Rambam, 3 chapters per day for Tuesday, 1 Tamuz, 5783

הלכות שקלים

הלכות שקלים. מצות עשה אחת, והיא ליתן כל איש מחצית השקל בכל שנה. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.

הלכות שקלים פרק א

א) מצות עשה מן התורה, ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה; אפילו עני המתפרנס מן הצדקה -- חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתפו, ונותן מחצית השקל כסף, שנאמר "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט..." (שמות ל,טו). ואינו נותנו בפעמים רבות, היום מעט ולמחר מעט, אלא נותנו כולו כאחת, פעם אחת.

ב) מניין כסף האמור בתורה באונס ובמפתה ובמוציא שם רע והורג עבד, הוא שקל הנאמר בכל מקום בתורה; ומשקלו, שלוש מאות ועשרים שעורה. וכבר הוסיפו חכמים עליו, ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא סלע בזמן בית שני; וכמה הוא משקל הסלע, שלוש מאות וארבע ושמונים שעורה בינונייות.

ג) סלע, היה ארבעה דינרין; והדינר, שש מעין; ומעה, היא הנקראת בימי משה רבנו גרה, ומעה, הייתה שני פונדיונין; ופונדיון, שני איסרין; ופרוטה, אחת משמונה באיסר. נמצא משקל המעה, והיא הגרה, שש עשרה שעורות; ומשקל האיסר, ארבע שעורות; ומשקל הפרוטה, חצי שעורה.

ד) ועוד מטבע אחר היה שם, שהיה משקלו שני סלעים, והוא היה נקרא דרכון. ואלו המטבעות כולן שאמרנו וביארנו משקל כל אחד מהן, הן שמשערין בהן בכל מקום; וכבר ביארנום, כדי שלא אהיה צריך לפרש משקלם בכל מקום.

ה) מחצית השקל, זו מצותה -- שייתן מחצית מטבע של אותו הזמן, אפילו היה אותו מטבע גדול משקל הקודש; ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבנו, שהיה משקלו מאה ושישים שעורה.

ו) בזמן שהיה המטבע של זמן דרכונות, היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל שלו סלע; ובזמן שהיה המטבע סלעים, היה כל איש נותן במחצית השקל שלו חצי סלע, שהוא שני דינרין; ובזמן שהיה המטבע חצי סלע, היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל אותו חצי הסלע. ומעולם לא שקלו ישראל במחצית השקל, פחות מחצי שקל של תורה.

ז) הכול חייבין ליתן מחצית השקל, כוהנים לויים וישראליים וגרים ועבדים משוחררים. אבל לא נשים, ולא עבדים, ולא קטנים; ואם נתנו, מקבלין מהן. אבל הגויים שנתנו מחצית השקל, אין מקבלין מהן. קטן שהתחיל אביו ליתן עליו מחצית השקל, שוב אינו פוסק, אלא נותן עליו בכל שנה ושנה, עד שיגדיל וייתן על עצמו.

ח) השקלים, אינן נוהגין אלא בפני הבית. ובזמן שהמקדש קיים, נותנין את השקלים, בין בארץ ישראל, בין בחוצה לארץ; ובזמן שהוא חרב, אפילו בארץ ישראל אינן נוהגין.

ט) באחד באדר, משמעין על השקלים, כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו, ויהיה עתיד ליתן. בחמישה עשר בו, ישבו השולחניין בכל מדינה ומדינה, ותובעין בנחת; כל מי שייתן להם, יקבלו ממנו, ומי שלא נתן, אין כופין אותו ליתן. בחמישה ועשרים בו, ישבו במקדש לגבות, ומכאן ואילך, כופין את מי שלא נתן, עד שייתן; וכל מי שלא ייתן, ממשכנין אותו, ולוקחין עבוטו בעל כורחו, ואפילו כסותו.

י) כל מי שאינו חייב בשקלים, אף על פי שדרכו ליתן, או הוא עתיד ליתן -- אין ממשכנין אותו. ואין ממשכנין את הכוהנים לעולם, מפני דרכי שלום; אלא כשייתנו, מקבלין מהם, ותובעין אותם, עד שייתנו.

הלכות שקלים פרק ב

א) כיצד כונסין השולחניים את השקלים, בכל מדינה ומדינה, מניחין לפניהן שתי תיבות: שולי התיבה רחבין מלמטה, ופיה צר מלמעלה כמין שופר -- כדי שישליכו לתוכן, ולא יהיה אפשר ליקח מהן בנחת. ולמה עושין שתי תיבות, אחת שמשליכין בה שקלים של שנה זו; והשנייה מניחין בה שקלי שנה שעברה, שגובין ממי שלא שקל בשנה שעברה.

