zirkind.org

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות סוכה פרק ו

א) נשים ועבדים וקטנים, פטורין מן הסוכה. טומטום ואנדרוגינוס, חייבים מספק; וכן מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין, חייב. קטן שאינו צריך לאימו, שהוא כבן חמש כבן שש, חייב בסוכה מדברי סופרים, כדי לחנכו במצוות.

ב) חולים ומשמשיהם, פטורין מן הסוכה; ולא חולה שיש בו סכנה, אלא אפילו חש בראשו ואפילו חש בעיניו. מצטער, פטור מן הסוכה -- הוא, לא משמשיו; ואיזה הוא מצטער, זה שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח, או מפני הזבובין והפרעושין וכיוצא בהן, או מפני הריח.

ג) האביל, חייב בסוכה. וחתן, וכל השושבינין, וכל בני חופה -- פטורין מן הסוכה, כל שבעת ימי המשתה.

ד) שלוחי מצוה, פטורין מן הסוכה, בין ביום בין בלילה. הולכי דרכים ביום, פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה; הולכי דרכים בלילה, פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. שומרי העיר ביום, פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה; שומרי העיר בלילה, פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. שומרי גינות ופרדסין, פטורין בין ביום בין בלילה -- שאם יעשה השומר סוכה, יידע הגנב שיש לשומר מקום קבוע ויבוא ויגנוב ממקום אחר.

ה) כיצד היא מצות הישיבה בסוכה, שיהיה אוכל ושותה ודר בסוכה, כל שבעת הימים בין ביום בין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו, בשאר ימות השנה. וכל שבעת הימים, עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע, שנאמר "בסוכות תשבו, שבעת ימים" (ויקרא כג,מב). כיצד, כלים הנאים ומצעות הנאות, בסוכה, וכלי שתייה כגון אשישות וכוסות, בסוכה; אבל כלי אכילה כגון קדירות וקערות, חוץ לסוכה. המנורה, בסוכה; ואם הייתה סוכה קטנה, מניחה חוץ לסוכה.

ו) אוכלין ושותין וישנין בסוכה כל שבעה, בין ביום בין בלילה. ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה, אלא אם כן אכל אכילת עראי, כביצה או פחות או יתר מעט; ואין ישנים חוץ לסוכה, אפילו שינת עראי. ומותר לשתות מים ולאכול פירות, חוץ לסוכה; ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים, הרי זה משובח.

ז) אכילה בליל יום טוב הראשון בסוכה, חובה: אפילו אכל כזית פת, יצא ידי חובתו. מכאן ואילך, רשות: רצה לאכול סעודה, סועד בסוכה; רצה, אינו אוכל כל שבעה אלא פירות או קליות חוץ לסוכה -- אוכל כדין אכילת מצה בפסח.

ח) מי שהיה ראשו ורובו בסוכה, ושולחנו בתוך הבית או חוץ לסוכה, ואכל -- הרי זה אסור, וכאילו לא אכל בסוכה: עד שיהיה שולחנו בתוך הסוכה -- גזירה, שמא יימשך אחר שולחנו, ואפילו בסוכה גדולה.

ט) כל שבעת הימים, קורא בתוך הסוכה; וכשמבין ומדקדק במה שיקרא, יבין חוץ לסוכה, כדי שתהיה דעתו מיושבת עליו. המתפלל -- רצה -- להתפלל בסוכה, או חוץ לסוכה.

י) ירדו גשמים, הרי זה נכנס לתוך הבית. מאימתיי מותר לפנות, משיירדו לתוך הסוכה טיפות, שאם ייפלו לתוך התבשיל, יפסד אפילו לתבשיל של פול. היה אוכל בסוכה וירדו גשמים, ונכנס לביתו ופסקו הגשמים, אין מחייבין אותו לחזור לסוכה, עד שיגמור סעודתו. היה ישן וירדו גשמים בלילה, ונכנס לתוך הבית ופסקו הגשמים -- אין מטריחין אותו לחזור לסוכה, כל אותו הלילה; אלא יישן בביתו, עד שיעלה עמוד השחר.

