשמשקה אותה, שנאמר "מנחת קנאות" (במדבר ה,טו; במדבר ה,יח), מנחה אחת לקינויין הרבה.

טו) [יז] יש לבעל לגלגל עליה בשבועה, שלא זינתה עם איש זה שקינא לה בו, ולא עם איש אחר, ושלא זינתה תחתיו משנתארסה קודם שתינשא, ולא אחר שנישאת; אבל אינו מגלגל עליה שלא זינתה קודם האירוסין, ולא אחר שגירשה, אם גירשה והחזירה -- שאם זינתה בעת זה, לא תיאסר עליו, וכל שתיבעל ולא תהיה אסורה לו, אינו מתנה עימה.

טז) לפיכך אם כנס יבמתו, אינו מגלגל עליה שלא זינתה כשהייתה שומרת יבם; אבל מגלגל עליה, שלא זינתה תחת אחיו, שאם זינתה תחת אחיו, הרי זו אסורה עליו. וכן אם גירשה והחזירה, מגלגל עליה שלא זינתה תחתיו בנישואין הראשונים.

יז) וכן יש לו לגלגל עליה בלהבא, שלא תזנה תחתיו, ושלא תזנה אחר שיחזירה, אם יגרש ויחזיר; לפיכך כשתזנה להבא, מים בודקין אותה, ויארעו לה אותן המאורעות -- לכך נאמר "אמן אמן" (במדבר ה,כב): אמן מאיש זה, אמן מאיש אחר; אמן נשואה, אמן ארוסה; אמן לשעבר, אמן להבא.

יח) מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשותיהן, שנאמר "וקינא את אשתו" (במדבר ה,יד), וכל המקנא לאשתו, נכנסה בו רוח טהרה. ולא יקנא לה לא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה בטילה, ולא מתוך מריבה, ולא להטיל עליה אימה; ואם עבר וקינא לה בפני עדים מתוך אחד מכל הדברים האלו, הרי זה קינוי.

יט) אין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחילה, אלא בינו לבינה בנחת ובדרך טהרה והזהרה, כדי להדריכה בדרך ישרה, ולהסיר המכשול. וכל שאינו מקפיד על אשתו ובניו ובני ביתו, ומזהירן, ופוקד דרכיהם תמיד, עד שיידע שהם שלמים מכל חטא ועוון -- הרי זה חוטא, שנאמר "וידעת, כי שלום אוהלך; ופקדת נווך, ולא תחטא" (איוב ה,כד).

---

פעמיי, הכן באמרתך; ואל תשלט בי, כל אוון (תהילים קיט,קלג).

ספר קדושה והוא ספר חמישי

הלכותיו שלוש, וזה הוא סידורן: הלכות איסורי ביאה, הלכות מאכלות אסורות, הלכות שחיטה.

---

הלכות איסורי ביאה

הלכות איסורי ביאה. יש בכללן שבע ושלושים מצוות -- אחת מצוה עשה, ושש ושלושים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שלא לבוא על האם; (ב) שלא לבוא על אשת אב; (ג) שלא לבעול אחות; (ד) שלא לבעול בת אשת אב; (ה) שלא לבעול בת הבן; (ו) שלא לבעול הבת; (ז) שלא לבעול בת הבת; (ח) שלא לישא אישה ובתה; (ט) שלא לישא אישה ובת בנה; (י) שלא לישא אישה ובת בתה; (יא) שלא לבעול אחות אב; (יב) שלא לבעול אחות אם; (יג) שלא לבעול אשת אחי האב; (יד) שלא לבעול אשת הבן; (טו) שלא לבעול אשת אח; (טז) שלא לבעול אחות אשתו; (יז) שלא לשכב עם בהמה; (יח) שלא תביא אישה בהמה עליה; (יט) שלא לשכב עם זכר; (כ) שלא לגלות ערוות אב; (כא) שלא לגלות ערוות אחי אב; (כב) שלא לבעול אשת איש; (כג) שלא לבעול נידה; (כד) שלא להתחתן בגויים; (כה) שלא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'; (כו) שלא להרחיק דור שלישי מצרי מלבוא בקהל ה'; (כז) שלא להרחיק דור שלישי אדומי מלבוא בקהל ה'; (כח) שלא יבוא ממזר בקהל ה'; (כט) שלא יבוא סריס בקהל ה'; (ל) שלא לסרס זכר אפילו בהמה חיה ועוף; (לא) שלא יישא כוהן גדול אלמנה; (לב) שלא יבעול כוהן גדול אלמנה אפילו בלא נישואין; (לג) שיישא כוהן גדול בתולה בנערותה; (לד) שלא יישא כוהן גרושה; (לה) שלא יישא זונה; (לו) שלא יישא חללה; (לז) שלא יקרב אדם לאחת מכל העריות ואף על פי שלא בעל. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

