zirkind.org

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות מעילה פרק ח

א) הפועלין שהן עושין בהקדש -- אף על פי שפסקו עימהן מזונות, לא יאכלו מגרוגרות של הקדש; ואם אכלו, מעלו: אלא ההקדש נותן להן דמי מזונות. [ב] הדש בכרשיני הקדש, הרי זה חוסם את הפרה -- שנאמר "לא תחסום שור, בדישו" (דברים כה,ד), דיש הראוי לו.

ב) [ג] אין מחללין את ההקדש על המלאכה, אלא על המעות. כיצד, אומן שעשה מלאכה בהקדש במנה -- אין נותנין לו בהמת הקדש, או טלית הקדש בשכרו: עד שמחללין אותן על המעות; ואחר שייעשו חולין, נותנין אותן לאומן בשכרו -- אם רצו. וחוזרין ולוקחין ממנו הבהמה, מתרומת הלשכה.

ג) [ד] כשבונין במקדש -- אין לוקחין עצים ואבנים מן ההקדש, ולא בונין את הבניין על דעת שהוא קודש; אלא בונין הכול מן החול: גזירה -- שמא ייהנה בצל הבניין, או יישען על אבן או קורה בשעת מלאכה. ואחר שישלם הבניין, מחללין מעות ההקדש על הבניין. ואם צרכו הגזברין לעצים לקודש לאותו היום בלבד, לוקחין אותן ממעות ההקדש -- שהרי אינן מתאחרין ימים, כדי שנחוש להן שמא יישען אדם עליהן וימעול.

ד) [ה] כשפוסקין עם האומנין לבנות במקדש ובעזרות -- פוסקין עימהן כך וכך אמה בכך וכך סלע, באמה בת עשרים אצבע; וכשמושחין להן מה שבנו, מושחין ומחשבין להן באמה גדולה בת עשרים וארבע אצבעות -- כדי שלא יבואו לידי מעילה, מפני שאין מדקדקין במשיחה.

ה) [ו] תנאי בית דין שיהיו הכוהנים ניאותין במלח ובעצים, באכילת קרבנות שאוכלין בחלקם; אבל לא ייתנו מלח המקדש, בחולין שלהן. [ז] מלח שעל גבי האבר, מועלין בו; שעל גבי הכבש, ושעל ראש המזבח -- אין מועלין בו.

ו) [ח] ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולידע סוף עניינה כפי כוחו. ודבר שלא ימצא לו טעם, ולא ידע לו עילה -- אל יהי קל בעיניו; ולא יהרוס לעלות אל ה', פן יפרוץ בו. ולא תהא מחשבתו בו, כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה, כמה החמירה תורה במעילה: ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר -- כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד, נתקדשו; וכל הנוהג בהן מנהג חול, מעל בה' -- ואפילו היה שוגג, צריך כפרה. קל וחומר למצוות שחקק לנו הקדוש ברוך הוא -- אל יבעוט האדם בהן, מפני שלא ידע טעמן; ולא יחפה דברים אשר לא כן על ה', ולא יחשב בהן מחשבתו כדברי החול.

ז) הרי נאמר בתורה "ושמרתם את כל חוקותיי ואת כל משפטיי, ועשיתם אותם" (ויקרא יט,לז) -- אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה, לחוקים כמשפטים: והעשייה ידועה, והיא שיעשה החוקים; והשמירה, שייזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים. והמשפטים, הן המצוות שטעמן גלוי, וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה, כגון איסור גזל ושפיכת דמים וכיבוד אב ואם; והחוקים, הן המצוות שאין טעמן גלוי. אמרו חכמים, חוקים שחקקתי לך, אין לך רשות להרהר בהן. ויצרו של אדם נוקפו בהן, ואומות העולם משיבין עליהן -- כגון איסור בשר חזיר, ובשר בחלב, ועגלה ערופה, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח.

ח) וכמה היה דויד המלך מצטער מן המינים והגויים, שהיו משיבין על החוקים; וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם, היה מוסיף דבקות בתורה, שנאמר "טפלו עליי שקר, זדים; אני, בכל לב אצור פיקודיך" (תהילים קיט,סט), ונאמר שם בעניין זה "כל מצוותיך, אמונה; שקר רדפוני, עוזרני" (תהילים קיט,פו).