יא) גמר מלאכול ביום השביעי בשחרית, לא יתיר סוכתו; אבל מוריד הוא את כליו ומפנה אותה, מן המנחה ומעלה. אין לו מקום לפנות, פוחת בה ארבעה על ארבעה. ואם הוצרך לסעוד בשאר היום, צריך לאכול בסוכה, שמצותה כל שבעה.

יב) כל זמן שייכנס לישב בסוכה כל שבעה, מברך קודם שיישב אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה. ובלילי יום טוב הראשון, מברך על הסוכה, ואחר כך מברך על הזמן, ומסדר כל הברכות על הכוס: נמצא מקדש מעומד, ומברך לישב בסוכה; ויושב, ואחר כך מברך על הזמן. וכזה היה מנהג רבותיי ורבי ספרד, לקדש מעומד בלילי ראשון של חג הסוכות, כמו שביארנו.

יג) בזמן הזה שאנו עושין שני ימים, יושבין בסוכה שמונה ימים. וביום השמיני שהוא יום טוב ראשון של שמיני עצרת, יושבין בה ואין מברכין לישב בסוכה. וכן טומטום ואנדרוגינוס, לעולם אין מברכין לישב בסוכה, מפני שהן חייבים מספק, ואין מברכין מספק.

יד) גמר מלאכול ביום השמיני, מוריד כליו ומפנה אותה. אין לו מקום להוריד את כליו -- אם הייתה קטנה, מכניס לה מנורה; ואם הייתה גדולה, מכניס לה קדירות וקערות וכיוצא בהן -- כדי להכיר פסולה ושכבר נגמרה מצותה: מפני שהוא יום טוב, ואינו יכול לפחות בה ולפוסלה.

טו) מי שלא עשה סוכה, בין בשוגג בין במזיד -- עושה סוכה בחולו של מועד; אפילו בסוף יום שביעי עושה סוכה, שמצותה כל שבעה.

טז) עצי סוכה, אסורין כל שמונת ימי החג, בין עצי דפנות, בין עצי סכך: אין ניאותין מהן לדבר אחר כל שמונת הימים, מפני שיום שביעי כולו הסוכה מוקצת עד בין השמשות, והואיל והוקצת לבין השמשות של שמיני, הוקצת לכל היום.

יז) [טז] וכן אוכלין ומשקין שתולין בסוכה כדי לנאותה, אסור להסתפק מהן כל שמונה; ואם התנה עליהן בשעה שתלין ואמר איני בודל מהן כל בין השמשות, הרי זה מסתפק מהן בכל עת שירצה -- שהרי לא הקצה אותן, ולא חלה עליהן קדושת הסוכה ולא נחשבו כמותה.

---

הלכות לולב פרק ז

א) "כפות תמרים" (ויקרא כג,מ) האמורות בתורה, הן חרייות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין לכאן ולכאן, אלא כשיהיה כמו שרביט, והוא הנקרא לולב.

ב) "פרי עץ הדר" (ויקרא כג,מ) האמור בתורה, הוא אתרוג. "וענף עץ עבות" (שם) האמור בתורה, הוא ההדס שעליו חופין את עצו, כגון שיהיו שלושה עלין או יתר על כן גבעול אחד; אבל אם היו שני העלין בשווה זה כנגד זה, והעלה השלישי למעלה מהן, אין זה עבות, אלא נקרא הדס שוטה.

ג) "ערבי נחל" (ויקרא כג,מ) האמורות בתורה, אינן כל דבר הגדל על הנחל, אלא מין ידוע, הוא הנקרא ערבי נחל; עלה שלו משוך ופיו חלק וקנה שלו אדום, וזה הוא הנקרא ערבה. ורוב מין זה גדל על הנחלים, לכך נאמר ערבי נחל; ואפילו היה גדל במדבר או בהרים, כשר.

ד) ויש מין אחר דומה לערבה, אלא שעלה שלו עגול ופיו דומה למסר וקנה שלו אינו אדום, וזה הוא הנקרא צפצפה, והיא פסולה. ויש מין ערבה שאין פי העלה שלה חלק ואינו כמסר, אלא יש בו תלמים קטנים עד מאוד כמו פי מגל קטן, וזה כשר. וכל הדברים האלו, מפי השמועה ממשה רבנו נתפרשו.