---

הלכות איסורי ביאה פרק א

א) הבא על אחת מכל העריות -- במזיד, חייב כרת, שנאמר "כי כל אשר יעשה, מכול התועבות האלה, ונכרתו הנפשות העושות, מקרב עמם" (ויקרא יח,כט), שניהם הבועל והנבעלת; ואם היו שוגגין, חייבין חטאת קבועה. ויש מן העריות שהוא במיתת בית דין, יתר על הכרת השווה בכולן.

ב) אותן העריות שיש בהן מיתת בית דין, אם היו שם עדים והתראה, ולא פירשו ממעשיהן -- ממיתין אותן מיתה האמורה בהן. [ג] ואפילו היה העובר תלמיד חכמים, אין ממיתין, ולא מלקין -- עד שתהיה שם התראה: שלא ניתנה התראה בכל מקום, אלא להבחין בין שוגג למזיד.

ג) [ד] העריות שיש בהן מיתת בית דין -- מהן שמיתתן בסקילה, ומהן בשריפה, ומהן בחנק. ואלו שמיתתן בסקילה -- הבא על אימו, ועל אשת אביו, ועל אשת בנו והיא הנקראת כלתו, והשוכב עם זכר, והשוכב עם בהמה, והאישה המביאה את הבהמה עליה.

ד) [ה] ואלו הן העריות שמיתתן בשריפה -- הבא על בת אשתו בחיי אשתו, ועל בת בתה, ועל בת בנה, ועל אם אשתו, ועל אם אימה, ועל אם אביה, והבא על בתו, ועל בת בתו, ועל בת בנו.

ה) [ו] אין לך ערווה בחנק, אלא אשת איש בלבד -- שנאמר "מות יומת הנואף, והנואפת" (ויקרא כ,י), ומיתה האמורה בתורה סתם, היא חנק. ואם הייתה בת כוהן, היא בשריפה ובועלה בחנק, שנאמר "ובת איש כוהן, כי תחל לזנות... באש תישרף" (ויקרא כא,ט). ואם הייתה נערה מאורסה, שניהם בסקילה, שנאמר "כי יהיה נערה בתולה, מאורשה... וסקלתם אותם באבנים" (דברים כב,כג-כד). וכל מקום שנאמר בתורה מות יומתו דמיהם בם, הרי הן בסקילה.

ו) [ז] שאר העריות כולן בכרת בלבד, ואין בהן מיתת בית דין; לפיכך אם היו שם עדים והתראה, בית דין מלקין אותן -- שכל חייבי כרתות לוקין.

ז) [ח] הבא על אחת מחייבי לאוין -- במזיד, הוא לוקה והיא; בשוגג, פטורין מכלום. והבא על אחת מהשנייות במזיד, מכין אותו מכת מרדות מדבריהם. אבל הבא על אחת מחייבי עשה, אינו לוקה; ואם הכו אותן בית דין מכת מרדות כדי להרחיק מן העבירה, הרשות בידם.

ח) [ט] אנוס פטור מכלום -- מן המלקות, ומן הקרבן, ואין צריך לומר מן המיתה, שנאמר "ולנערה לא תעשה דבר" (דברים כב,כו). במה דברים אמורים, בשנאנס הנבעל; אבל הבועל -- אין לו אונס, שאין קישוי אלא לדעת. ואישה שתחילת ביאתה באונס, וסופה ברצון -- פטורה מכלום: שמשהתחיל לבעול באונס, אין בידה שלא תרצה, שיצר האדם וטבעו, כופה אותו לרצות.

ט) [י] המכניס ראש העטרה בלבד, הוא הנקרא מערה -- מלשון "את מקורה הערה" (ויקרא כ,יח); והמכניס כל האבר, הוא הנקרא גומר. ובכל הביאות האסורות, אחד המערה ואחד הגומר -- ואף על פי שלא הוציא שכבת זרע, ואף על פי שפירש ולא גמר: כיון שהכניס ראש העטרה, נתחייבו שניהן מיתת בית דין, או כרת, או מלקות, או מכת מרדות.