ט) וכל הקרבנות כולן, מכלל החוקים הן. אמרו חכמים שאף על עבודת הקרבנות, העולם עומד -- שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא; והקדימה תורה ציווייה על החוקים, שנאמר "ושמרתם את חוקותיי, ואת משפטיי, אשר יעשה אותם האדם, וחי בהם" (ויקרא יח,ה).

---

תיכון תפילתי קטורת, לפניך; משאת כפיי, מנחת ערב (תהילים קמא,ב).

ספר הקרבנות והוא ספר תשיעי

הלכותיו שש, וזה הוא סידורן: הלכות קרבן פסח, הלכות חגיגה, הלכות בכורות, הלכות שגגות, הלכות מחוסרי כפרה, הלכות תמורה.

---

הלכות קרבן פסח

הלכות קרבן פסח. יש בכללן שש עשרה מצוות -- ארבע מצוות עשה, ושתים עשרה מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לשחוט הפסח בזמנו; (ב) שלא לזבוח אותו על החמץ; (ג) שלא תלין אימוריו; (ד) לשחוט פסח שני; (ה) לאכול בשר הפסח על מצה ומרור בליל חמישה עשר; (ו) לאכול בשר פסח שני על מצה ומרור בליל חמישה עשר לחודש השני; (ז) שלא יאכל נא ומבושל; (ח) שלא יוצא מבשר הפסח חוץ לחבורה; (ט) שלא יאכל ממנו משומד; (י) שלא יאכיל ממנו לתושב או שכיר; (יא) שלא יאכל ממנו ערל; (יב) שלא ישבור בו עצם; (יג) שלא ישבור עצם בפסח שני; (יד) שלא ישאיר ממנו לבוקר; (טו) שלא ישאיר מפסח שני לבוקר; (טז) שלא ישאיר מבשר חגיגת ארבעה עשר עד יום שלישי. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

---

הלכות קרבן פסח פרק א

א) מצות עשה לשחוט את הפסח בארבעה עשר לחודש ניסן, אחר חצות; ואין שוחטין אלא מן הכבשים או מן העיזים בלבד, זכר בן שנה. ואחד האיש ואחד האישה, חייבין במצוה זו. [ב] ומי שביטל מצוה זו בזדון, ועבר יום ארבעה עשר ולא הקריב, והוא לא טמא, ולא בדרך רחוקה -- הרי זה חייב כרת; ואם ביטלה בשגגה, פטור.

ב) [ג] אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה, כשאר הקודשים; אף בשעת היתר הבמות, לא היו מקריבין את הפסח בבמת יחיד אלא בבמת ציבור. ומי שהיה מקריבו בבמת יחיד -- לוקה, כאילו הקריבו בשוק: שנאמר "לא תוכל, לזבוח את הפסח, באחד שעריך" (דברים טז,ה) -- מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט בבמת יחיד, אפילו בשעת היתר הבמות.

ג) [ד] שחיטת הפסח, אחר חצות; ואם שחטו קודם חצות, פסול. ואין שוחטין אותו אלא מאחר תמיד של בין הערביים -- אחר שמקטירין קטורת של בין הערביים, ואחר שמטיבין את הנרות, מתחילין לשחוט את הפסחים, עד סוף היום. ואם שחטו אחר חצות, קודם תמיד של בין הערביים -- כשר: ויהיה אחד ממרס בדם הפסח, עד שייזרק דם התמיד, ואחר כך יזרוק דם הפסח, אחריו; ואם נזרק דם הפסח קודם דם התמיד, כשר.

ד) [ה] השוחט את הפסח בזמנו, והיה לו כזית חמץ ברשותו -- לוקה, שנאמר "לא תזבח על חמץ, דם זבחי" (שמות כג,יח): שלא יזבח הפסח, והחמץ קיים. אחד השוחט, ואחד הזורק את הדם, ואחד המקטיר את האימורין -- אם היה ברשות אחד מהן, או ברשות אחד מבני חבורה שאוכלין פסח זה, כזית חמץ בשעת הקרבתו -- הרי זה לוקה, והפסח כשר.

