Rambam, 3 chapters per day for Wednesday, 2 Tamuz, 5783

הלכות שקלים פרק ד

א) תרומת הלשכה, מה ייעשה בה -- לוקחין ממנה תמידין של כל יום, והמוספין, וכל קרבנות הציבור ונסכיהם, והמלח שמולחים בו כל הקרבנות; וכן העצים, אם לא הביאו עצים ולא מצאו אלא בדמים; והקטורת ושכר עושיה, ולחם הפנים ושכר עושי לחם הפנים, והעומר, ושתי הלחם, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח ולשון של זהורית שקושרים בין קרניו: כל אלו, באים מתרומת הלשכה.

ב) אבל פר העלם דבר של ציבור, ושעירי עבודה זרה, כתחילה גובין להם, ואינם באין מתרומת הלשכה. פרוכות של היכל תחת בניין עשויות, ואינן באין מתרומת הלשכה אלא מקודשי בדק הבית; אבל פרוכות של שערים, באין מתרומת הלשכה. המנורה וכלי שרת, מצותן שיבואו ממותר הנסכים, ובהלכות כלי המקדש והעובדים בו, יתבאר מה הוא מותר הנסכים; ואם לא היה להם מותר נסכים, יבואו מתרומת הלשכה. בגדי כהונה, בין בגדי כוהן גדול, בין שאר בגדי כל הכוהנים שעובדין במקדש -- הכול באין מתרומת הלשכה.

ג) כל הבהמות הנמצאות בירושלים, או חוצה לה בקרוב ממנה, הבאות עולות, כמו שיתבאר בפסולי המוקדשין -- נסכיהן באין מתרומת הלשכה; וכן גוי ששלח עולתו ממדינה אחרת, ולא שלח עימה דמי נסכים, יבואו נסכיה מתרומת הלשכה. [ד] גר שמת והניח זבחים, אם יש לו נסכים, קרבים משלו; ואם לאו, באים מתרומת הלשכה. כוהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו, מקריבים את החבתין מתרומת הלשכה.

ד) מבקרי מומין שבירושלים, ותלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכוהנים, והמלמדים להם הלכות קמיצה, ונשים המגדלות בניהן לפרה אדומה -- כולם נוטלין שכרם מתרומת הלשכה; וכמה הוא שכרם, כמה שיפסקו להם בית דין.

ה) בשנת השמיטה שהיא הפקר, שוכרין בית דין שומרין שישמרו מקצת הספיחים שצמחו, כדי שיביאו מהם העומר ושתי הלחם, שאינן באים אלא מן החדש; ואלו השומרין, נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

ו) מי שהתנדב לשמור בחינם, אין שומעין לו -- גזירה, משום בעלי זרוע, שמא יבואו וייטלום מהם; לפיכך תיקנו להם חכמים שייטלו שכר מן הלשכה, כדי שיפרשו הכול מאותו המקום שאלו שומרין שם.

ז) מגיהי ספרים שבירושלים, נוטלין שכרן מתרומת הלשכה; דיינין שדנין את הגזלנין בירושלים, נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. וכמה היו נוטלים, תשעים תשעים מנה בכל שנה; ואם לא הספיקו להם, אף על פי שלא רצו, מוסיפין להם כדי צורכם, הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם.

ח) כבש היו עושין מהר הבית להר המשחה, שעליו מוציאין פרה אדומה, וכן היו עושין כבש, שמוציאין עליו שעיר המשתלח -- ושניהם נעשים משיירי הלשכה; וכן מזבח העולה, וההיכל, והעזרות -- באין משיירי הלשכה. אמת המים שבירושלים, וחומת ירושלים, וכל מגדלותיה, וכל צורכי העיר -- באין משיירי הלשכה. וגוי שהתנדב מעות לדברים האלו, או לעשות עימהם בחינם -- אין מקבלין ממנו, ואפילו גר תושב: שנאמר "לא לכם ולנו לבנות בית לאלוהינו..." (עזרא ד,ג), ונאמר "ולכם אין חלק וצדקה וזיכרון, בירושלים" (נחמיה ב,כ).

ט) מותר תרומת הלשכה, וכן מותר שיירי הלשכה, לוקחים בו זכרים, ויקרבו כולם עולות -- שתנאי בית דין הוא על כל המותרות, שיקרבו עולת בהמה; אבל לא עולת העוף, שאין בקרבנות הציבור עוף. ואלו העולות הבאין ממותר השקלים, הם הנקראים קיץ למזבח.

י) שקלים שלא הספיקו להם לכל קרבנות הציבור, מוציאין את הראוי להם מקודשי בדק הבית; אבל אין בדק הבית מוציא את הראוי לו, מקודשי המזבח.