י) ואחד הבא על האישה כדרכה, ואחד הבא עליה שלא כדרכה -- משיערה בה, יתחייבו שניהן מיתה, או כרת, או מלקות, או מכת מרדות: בין שהיו שוכבין, בין שהיו עומדין -- על הכנסת העטרה הוא החיוב.

יא) כל הבא ביאה אסורה בלא קישוי, אלא שהיה האבר שלו מדולדל כמו אבר המתים, כגון החולים, או מי שנולד כך, כגון סריס חמה -- אף על פי שהכניס את האבר בידו, אינו חייב לא כרת, ולא מלקות, ואין צריך לומר מיתה: שאין זו ביאה. אבל פוסל הוא מן התרומה; ובית דין מכין את שניהן, מכת מרדות.

יב) הבא על ערווה מן העריות כמתעסק, אף על פי שאין כוונתו לכך -- חייב; וכן בחייבי לאוין, ובשנייות. אבל הבא על ערווה מן העריות והיא מתה, פטור מכלום; ואין צריך לומר בחייבי לאוין, שהוא פטור. והבא על הטריפה, או ששכב עם בהמה טריפה -- חייב: חי הוא, אף על פי שסופו למות מחולי זה; ואפילו שחט בה שני סימנין, ועדיין היא מפרכסת -- הבא עליה חייב, עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה.

יג) כל אישה אסורה מאלו, אם הייתה בת שלוש שנים ויום אחד ומעלה -- גדול הבא עליה, חייב מיתה או כרת או מלקות; והיא פטורה מכלום, אלא אם כן הייתה גדולה. ואם הייתה פחותה מזה -- הרי שניהן פטורין, שאין ביאתה ביאה. וכן אישה גדולה שבא עליה קטן, אם היה בן תשע שנים ויום אחד ומעלה -- היא חייבת כרת או מיתה או מלקות; והוא פטור. ואם היה בן תשע שנים ולמטה, שניהן פטורין.

יד) הבא על הזכור, או הביא זכור עליו -- כיון שהערה, אם היו שניהן גדולים, נסקלין: שנאמר "ואת זכר, לא תשכב משכבי אישה" (ויקרא יח,כב), בין שהיה בועל או נבעל. ואם היה קטן בן תשע שנים ויום אחד ומעלה -- זה שבא עליו או הביאו על עצמו, נסקל; והקטן, פטור. ואם היה הזכור בן תשע או פחות, שניהן פטורין; וראוי לבית דין להכות הגדול מכת מרדות, לפי ששכב עם זכור, ואף על פי שהוא פחות מבן תשע.

טו) אחד הבא על הזכור, או הבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו; ואם בא עליו דרך נקבותו, פטור. והטומטום, ספק הוא; לפיכך הבא על הטומטום, או על אנדרוגינוס דרך נקבותו -- מכין אותו מכת מרדות. והאנדרוגינוס מותר לישא אישה.

טז) הבא על הבהמה, או שהביא בהמה עליו -- שניהן נסקלין, שנאמר "ובכל בהמה לא תיתן שכובתך" (ויקרא יח,כג), בין שרבעה או הביאה עליו. ואחד בהמה, ואחד חיה ועוף -- הכול בסקילה; ולא חלק הכתוב בבהמה, בין גדולה לקטנה, שנאמר "ובכל בהמה": אפילו ביום לידתה, הבא עליה -- בין כדרכה, בין שלא כדרכה, כיון שהערה בה, או הערת בו -- חייב.

יז) קטן בן תשע שנים ויום אחד שבא על הבהמה, או הביאה עליו -- היא נסקלת על ידו, והוא פטור; היה בן תשע או פחות, אין סוקלין את הבהמה. וכן קטנה בת שלוש שנים ויום אחד שהביאה בהמה וחיה עליה -- בין בהמה גדולה, בין בהמה קטנה, כיון שהערת בה הבהמה, בין כדרכה, בין שלא כדרכה -- הבהמה נסקלת; והיא, פטורה. ואם הייתה גדולה, שניהן נסקלין; ואם הייתה מבת שלוש שנים ולמטה, אין הבהמה נסקלת.

יח) וכן השוכב עם הבהמה בשגגה, והאישה שהביאה את הבהמה עליה בשגגה -- אין הבהמה נסקלת על ידן, ואף על פי שהם גדולים.