ה) ארבעה מינין אלו -- מצוה אחת הן, ומעכבין זה את זה; וכולן נקראין מצות לולב. ואין פוחתין מהן, ואין מוסיפין עליהן; ואם לא נמצא אחד מהן, אין מביאין תחתיו מין אחר הדומה לו.

ו) מצוה מן המובחר, לאגוד לולב והדס וערבה, ולעשות שלושתן אגודה אחת. וכשהוא נוטלן לצאת בהן, מברך תחילה על נטילת לולב, הואיל וכולן סמוכין לו. ואחר כך נוטל האגודה הזאת בימינו ואתרוג בשמאלו, ונוטלן דרך גדילתן שיהיו עיקריהן למטה לארץ וראשיהן למעלה לאוויר. ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד, יצא -- והוא, שיהיו ארבעתן מצויין אצלו; אבל אם לא היה לו אלא מין אחד או שחסרו מין אחד, לא ייטול עד שימצא השאר.

ז) כמה נוטל מהן -- לולב אחד, ואתרוג אחד, ושני בדי ערבה, ושלושה בדי הדס. ואם רצה להוסיף בהדס, כדי שיהיה אגודה גדולה, מוסיף, ונואי מצוה הוא. אבל שאר המינין, אין מוסיפין על מניינם ואין גורעין מהן; ואם הוסיף או גרע, פסול.

ח) כמה שיעור אורך כל מין מהן -- לולב, אין פחות מארבעה טפחים; ואם היה ארוך כל שהוא, כשר: ומדידתו משדרו בלבד, לא מראש העלין. והדס וערבה, אין פחות משלושה טפחים; ואם היו ארוכין כל שהן, כשרים. ואפילו אין בכל בד ובד אלא שלושה עלין לחין, כשר -- והוא, שיהיו בראש הבד. ואם אגד הלולב, צריך שיהיה שדרו של לולב יוצא מן ההדס והערבה טפח או יתר. ושיעור אתרוג, אין פחות מכביצה; ואם היה גדול כל שהוא, כשר.

ט) משיגביה ארבעה מינין אלו, בין שהגביהן כאחת בין בזה אחר זה, בין בימין בין בשמאל -- יצא: והוא, שיגביהן דרך גדילתן; אבל שלא דרך גדילתן, לא יצא. ומצוה כהלכתה שיגביה אגודה של שלושה מינין בימין ואתרוג בשמאל, ויוליך ויביא ויעלה ויוריד, וינענע הלולב שלושה פעמים, בכל רוח ורוח. [י] כיצד, מוליך ומנענע ראש הלולב שלושה פעמים, ומביא ומנענע ראש הלולב שלושה פעמים; וכן בעלייה, וירידה. והיכן מוליך ומביא, בשעת קריאת ההלל ב"הודו לה', כי טוב" (תהילים קיח,א; תהילים קיח,כט), תחילה וסוף, וב"אנא ה', הושיעה נא" (תהילים קיח,כה). וכל היום כשר לנטילת לולב, ואינו ניטל בלילה.

י) [יא] עשה לאגודה זו גימון של כסף ושל זהב, או שכרך עליה סדין ונטלה, יצא -- לקיחה על ידי דבר אחר, שמה לקיחה: והוא, שיהיה דרך כיבוד ודרך הידור, שכל שהוא לנאותו, אינו חוצץ; אבל אם נתן את המינין האלו בעציץ או בקדירה ונטלה, לא יצא ידי חובתו.

יא) [יב] אגד את הלולב עם ההדס והערבה, והבדיל בין הלולב ובין ההדס במטלית וכיוצא בה, הרי זה חוצץ; הבדיל ביניהן בעלי הדס, אינו חוצץ -- שמין במינו, אינו חוצץ. ויש לו לאגוד את הלולב בחוט או במשיחה, ובכל מין שירצה, הואיל ואין אגידתו מעכבת.

יב) [יג] מצות לולב, להינטל ביום הראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן, ואפילו בשבת, שנאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג,מ). ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג, שנאמר "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם, שבעת ימים" (שם). חל יום השבת להיות בתוך ימי החג, אינו ניטל בשבת -- גזירה, שמא יוליכנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים, כמו שגזרו בשופר.