ה) [ו] דם הפסח, טעון שפיכה כנגד היסוד. ואחר ששופכין דמו, מפשיטין אותו; וקורעין את בטנו, ומוציאין את אימוריו, ומקטירין אותן חלבין, כל זבח וזבח לבדו. ובעל הזבח נוטל פסחו עם העור שלו, ויוצא לביתו לירושלים; וצולהו, ואוכל לערב.

ו) [ז] המניח אימורין, ולא הקטירן עד שלנו ונפסלו בלינה -- הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "לא ילין חלב חגי, עד בוקר" (שמות כג,יח). ואף על פי שעבר, אינו לוקה -- לפי שאין בו מעשה.

ז) [ח] ומקטירין חלבי פסחים כל הלילה, עד שיעלה עמוד השחר. במה דברים אמורים, כשחל ארבעה עשר להיות בשבת -- שהרי חלבי שבת, קרבין ביום טוב; אבל אם חל ארבעה עשר להיות בחול, אין מקטירין חלבי חול ביום טוב.

ח) [ט] הפסח נשחט בשלוש כיתות, שנאמר "ושחטו אותו, כול קהל עדת ישראל" (שמות יב,ו) -- קהל, ועדה, וישראל. ואין פוחתין משלושים בני אדם בכל כת וכת. [י] היו הכול חמישים -- נכנסין בתחילה שלושים, ושוחטין; ויוצאין עשרה, ונכנסין עשרה; וחוזרין ויוצאין עשרה, ונכנסין עשרה. [יא] היו פחות מחמישים -- אין שוחטין את הפסח, לכתחילה. ואם שחטו כולן בבת אחת, כשר.

ט) כיצד נשחט, נכנסה הכת הראשונה עד שתתמלא העזרה, ונועלין דלתות העזרה, ומתחילין לשחוט את פסחיהם. וכל זמן שהם שוחטין ומקריבין, קוראין הלויים את ההלל: אם גמרו את ההלל, ועדיין לא שלמה הכת מלהקריב -- שונין; ואם שנו, ולא שלמו להקריב -- משלשין. ומעולם לא שילשו.

י) [יב] על כל קריאה וקריאה, תוקעין שלוש תקיעות בחצוצרות -- תקיעה ותרועה ותקיעה: הואיל ואין לו נסכים לתקוע בשעת ניסוך, תוקעין בשעת שחיטה.

יא) [יג] הכוהנים עומדים שורות שורות, ובידיהם מזרקי כסף ומזרקי זהב, שורה שכולה כסף כסף, שורה שכולה זהב זהב; ולא היו מעורבין, כדי שיהיה להם נואי. ולא היו למזרקין שוליים, כדי שלא יניחום ויקרש הדם.

יב) [יד] שחט השוחט, וקיבל הכוהן -- נותנו לחברו, וחברו לחברו, כדי שיתעסקו רבים במצוה, עד שיגיע הדם אצל כוהן הקרוב למזבח; שופכו שפיכה אחת, כנגד היסוד, ומקבל מזרק אחד מלא, ואחר כך מחזיר את הריקן.

יג) ותולין ומפשיטין את כולו, וקורעו, וממחה את קרביו, עד שמסיר מהן הצואה והפרש; ומוציא את האימורין, ונותנן בכלי, ומולחן, ומקטירן הכוהן על גבי המזבח.

יד) וכיצד תולין ומפשיטין, מסמרות של ברזל היו קבועין בכתלים ובעמודים, שבהם תולין ומפשיטין; וכל מי שלא מצא מקום לתלות, מקלין דקין חלקין היו שם, מניח על כתפו ועל כתף חברו, ותולה ומפשיט.

טו) שלמו מלהקריב, פותחין דלתות העזרה, ויוצאת כת הראשונה, ונכנסה שנייה; יצאת שנייה, ונכנסה שלישית. כמעשה ראשונה, כך מעשה שנייה ושלישית. שלמה כת שלישית ויצאת, רוחצין את העזרה.