יט) כל העריות כולן שהיה אחד גדול ואחד קטן -- הקטן פטור, והגדול חייב, כמו שביארנו. אחד ער ואחד ישן -- הישן פטור. אחד מזיד ואחד שוגג -- המזיד חייב, והשוגג מביא קרבן. אחד אנוס ואחד ברצון -- האנוס פטור, כמו שביארנו. [יט] ואין העדים נזקקין לראות המנאפין שהערו זה בזה והכניס כמכחול בשפופרת -- אלא משיראו אותן דבוקין זה עם זה כדרך כל הבועלין, הרי אלו נהרגין בראייה זו; ואין אומרין, שמא לא הערה: מפני שחזקת צורה זו שהערה.

כ) מי שהוחזק בשאר בשר -- דנין בו על פי החזקה, אף על פי שאין שם ראיה ברורה שזה קרוב; ומלקין ושורפין וסוקלין וחונקין, על חזקה זו. כיצד, הרי שהוחזק שזו אחותו, או בתו, או אימו, ובא עליה בעדים -- הרי זה לוקה או נשרף או נסקל: ואף על פי שאין שם ראיה ברורה שזו היא אחותו, או אימו, או בתו -- אלא בחזקה בלבד.

כא) ומעשה באישה אחת שבאת לירושלים, ותינוק מורכב לה על כתפה, והגדילתו בחזקת שהוא בנה, ובא עליה, והביאוה לבית דין, וסקלוה. ראיה לדין זה, מה שדנה תורה במקלל אביו ומכה אביו שיומת -- ומניין לנו ראיה ברורה שזה אביו, אלא בחזקה; כך שאר קרובים, בחזקה.

כב) [כא] איש ואישה שבאו ממדינת הים, הוא אומר, אשתי, והיא אומרת, בעלי -- אם הוחזקה בעיר שלושים יום שהיא אשתו, הורגין עליה; אבל בתוך השלושים יום, אין הורגין עליה משום אשת איש. [כב] האישה שהוחזקה נידה בשכונותיה, בעלה לוקה עליה משום נידה.

כג) המקנא לאשתו, ונסתרה, ובא עד אחד והעיד שנטמאת, והיה בעלה כוהן, ובא עליה אחר כך -- הרי זה לוקה עליה, משום זונה: אף על פי שעיקר העדות בעד אחד, כבר הוחזקה בו זונה.

כד) [כג] האב שאמר, בתי זו מקודשת היא לזה, אף על פי שהוא נאמן ותינשא לו -- אם זינת, אינה נסקלת על פיו, עד שיהיו שם עדים שנתארסה בפניהם;, וכן האישה שאמרה, מקודשת אני, אינה נהרגת על פיה, עד שיהיו שם עדים או תוחזק.

---

הלכות איסורי ביאה פרק ב

א) אשת אביו, ואשת בנו, ואשת אחיו, ואשת אחי אביו -- ארבעתן ערווה עליו לעולם, בין מן האירוסין, בין מן הנישואין, בין בחיי בעליהן, בין אחר מיתת בעליהן חוץ מאשת אחיו שלא הניח בן, בין שנתגרשו. ואם בא על אחת מהן בחיי בעלה, חייב שתיים -- משום שאר בשר, ומשום אשת איש: שהרי שניהם, האיסורין באין כאחת.

ב) לפיכך הבא על אימו, שהיא אשת אביו -- חייב שתיים, בין בחיי אביו, בין לאחר מיתת אביו: אחת משום אימו, ואחת משום אשת אביו.

ג) אחד אחיו מאביו, או אחיו מאימו -- בין מנישואין בין מזנות, אשתו ערווה עליו; אבל אשת אחי אביו מן האם, הרי היא שנייה, כמו שביארנו. ואחד אחותו מאביו, או מאימו -- בין מן הנישואין בין מזנות: כגון שזינתה אימו או אביו עם אחרים, והייתה לו אחות מזנות, הרי זו ערווה עליו, שנאמר "מולדת בית או מולדת חוץ" (ויקרא יח,ט).

ד) [ג] בת אשת אביו שהיא אחותו -- היא ערווה עליו, שנאמר "ערוות בת אשת אביך מולדת אביך" (ויקרא יח,יא); אבל אם נשא אביו אישה, והייתה לה בת מאיש אחר -- הרי הבת מותרת לו, שאין זו מולדת אביו. והלא משום אחותו חייב עליה, ולמה נאמר "בת אשת אביך" -- לחייב עליה, אף משום זה.