יג) [יד] ולמה לא גזרו גזירה זו ביום טוב הראשון, מפני שהוא מצוה מן התורה ואפילו בגבולין -- נמצא שאין דינו ודין שאר הימים שווה, שבשאר ימי החג אין אדם חייב ליטול לולב אלא במקדש.

יד) [טו] משחרב בית המקדש, התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום, כל שבעת ימי החג -- זכר למקדש; וכל יום ויום מברך עליו אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב, מפני שהיא מצוה מדברי סופרים. ותקנה זו, עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש; כשייבנה בית המקדש, יחזרו הדברים ליושנן.

טו) [טז] בזמן שבית המקדש קיים, היה לולב ניטל ביום ראשון שחל להיות בשבת; וכן בשאר המקומות שידעו בודאי שיום זה הוא יום החג, בארץ ישראל. אבל המקומות הרחוקין שלא היו יודעין בקביעת ראש חודש, לא היו נוטלין הלולב מספק.

טז) [יז] משחרב בית המקדש, אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת ביום הראשון, ואפילו בני ארץ ישראל שקידשו את החודש, מפני בני הגבולין הרחוקין שאינן יודעין בקביעת החודש -- כדי שיהיו הכול שווין בדבר זה, ולא יהיו אלו נוטלין בשבת ואלו אין נוטלין: הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד הוא, ואין שם מקדש להיתלות בו.

יז) [יח] ובזמן הזה שהכול עושין על החשבון, נשאר הדבר כמות שהיה שלא יינטל בשבת לולב כלל, לא בגבולין ולא בארץ ישראל ואפילו ביום ראשון, ואף על פי שהכול יודעין בקביעת החודש. וכבר ביארנו, שעיקר האיסור בנטילת הלולב בשבת -- גזירה, שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

יח) [יט] כל שחייב בשופר ובסוכה, חייב בנטילת הלולב, וכל הפטור משופר וסוכה, פטור מלולב; קטן היודע לנענע, חייב בלולב מדברי סופרים, כדי לחנכו במצוות.

יט) [כ] הלכה למשה מסיניי, שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב; ושיעורה, אפילו עלה אחד בבד אחד.

כ) [כא] כיצד הייתה מצותה, בכל יום ויום משבעת הימים היו מביאין מורבייות של ערבה, וזוקפין אותן על צדדי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח; ובעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה, תוקעין ומריעין ותוקעין. חל יום שבת להיות בתוך החג, אין זוקפין ערבה; אלא אם כן חל יום שביעי להיות בשבת, זוקפין אותה בשבת כדי לפרסמה שהיא מצוה.

כא) [כב] כיצד היו עושין, מביאין אותה מערב שבת למקדש, ומניחין אותה בגיגייות של זהב, כדי שלא יכמשו העלין. ולמחר זוקפין אותה על גבי המזבח, ובאין העם ולוקחין ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושין בכל יום. וערבה זו -- הואיל ואינה בפירוש בתורה -- אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג, זכר למקדש; אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה, בזמן הזה. כיצד עושה, לוקח בד אחד או בדין הרבה, חוץ מערבה שבלולב, וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלוש, בלא ברכה -- שדבר זה מנהג נביאים הוא.

כב) [כג] בכל יום ויום, היו מקיפין את המזבח בלולביהן בידיהן, פעם אחת, ואומרין "אנא ה', הושיעה נא" (תהילים קיח,כה); וביום השביעי, מקיפין את המזבח שבע פעמים. וכבר נהגו ישראל בכל המקומות, להניח תיבה באמצע בית הכנסת, ומקיפין אותה בכל יום, כדרך שהיו מקיפין את המזבח -- זכר למקדש.

כג) [כד] כך היה המנהג בירושלים -- יוצא אדם מביתו שחרית, ולולבו בידו; ונכנס לבית הכנסת ומתפלל, והוא בידו; ויוצא לבקר חולים ולנחם אבילים, והוא בידו. וכשייכנס למדרש, משלחו לביתו ביד בנו או ביד עבדו.