ב) ובמקדש היה לפניהן תמיד שלוש עשרה תיבות, כל תיבה כמין שופר -- ראשונה, לשקלי שנה זו; שנייה, לשקלי שנה שעברה; שלישית, לכל מי שיש עליו קרבן שתי תורים או שני בני יונה, אחד עולה ואחד חטאת, משליך דמיהן לתיבה זו; רביעית, לכל מי שיש עליו עולת העוף בלבד, משליך דמיה לתיבה זו; חמישית, למי שהתנדב מעות לקנות בהן עצים למערכה; שישית, למי שהתנדב מעות ללבונה; שביעית, למי שהתנדב זהב לכפורת; שמינית, למותר חטאת, כגון שהפריש מעות לחטאתו ולקח חטאת והותיר מן המעות, ישליך השאר לתוכה; תשיעית, למותר אשם; עשירית, למותר קיני זבים וזבות ויולדות; אחת עשרה, למותר קרבנות נזיר; שתים עשרה, למותר אשם מצורע; שלוש עשרה, למי שהתנדב מעות לעולת בהמה.

ג) ושם כל דבר שיהיו מעותיו בתוך התיבה, כתוב על התיבה מבחוץ. ותנאי בית דין הוא על כל המותרות, שיקרבו עולת בהמה. נמצאת למד שכל המעות הנמצאות בשש התיבות האחרונות, לעולת בהמה; ועורותיהן לכוהנים, כשאר כל העורות. וכל המעות שבתיבה שלישית, יילקח בהן עופות -- חציין עולות, וחציין חטאות. ושברביעית, כולן עולת העוף.

ד) בכל מדינה ומדינה כשגובין השקלים, משלחין אותם ביד שלוחין למקדש; ויש להם לצרף אותן בדינרי זהב, מפני משאוי הדרך. והכול מתקבץ למקדש, ומניחין אותו בלשכה אחת מן הלשכות שבמקדש; וסוגרין דלתותיה במפתחות, וחותמין עליה חותמות. וממלאין מכל השקלים שיתקבצו שם, שלוש קופות גדולות -- שיעור כל קופה, כדי שתכיל תשע סאין; והשאר, מניחין אותו בלשכה. וזה שבתוך הקופות, הוא הנקרא תרומת הלשכה; וזה שיישאר שם יתר על מה שיש בקופות, הוא הנקרא שיירי הלשכה.

ה) בשלושה פרקים בשנה, תורמין את הלשכה -- בראש חודש ניסן, ובראש חודש תשרי קודם יום טוב או אחריו, וקודם עצרת בחמישה עשר יום. וכיצד תורמין אותה, אחד נכנס לפנים מן הלשכה, והשומרים עומדים בחוץ; והוא אומר להם, אתרום, והן אומרין לו, תרום תרום תרום, שלושה פעמים. ואחר כך ממלא שלוש קופות קטנות, כל קופה מהן מכילה שלוש סאין מאותן שלוש קופות הגדולות; ומוציאן לחוץ, כדי להסתפק מהן עד שיכלו.

ו) וחוזר וממלא אותן השלוש קופות הקטנות מן שלוש הגדולות, פעם שנייה קודם עצרת; ומסתפקין מהן, עד שיכלו. [ו] וחוזר וממלא אותן, פעם שלישית מן השלוש הקופות הגדולות בתשרי; ומסתפקין מהן עד שיכלו, עד ראש חודש ניסן. ובראש חודש ניסן, תורמין מתרומה חדשה. לא הספיקו להם השקלים שבשלוש קופות הגדולות, וכלו עד שלא הגיע ניסן, חוזרין ותורמין, משיירי הלשכה.

ז) שלוש קופות הקטנות שהוא תורם בהן ומוציאן לחוץ, כתוב עליהן אלף בית גימל -- כדי שיסתפקו מן הראשונה עד שתכלה, ואחר כך מסתפקין מן השנייה, ואחר כך מסתפקין מן השלישית. ותורם ראשונה מהקופה האחת הגדולה, ומחפה אותה הגדולה במטפחת; ותורם השנייה מהקופה הגדולה השנייה, ומחפה אותה הגדולה במטפחת. ותורם השלישית מהקופה הגדולה השלישית, ואינו מחפה אותה -- כדי שתהיה ניכרת שבה סיים. ויתחיל ממנה בתחילה, בפעם שנייה כשייכנס קודם עצרת; ותורם הראשונה מן הגדולה שהייתה מגולה, ומחפה אותה; ותורם השנייה מן הגדולה שתרם ממנה בראשונה תחילה, ומחפה אותה; ותורם השלישית מן הגדולה הסמוכה לה, ואינו מחפה אותה -- כדי שיתחיל ממנה בתחילה, בפעם שלישית כשייכנס בתשרי: עד שנמצא תורם ראשונה ושנייה ושלישית, הקטנות מכל אחת ואחת מן הגדולות.