טז) חל ארבעה עשר להיות בשבת -- כמעשהו בחול, כך מעשהו בשבת; ורוחצין את העזרה בשבת -- שאין איסור שבות במקדש, אפילו בדבר שאינו צורך עבודה: איסור שבות, במקדש היתר הוא.

יז) אין כל אחד ואחד מוליך את פסחו לביתו, בשבת: אלא כת הראשונה יוצאין בפסחיהן, ויושבין בהר הבית; והשנייה יוצאין בפסחיהן, ויושבין בחיל; והשלישית עומדין במקומן, בעזרה. ושוהין הכול עד מוצאי שבת, והולך כל אחד בפסחו לביתו.

יח) שחיטת הפסח, וזריקת דמו, ומיחוי קרביו, והקטר חלביו -- דוחין את השבת: שאי אפשר לעשותן קודם השבת -- שהרי קבוע לו זמן, שנאמר "במועדו" (במדבר ט,ב). אבל הרכבתו, והבאתו מחוץ לתחום, וחתיכת יבולתו בכלי -- אינן דוחין את השבת: שהרי אפשר לעשותן קודם השבת. ואם יכול לחתוך יבולתו בידו בשבת, חותך; ואם הייתה יבשה, חותכה אפילו בכלי -- שאין שבות במקדש כלל. וכן צלייתו, והדחת קרביו -- אינן דוחין את השבת: שהרי אפשר לעשותן לאחר השבת.

יט) שכח ולא הביא סכין, לא יביאנה בשבת; אלא נותנה בין קרני הכבש, או בצמרו, ומכישו עד שמביאו לעזרה, ומקדישו שם. ואף על פי שהוא מחמר בשבת, מחמר כלאחר יד הוא, ומפני המצוה, מותר.

כ) במה דברים אמורים, בשלא הקדיש פסחו עדיין, ולא אמר, זה פסח; אבל אם הקדישו -- לא יביא סכין עליו, מפני שהוא עובד בקודשים. ומפני מה התירו להקדיש פסחו בשבת, הואיל וקבוע לו זמן, מותר להקדישו בשבת; וכן מקדיש אדם חגיגתו ביום טוב, ואינו חושש.

כא) [כ] השוחט את הפסח, ונמצא בעל מום, או טריפה -- הרי זה שוחט אחר, בין בחול בין בשבת: אפילו מאה זה אחר זה, שוחט והולך, עד שיכשר אחד, או עד שתחשך ויידחה לשני -- שהרי אנוס הוא.

---

הלכות קרבן פסח פרק ב

א) אין שוחטין את הפסח אלא למנוייו, שנאמר "תכוסו על השה" (שמות יב,ד) -- מלמד שהן מתמנין עליו כשהוא חי; ואלו המתמנין, הן הנקראין בני חבורה. [ב] ויחיד ששחט את הפסח לעצמו, כשר -- והוא, שיהיה ראוי לאכול את כולו. ומשתדלין שלא יישחט לכתחילה על יחיד, שנאמר "יעשו אותו" (שמות יב,מז; במדבר ט,יב).

ב) [ג] אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול. היה אחד מבני חבורה קטן, או זקן, או חולה -- אם יכול לאכול כזית, שוחטין עליו; ואם לאו, אין שוחטין עליו: שנאמר "איש לפי אוכלו" (שמות יב,ד), עד שיהיה ראוי לאכול. אפילו חבורה של מאה, ואין כל אחד מהן יכול לאכול כזית -- אין שוחטין עליהם.

ג) [ד] אין עושין חבורה נשים ועבדים, או קטנים ועבדים -- מפני קלות שתהיה ביניהן; אבל עושין חבורה כולה נשים, אפילו בפסח שני, או כולה עבדים. ושוחטין על הקטנים, שיהיו מכלל בני החבורה -- לא שתהיה חבורה כולה קטנים, שאינן בני דעת. וכן אין עושין חבורה כולה חולים או זקנים או אוננים, אף על פי שכולן יכולין לאכול -- הואיל ואכילתן מעוטה: שמא ישאירו הפסח, ויביאוהו לידי פסול. ואם עברו ושחטו על חבורה זו, כשר. וכן אין עושין חבורה כולה גרים -- שמא ידקדקו בו, ויביאוהו לידי פסול; ואם שחטו עליהם, כשר.