יא) משיגיע ראש חודש ניסן, אין מקריבין קרבנות הציבור אלא מתרומה חדשה; ואם לא באה החדשה, לוקחין מן הישנה. לפיכך אם הגיע ראש חודש ניסן, ויש עימהם בהמות לתמידים מתרומה ישנה, פודין אותן ומוציאין אותן לחולין, אף על פי שהן תמימין; וייפלו דמיהן לתרומה ישנה, שמקייצין בה את המזבח: שתנאי בית דין הוא, על כל הבהמות שלוקחין לתמידין, שאם לא יהיו צריכים להן, ייצאו לחולין.

יב) וכך היו עושין במותר הקטורת, משיגיע ראש חודש ניסן, מחללים אותו על שכר האומנים, וחוזרין מעות השכר לקיץ המזבח; ונוטלין האומנים מותר הקטורת בשכרם, וחוזרין ולוקחין את הקטורת מהם מתרומה חדשה -- כדי להקריבה ממעות תרומה חדשה. ואם אין להם תרומה חדשה, מקטירין אותה מתרומה ישנה.

הלכות קידוש החודש

הלכות קידוש החודש. הוא מצות עשה אחת, והיא לחשב ולידע ולקבוע באיזה יום הוא תחילת כל חודש וחודש מחודשי השנה. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.

הלכות קידוש החודש פרק א

א) חודשי השנה, הם חודשי הלבנה, שנאמר "עולת חודש בחודשו" (במדבר כח,יד), ונאמר "החודש הזה לכם, ראש חודשים" (שמות יב,ב). כך אמרו חכמים, הראה לו הקדוש ברוך הוא למשה במראה הנבואה דמות לבנה, ואמר לו, כזה ראה, וקדש. ושנים שאנו מחשבין, הן שני החמה, שנאמר "שמור את חודש האביב" (דברים טז,א).

ב) וכמה יתרה שנת החמה על שנת הלבנה, קרוב מאחד עשר יום; לפיכך כשיתקבץ מן התוספת הזאת כמו שלושים יום, או פחות מעט או יותר מעט, מוסיפין חודש אחד, ועושין אותה השנה שלושה עשר חודש -- והיא הנקראת שנה מעוברת: שאי אפשר להיות השנה שנים עשר חודש וכך וכך ימים, שנאמר "לחודשי השנה" (במדבר כח,יד), חודשים אתה מונה לשנה, ואין אתה מונה ימים.

ג) הלבנה נסתרת בכל חודש וחודש, ואינה נראית כמו שני ימים או פחות או יותר, כמו יום אחד קודם שתדבק בשמש בסוף החודש, וכמו יום אחד אחר שתדבק בשמש -- ותיראה במערב בערב. ובליל שתיראה בערב אחר שנסתרה, הוא תחילת החודש; ומונין מאותו היום תשעה ועשרים יום. ואם ייראה הירח ליל שלושים, יהיה יום שלושים ראש החודש; ואם לא ייראה, יהיה ראש החודש יום אחד ושלושים, ויהיה יום שלושים מחודש שעבר. ואין נזקקין לירח בליל אחד ושלושים, בין שנראה בין שלא נראה, שאין לך חודש לבנה, יותר על שלושים יום.

ד) חודש שיהיה תשעה ועשרים יום, וייראה הירח בליל שלושים -- נקרא חודש חסר; ואם לא ייראה הירח, ויהיה החודש שעבר שלושים יום -- נקרא חודש מעובר, ונקרא חודש מלא. וירח שייראה בליל שלושים -- הוא הנקרא ירח שנראה בזמנו; ואם נראה בליל אחד ושלושים, ולא נראה בליל שלושים -- הוא נקרא ירח שנראה בליל עיבורו.

ה) אין ראיית הירח מסורה לכל אדם, כמו שבת בראשית שכל אחד מונה שישה ושובת בשביעי; אלא לבית דין, הדבר מסור: עד שיקדשוהו בית דין ויקבעו אותו היום ראש חודש, הוא שיהיה ראש חודש, שנאמר "החודש הזה לכם" (שמות יב,ב), עדות זו תהיה מסורה לכם.

ו) בית דין מחשבין בחשבונות כדרך שמחשבים האצטגנינין, שיודעים מקומות הכוכבים ומהלכם, וחוקרים ומדקדקים עד שיידעו אם אפשר שייראה הירח בזמנו שהוא ליל שלושים, או אין אפשר. אם ידעו שאפשר שייראה, יושבים ומצפים לעדים, כל היום כולו, שהוא יום שלושים. אם באו עדים ודרשום וחקרום כהלכה ונאמנו דבריהם, מקדשין אותו; ואם לא נראה ולא באו עדים, משלימים שלושים ויהיה החודש מעובר. ואם ידעו בחשבון שאין אפשר שייראה, אין יושבים יום שלושים, ואין מצפים לעדים; ואם באו עדים, ייוודע בודאי שהם עדי שקר, או שנראת להם דמות לבנה מן העבים, ואינה הלבנה הודאית.