ח) כשהוא תורם שלוש קופות אלו, תורם את הראשונה לשם ארץ ישראל; והשנייה, לשם הכרכין המוקפין לה ולשם כל ישראל; והשלישית, לשם בבל ולשם מדיי ולשם המדינות הרחובות ולשם שאר כל ישראל.

ט) כשהוא תורם, מתכוון לתרום על הגבוי שיש בלשכה, ועל הגבוי שעדיין לא הגיע ללשכה, ועל העתיד ליגבות -- כדי שיהיו אלו השקלים שהוציאן להסתפק מהן, כפרה על כל ישראל, וכאילו הגיעו כל שקליהן ללשכה, ונתרמה מהן תרומה זו.

י) כשייכנס התורם לתרום, לא ייכנס בבגד שאפשר להחבות בו כסף, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילה, ולא בקמיע -- שמא יחשדו אותו העם, ויאמרו החביא ממעות הלשכה תחתיו כשתרמה; ומדברים היו עימו, משעה שייכנס עד שעה שייצא -- כדי שלא ייתן לתוך פיו. ואף על פי שנזהרים כל כך, עני או מי שהוא נבהל להון, לא יתרום מפני החשד, שנאמר "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב,כב).

הלכות שקלים פרק ג

א) חציי השקלים -- הכול צריכין להם, כדי שייתן כל אחד ואחד חצי שקל שהוא חייב בו; לפיכך כשהיה אדם הולך אצל השולחני ומצרף שקל בשני חציין, ייתן לו תוספת על השקל -- ואותה התוספת נקראת קולבון. לפיכך שניים שנתנו שקל על שניהם, חייבין בקולבון.

ב) כל מי שאינו חייב בשקלים, כגון שתי נשים או שני עבדים שנתנו שקל, פטורין מן הקולבון; וכן אם היה אחד חייב ואחד פטור, ונתן החייב על יד הפטור, כגון איש שנתן שקל עליו ועל אישה, או עבד -- פטור מן הקולבון. וכן הכוהנים, פטורין מן הקולבון; והשוקל על יד הכוהן, פטור מן הקולבון.

ג) הנותן שקל עליו ועל העני, או על שכנו, או על בן עירו, אם נתנו להם מתנה -- פטור מן הקולבון, שהרי נתן חצי שקל מתנה, כדי להרבות בשקלים; ואם נתן להם החצי השקל על ידם דרך הלוואה, עד שיחזירו לו כשתמצא ידם -- חייב בקולבון.

ד) האחים שעדיין לא חלקו מה שהניח להם אביהם, וכן השותפים שנתנו שקל על ידי שניהם, פטורים מן הקולבון. במה דברים אמורים, בשותפים שנשאו ונתנו במעות השותפות, ונשתנה עין המעות; אבל אם הביא זה מעותיו וזה מעותיו, ועירבום ועדיין לא נשתנו המעות ולא הוציאום, הרי אלו חייבין בקולבון.

ה) נשאו ונתנו ואחר זמן חלקו, וחזרו ונשתתפו, חייבים בקולבון -- עד שיישאו וייתנו בשותפות זו האחרונה, וישתנו המעות.

ו) [ה] האחים והשותפים שהיה להם בהמה וכספים, וחלקו בכספים, חייבים בקולבון, אף על פי שעדיין לא חלקו הבהמה; חלקו הבהמה, ולא חלקו הכספים, פטורים מן הקולבון עד שיחלקו הכספים, ואין אומרים הרי הם עומדים לחלוקה.

ז) [ו] הנותן שקל להקדש כדי שייחשב לו מחצית השקל שהוא חייב בה, וייטול חצי שקל ממה שנגבה מן החציים, חייב שני קולבונות -- שאילו היה השקל כולו לשקלים, היה חייב קולבון אחד.

ח) [ז] כמה הוא שיעור הקולבון, בזמן שהיו נותנין במחצית השקל שני דינרין, היה הקולבון חצי מעה שהוא אחד משנים עשר בדינר; ומעולם, לא ניתן הקולבון פחות מזה. והקולבונות אינן כשקלים, אלא מניחין אותן השולחניים בפני עצמן, עד שיסתפק מהן ההקדש.