ד) [ה] שחטו שלא למנוייו, או למי שאין כל אחד מהן יכול לאכול כזית, או ששחטו לערלים או לטמאים -- פסול.

ה) שחטו למי שיכול לאכול ולמי שאינו יכול לאכול כזית, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטהורים ולטמאים -- כשר: שאלו הראויין לו, אוכלין כהלכה; והאחרים, כאילו לא חשב עליהם.

ו) שחטו למולים, וזרק דמו לשם מולים וערלים -- פסול: שהזריקה חמורה, שהיא עיקר הקרבן. שחטו למולים, שיתכפרו בו ערלים -- פסול: שהרי יש מחשבת ערלים בזריקה.

ז) שחטו לאוכליו, לזרוק דמו שלא לאוכליו -- הפסח כשר; ואין אדם יוצא בו ידי חובתו, לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה.

ח) [ז] מי שהוא בריא בשעת שחיטה, וחולה בשעת זריקה, או חולה בשעת שחיטה, ובריא בשעת זריקה -- אין שוחטין וזורקין עליו: עד שיהיה בריא משעת שחיטה, עד שעת זריקה.

ט) [ח] שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנעניים, בין מדעתן, בין שלא מדעתן. אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים, ולא על ידי עבדו ושפחתו העבריים, ולא על ידי אשתו -- אלא מדעתן; ואם שתקו ולא מיחו, הרי זה מדעתן.

י) [ט] שחט על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנעניים, והלכו ושחטו הן לעצמן -- יוצאין בשל רבם. [י] שחט על ידי אשתו ובנו ובתו הגדולים, ועבדו ושפחתו העבריים, ושחטו הם לעצמן -- אין לך מיחוי גדול מזה, ואינן יוצאין אלא בשל עצמן.

יא) האישה שהיא בבית בעלה, שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה -- תאכל משל בעלה. הייתה נחפזת לילך לבית אביה ברגל הראשון הסמוך לנישואיה, כדרך כל הבנות, ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה -- תאכל משל אביה; מכאן ואילך, תאכל ממקום שהיא רוצה -- והוא, שתברור לה מקום שתרצה בשעת שחיטה. וכן יתום ששחטו עליו אפיטרופין, יאכל ממקום שהוא רוצה.

יב) במה דברים אמורים, ביתום קטן. אבל גדול, נעשה כממנה עצמו על שני פסחים; והממנה עצמו על שני פסחים, אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון.

יג) [יב] עבד של שני שותפין -- בזמן שמקפידין זה על זה, לא יאכל משל שניהן; ואם אינן מקפידין, ממקום שירצה יאכל. [יג] מי שחצייו עבד, וחצייו בן חורין -- לא יאכל לא משל רבו, ולא משל עצמו: עד שייעשה כולו בן חורין.

יד) עד כמה נמנין על הפסח, עד שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד. ונמנין עליו ומושכין את ידיהן ממנו, עד שיישחט; כיון שנשחט, אינו יכול למשוך את ידו -- שהרי נשחט עליו.

טו) נמנו עליו, וחזרו אחרים ונמנו עליו: ראשונים שיש להם כזית -- אוכלים, ופטורים מלעשות פסח שני; ואחרונים שרבו עד שלא נמצא בו כזית לכל אחד -- אינן אוכלין, וחייבין לעשות פסח שני.

טז) [טו] הממנה אחרים עימו על חלקו, ולא ידעו בהם בני החבורה -- הרי בני החבורה רשאין ליתן לו חלקו אחר שייצלה בעת האכילה, ובני החבורה אוכלין משלהם; והוא אוכל חלקו עם האחרים שמינה עליו, בחבורה שנייה.

יז) וכן בני החבורה שהיה אחד מהן גרגרן -- רשאים להוציאו מהם, ונותנין לו חלקו, ויאכלהו בחבורתו; ואם אינו זולל, אינן רשאין ליחלק.