כד) [כה] מקבלת אישה הלולב מיד בנה או בעלה, ומחזירתו למים בשבת, בזמן שהיו נוטלין לולב בשבת; וביום טוב מוסיפין על המים, ובמועד מחליפין המים.

כה) [כו] הדס שבלולב, אסור להריח בו מפני שאינו ראוי אלא להריח, והואיל והוקצה למצוה, יהיה אסור להריח בו; אבל אתרוג, מותר להריח בו, שהרי הוקצה למצוה, מאכילה.

כו) [כז] ואסור לאכול אתרוג, כל יום השביעי -- מפני שהוקצה למקצת היום, הוקצה לכולו. ובשמיני, מותר לאוכלה; ובזמן הזה שאנו עושין שני ימים, אף על פי שאין נוטלין לולב בשמיני, האתרוג אסור בשמיני, כדרך שהיה אסור בשמיני בזמן שהיו עושין שני ימים מפני הספק שהוא ספק שביעי. הפריש שבעה אתרוגין לשבעה ימים, כל אחת ואחת יוצא בה ליומה ואוכלה למחר.

---

הלכות לולב פרק ח

א) ארבעה מינין האלו, שהן לולב והדס וערבה ואתרוג, שהיה אחד מהן יבש או גזול או גנוב אפילו לאחר ייאוש, או שהיה מאשרה הנעבדת אף על פי שביטלו האשרה מלעובדה, או שהיה של עיר הנידחת -- הרי זה פסול. היה אחד מהן של עבודה זרה, לא ייטול לכתחילה; ואם נטל, יצא. היה כמוש ולא גמר לייבש, כשר. ובשעת הדוחק או בשעת הסכנה, לולב היבש כשר; אבל לא שאר המינין.

ב) אתרוג של עורלה ושל תרומה טמאה ושל טבל, פסול; של דמאי, כשר, שאפשר שיפקיר נכסיו ויהיה עני, שמותר לו לאכול דמאי. אתרוג של תרומה טהורה ושל מעשר שני בירושלים, לא ייטול שמא יכשירו לטומאה; ואם נטל, כשר.

ג) לולב שנקטם ראשו, פסול. נסדק, אם נתרחקו שני סדקיו זה מזה עד שייראו כשניים, פסול. היה עקום לפניו שהרי שדרו כגב בעלי חטורת, פסול; היה עקום לאחריו, כשר, שזו היא ברייתו. נעקם לאחד משני צדדיו, פסול. נפרדו עליו זה מעל זה ולא נידלדלו כעלי החרייות, כשר; נפרצו עליו והוא שיידלדלו משדרו של לולב כעלי החרייות, פסול.

ד) בריית עלין של לולב כך הוא -- כשהם גדלין גדלין שניים שניים ודבוקין מגבן, וגב כל שני עלין הדבוקין הוא הנקרא תיומת. נחלקה התיומת, פסול. היו עליו אחת אחת מתחילת ברייתו ולא היה להן תיומת, פסול. לא היו עלין זה על גב זה כדרך כל הלולבין, אלא זה תחת זה -- אם ראש זה מגיע לעיקר שלמעלה ממנו שנמצא כל שדרו של לולב מכוסה בעלין, כשר; ואם אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה, פסול.

ה) הדס שנקטם ראשו, כשר. נשרו רוב עליו, אם נשתיירו שלושה עלין בקן אחד, כשר. היו ענביו מרובות מעליו -- אם ירוקות, כשר; ואם היו אדומות או שחורות, פסול, ואם מיעטן, כשר. ואין ממעטין אותן ביום טוב, לפי שהוא כמתקן; עבר וליקטן או שליקטן אחר לאכילה, הרי זה כשר.

ו) ערבה שנקטם ראשה, כשרה. נפרצו עליה, פסולה.

ז) אתרוג שניקב נקב מפולש כל שהוא, פסול; ונקב שאינו מפולש, אם היה כאיסר או יתר, פסול. חסר כל שהוא, פסול. ניטל דדו והוא הראש הקטן ששושנתו בו, פסול. ניטל העץ שהוא תלוי בו באילן מעיקר האתרוג ונשאר מקומו גומה, פסול. עלת חזזית עליו -- אם בשניים ושלושה מקומות, פסול; ואם במקום אחד, אם עלת על רובו, פסול; ואם עלת על דדו אפילו כל שהוא, פסול. נקלף החיצון שלו שאינו מחסרו אלא יישאר ירוק כמות שהיא ברייתו -- אם נקלף כולו, פסול; ואם נשאר ממנו כל שהוא, כשר.