ה) [ד] לפיכך הבא על אחותו, שהיא בת נשואת אביו -- חייב שתיים, אחת משום ערוות אחותך ואחת משום ערוות בת אשת אביך; אבל אם אנס אביו אישה או פיתה אותה, והוליד ממנה בת, ובא עליה -- אינו חייב אלא משום אחותו בלבד, שאין בת האנוסה בת אשת אביו.

ו) [ה] אחות אימו, בין אחותה מאביה בין אחותה מאימה, בין מן הנישואין בין הייתה אחותה מזנות -- הרי זו ערווה עליו משום אחות אם; וכן אחות האב, בין מן האם בין מן האב, בין מן הנישואין בין מזנות -- הרי זו ערווה עליו משום אחות אב.

ז) [ו] הבא על אישה דרך זנות, והוליד ממנה בת -- אותה הבת ערווה עליו משום בתו, ואף על פי שלא נאמר בתורה ערוות בתך לא תגלה: מאחר שאסר בת הבת, שתק מן הבת -- ואיסורה מן התורה, ואינו מדברי סופרים; לפיכך הבא על בתו מנשואתו -- חייב שתיים, משום בתו ומשום ערוות אישה ובתה.

ח) [ז] כיון שקידש אדם אישה, נאסרו עליו מקרובותיה שש נשים, וכל אחת מהן, ערווה עליו לעולם -- בין כנס בין גירש, בין בחיי אשתו בין לאחר מותה; ואלו הן -- אימה, ואם אימה, ואם אביה, ובתה, ובת בתה, ובת בנה. ואם בא על אחת מהן בחיי אשתו, שניהן נשרפין. [ח] ואם בא עליה לאחר מיתת אשתו -- הרי אלו בכרת, ואין בהן מיתת בית דין, שנאמר "באש ישרפו אותו ואתהן" (ויקרא כ,יד): בזמן ששתיהן קיימות, שהן אשתו וזו שבא עליה -- הרי הוא והערווה נשרפין; ובזמן שאין שתיהן קיימות, אין שם שריפה.

ט) וכן אחות אשתו, ערווה עליו עד שתמות אשתו: בין אחותה מאימה בין אחותה מאביה, בין מן הנישואין בין מזנות -- הרי זו ערווה עליו.

י) עבר ונאף עם אחת משבע נשים אלו, בין בשגגה בין בזדון -- אף על פי שהוא והנואפת במיתת בית דין או בכרת, לא נאסרה אשתו עליו: חוץ מאחות ארוסתו, שהיא אוסרת אשתו עליו, כמו שביארנו בהלכות גירושין.

יא) הבועל אישה דרך זנות, לא נאסרו עליו קרובותיה, שהן השבע נשים שאמרנו. אבל חכמים אסרו על מי שנאף עם אישה לישא אחת מן השבע נשים קרובותיה, כל זמן שהזונה קיימת -- מפני שהזונה באה לקרובותיה לבקר אותן, והוא מתייחד עימה, וליבו גס בה, ויבוא לידי עבירה שיבעול הערווה; ולא עוד, אלא אפילו נטען על אישה -- הרי זה לא יישא אחת מקרובותיה, עד שתמות זו שנטען עליה. ואם כנס הקרובה שזנה עם קרובותיה, לא יוציא.

יב) מי שנטען על ערווה, או שיצא לו שם רע עימה -- לא ידור עימה במבוי אחד, ולא ייראה באותה שכונה. ומעשה באחד שהיו מרננין אחריו עם חמותו, והכו אותו חכמים, מכת מרדות, מפני שעבר על פתח ביתה.

יג) הבא על אישה ובתה דרך זנות, או על אישה ואחותה, וכיוצא בהן -- הרי זה כמי שבא על שתי נשים נוכרייות: שאין נעשות ערווה זו עם זו אלא בנישואין, לא בזנות. וכן אם אנס אביו או בנו או אחיו או אחי אביו אישה, או פיתה אותה -- הרי זו מותרת לו, ויישאנה: שלא נאמר אלא אשת, ואין כאן אישות.

יד) אביו או בנו שנשא אישה -- הרי זה מותר לישא בתה, או אימה, כמו שביארנו. ומותר לאדם, לישא אשת בן אחיו; ונושא אדם אישה ובת אחותה, או בת אחיה כאחת. ומצות חכמים, שיישא אדם בת אחותו; והוא הדין לבת אחיו, שנאמר "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו נח,ז).