ט) [ח] מי שאבד שקלו, חייב באחריותו, עד שימסרנו לגזבר. בני העיר ששלחו את שקליהם ביד שליח, ונגנבו או אבדו -- אם שומר חינם הוא, הרי זה נשבע להם ונפטר, כדין כל שומרי חינם; והם חוזרים ונותנים שקליהם, פעם שנייה. ואם אמרו אנשי העיר הואיל ואנו משלמים, אין רצוננו שיישבע השליח שהוא נאמן לנו, אין שומעים להם, לפי שתקנת חכמים היא שאין הקדש יוצא בלא שבועה. נמצאו השקלים הראשונים, אחר שנשבע השליח, אלו ואלו שקלים, ואין עולים להם לשנה אחרת -- והראשונים ייפלו לשקלי השנה, והאחרונים ייפלו לשקלי שנה שעברה.

י) [ט] שלחו את שקליהם ביד שומר שכר, שהרי הוא חייב בגניבה ואבידה, ואבדו ממנו באונס כגון שלקחום ליסטים מזויינים, שהוא פטור -- רואים: אם אחר שנתרמה התרומה נאנס, נשבע השליח לגזברים, ובני העיר פטורים -- שהתורם תורם על הגבוי ועל העתיד ליגבות, וברשות הקדש הם; ובני העיר, מה היה להם לעשות -- הרי לא מסרום אלא לשומר שכר, שהוא חייב בגניבה ואבידה, אבל האונס, אינו מצוי. ואם אבדו קודם שנתרמה התרומה, עדיין ברשות בני העיר הם, והשליח נשבע לאנשי העיר, והם משלמין; נשבע וגבו שקלים שנית, ואחר כך החזירום הליסטים, אלו ואלו שקלים, ואין עולים להם לשנה אחרת -- והשניים ייפלו לשקלי שנה שעברה.

יא) יש מי שאומר שהשקלים הראשונים שייפלו לשקלי השנה, הם השקלים שנגבו בתחילה ואבדו או נאנסו וחזרו; ויש מי שאומר שהשקלים הראשונים, הם שהגיעו ליד הגזבר תחילה.

יב) [י] הנותן חצי שקל לחברו להוליכו לשולחני לשקול אותו על ידו, הלך ושקלו על ידי עצמו כדי שלא ימשכנו אותו -- אם נתרמה התרומה, מעל השוקל: שזה השקל ברשות הקדש הוא, שכבר תרמו על העתיד ליגבות, ונמצא זה הציל עצמו בממון ההקדש, ונהנה בזה השקל. ואם לא נתרמה התרומה, לא מעל; והוא חייב ליתן לחברו, חצי שקל שנתן לו.

יג) וכן הגוזל או הגונב חצי שקל ושקלו, יצא; והוא חייב לשלם לבעלים שניים, או להוסיף חומש. [יא] הנותן מחצית השקל מן ההקדש, ונתרמה התרומה, כשיסתפקו ממנה, יתחייב במעילה ויצא ידי מחצית השקל. נתנו ממעות מעשר שני, יאכל כנגדו בירושלים; מדמי שביעית, יאכל כנגדו בקדושת שביעית. היה של עיר הנדחת, לא עשה כלום.

יד) [יב] המפריש שקלו וסבור שהוא חייב בו, ונמצא שאינו חייב -- לא קדש. המפריש שניים, ונמצא שאינו חייב אלא אחד -- אם בזה אחר זה, האחרון לא קדש; ואם בבת אחת, האחד שקלים והשני מותר שקלים. הפריש שקלו ומת, ייפול לנדבה.

טו) [יג] הלוקח מעות בידו, ואמר אלו לשקלי, או שהיה מלקט מעה מעה או פרוטה פרוטה, וכשהתחיל ללקט אמר הריני מלקט מעות לשקלי -- אפילו לקט מלוא כיס, נותן מהן חצי שקל שהוא חייב בו; והשאר חולין, שמותר השקלים חולין.

טז) [יד] מעות שנמצאו בין תיבה של שקלים לתיבה של נדבה -- קרוב לשקלים, ייפלו לשקלים; קרוב לנדבה, ייפלו לנדבה; מחצה למחצה, ייפלו לנדבה -- מפני שהנדבה כולה עולה לאישים, והשקלים מסתפקין מהם לעולות ולדברים אחרים.

יז) [טו] וכן כל המעות הנמצאות בין כל תיבה ותיבה, ייפלו לקרוב. נמצאו מחצה למחצה -- אם בין עצים ללבונה נמצאו, ייפלו ללבונה; בין קנים לגוזלי עולה, ייפלו לגוזלי עולה. זה הכלל, הולכין אחר הקרוב בכולן; מחצה למחצה, להחמיר. וכל המעות הנמצאות בהר הבית, חולין -- שאין הגזבר מוציא מעות מתרומת הלשכה, עד שהוא מחללן על הבהמות שלוקח לקרבנות.