ח) אתרוג שהוא תפוח, סרוח, כבוש, שלוק, שחור, לבן, מנומר, ירוק ככרתן -- פסול. גידלו בדפוס ועשהו כמין בריה אחרת, פסול. עשהו כמין ברייתו אף על פי שעשהו דפין דפין, כשר. התיום והבוסר, כשר. מקום שהאתרוגין שלהן כעין שחרות מעוטה, כשרין; ואם היו שחורין ביותר כאדם כושי, הרי זה פסול בכל מקום.

ט) כל אלו שאמרנו שהן פסולין מפני מומין שביארנו או מפני גזל וגניבה, ביום טוב ראשון בלבד; אבל ביום טוב שני עם שאר הימים, הכול כשר. והפסלנות שהיא משום עבודה זרה או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה, בין ביום טוב ראשון בין בשאר הימים, פסול.

י) אין אדם יוצא ביום טוב ראשון של חג בלולבו של חברו שישאלנו ממנו, עד שייתננו לו מתנה. נתנו לו על מנת להחזירו, הרי זה יוצא בו ידי חובתו ומחזירו, שמתנה על מנת להחזיר, שמה מתנה; ואם לא החזירו, לא יצא, שנמצא כגזול. ואין נותנין אותו לקטן, שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאם החזירו לו, אינו חוזר. ואחד הלולב ואחד כל מין ומין מארבעת מינין שבו, אם היה אחד מהן שאול, אין יוצאין בו ביום טוב ראשון.

יא) שותפין שקנו לולב או אתרוג בשותפות, אין אחד מהם יוצא בו ידי חובתו בראשון, עד שייתן לו חלקו במתנה. האחין שקנו אתרוגין מתפוסת הבית, ונטל אחד מהן אתרוג ויצא בו -- אם יכול לאוכלו ואין האחין מקפידין בכך, יצא; ואם היו מקפידין, לא יצא, עד שייתנו לו חלקם מתנה. ואם קנה זה אתרוג וזה פריש, או שקנו כאחד אתרוג ורימון ופריש מתפוסת הבית, אינו יוצא באתרוג עד שייתן לו חלקו מתנה, ואף על פי שאם אכלו, אין מקפידין עליו.

יב) אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות הייתה שם במקדש שמחה יתרה, שנאמר "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם, שבעת ימים" (ויקרא כג,מ). וכיצד היו עושין, ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה, ולאנשים מלמטה, כדי שלא יתערבו אלו עם אלו. ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון; וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד, מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערביים, לשמוח שאר היום, עם כל הלילה.

יג) והיאך הייתה שמחה זו, החליל מכה ומנגנין בכינור ובנבלים ובמצלתיים, וכל אחד ואחד, בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו; ומי שיודע בפה, בפה. ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע, ואומרין דברי שיר ותושבחות. ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת, ולא את יום טוב.

יד) מצוה, להרבות בשמחה זו. ולא היו עושין אותה עמי הארץ, וכל מי שירצה -- אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות; אבל כל העם, האנשים והנשים, כולם באים לראות, ולשמוע: [טו] שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת האל שציווה בהם, עבודה גדולה היא; וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להיפרע ממנו, שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך, בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח,מז).

טו) וכל המגיס דעתו, וחולק כבוד לעצמו, ומתכבד בעיניו במקומות אלו -- חוטא, ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה, ואמר "אל תתהדר, לפני מלך" (משלי כה,ו).

טז) וכל המשפיל עצמו, ומקל גופו במקומות אלו -- הוא הגדול המכובד, העובד מאהבה. וכן דויד מלך ישראל אומר "ונקלותי עוד מזאת, והייתי שפל בעיניי" (שמואל ב ו,כב). ואין הגדולה והכבוד, אלא לשמוח לפני ה', שנאמר ו"המלך דויד מפזז ומכרכר לפני ה'" (שמואל ב ו,טז).