ז) מצות עשה מן התורה על בית דין, שיחשבו ויידעו אם ייראה הירח, או לא ייראה; ושידרשו את העדים, עד שיקדשו את החודש; וישלחו ויודיעו את שאר העם, באי זה יום הוא ראש חודש, כדי שיידעו באי זה יום הן המועדות, שנאמר "אשר תקראו אותם מקראי קודש" (ויקרא כג,ב), ונאמר "ושמרת את החוקה הזאת, למועדה" (שמות יג,י).

ח) אין מחשבין וקובעין חודשים ומעברים שנים, אלא בארץ ישראל, שנאמר "כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב,ג). ואם היה אדם גדול בחכמה, ונסמך בארץ ישראל, ויצא לחוצה לארץ, ולא הניח בארץ ישראל כמותו -- הרי זה מחשב וקובע חודשים ומעבר שנים בחוצה לארץ; ואם נודע לו שנעשה בארץ ישראל אדם גדול כמותו, ואין צריך לומר גדול ממנו, הרי זה אסור לקבוע ולעבר, בחוצה לארץ; ואם עבר וקבע ועיבר, לא עשה כלום.

הלכות קידוש החודש פרק ב

א) אין כשר לעדות ראש חודש, אלא שני אנשים כשרים הראויין להעיד בכל דבר ודבר; אבל נשים ועבדים, הרי הם כשאר פסולי עדות ואין מעידים. אב ובנו שראו את הירח, ילכו לבית דין להעיד -- לא מפני שעדות החודש כשרה בקרובים, אלא שאם יימצא אחד מהם פסול מפני שהוא גזלן וכיוצא בו משאר הפסלנות, יצטרף השני עם אחר, ויעיד; וכל הפסול לעדות מדברי סופרים, אף על פי שהוא כשר מן התורה, פסול לעדות החודש.

ב) דין תורה, שאין מדקדקין בעדות החודש -- אפילו קידשו את החודש על פי עדים, ונמצאו זוממין בעדות זו, הרי זה מקודש; לפיכך היו בראשונה, מקבלים עדות החודש מכל אדם מישראל, שכל ישראל בחזקת כשרות, עד שייוודע לך שזה פסול. משקילקלו המינים, והיו שוכרים אנשים להעיד שראו, והם לא ראו -- התקינו שלא יקבלו בית דין עדות החודש, אלא מעדים שמכירים בית דין אותם שהם כשרים, ושיהיו דורשים וחוקרים בעדותן.

ג) לפיכך אם לא יהיו בית דין יודעים את העדים שראו את הירח, משלחין אנשי העיר שנראה בה עם העדים שראו, עדים אחרים שמזכין אותן לבית דין ומודיעין אותן שאלו כשרין הן, ואחר כך מקבלין מהן.

ד) בית דין מחשבין בדרכים שהאצטגנינין מחשבין בהם, ויודעים הלבנה כשתיראה בחודש זה, אם תהיה בצפון השמש או בדרומה, ואם תהיה רחבה או קצרה, ולהיכן יהיו ראשי קרניה נוטין. וכשיבואו העדים להעיד, בודקים אותם כיצד ראיתם אותה -- בצפון או בדרום, להיכן היו קרניה נוטות, כמה הייתה גבוהה בראיית עיניכם, וכמה הייתה רחבה. אם נמצאו דבריהם מכוונים למה שנודע בחשבון, מקבלים אותם; ואם לא נמצאו דבריהם מכוונים, אין מקבלים אותם.

ה) אמרו העדים ראינוהו במים או בעבים או בעששית, או שראו מקצתו ברקיע ומקצתו בעבים או בעששית או במים, אין זו ראייה, ואין מקדשין על ראייה זאת. אמר אחד ראיתיו גבוה בעיניי כמו שתי קומות, ואמר השני כמו שלוש קומות היה גבוה -- מצטרפים; אמר האחד כמו שלוש קומות, והשני אומר כמו חמש -- אין מצטרפים: ומצטרף אחד מהם עם שני שיעיד כמותו, או יהיה ביניהן קומה אחת.

ו) אמרו ראינוהו בלא כוונה, וכיון שהתבוננו בו ונתכוונו לראותו להעיד, שוב לא ראינוהו -- אין זו עדות, ואין מקדשים עליה, שמא עבים נתקשרו ונראו כלבנה, והלכו להם. אמרו עדים ראינוהו ביום תשעה ועשרים שחרית במזרח קודם שתעלה השמש, וראינוהו ערבית במערב בליל שלושים -- הרי אלו נאמנים, ומקדשין על ראייה זו, שהרי ראוהו בזמנו; אבל הראייה שאמרו שראוהו בשחרית, אין נזקקים לה שאין אנו אחראים לראיית שחרית, ובידוע שהעבים הם שנתקשרו ונראה להם כלבנה. וכן אם ראוהו בזמנו, ובליל עיבורו לא נראה -- הרי אלו נאמנים, שאין אנו אחראים אלא לראיית ליל שלושים בלבד.

ז) כיצד מקבלין עדות החודש, כל מי שראוי להעיד שראה את הירח בא לבית דין; ובית דין מכניסים אותם כולם למקום אחד, ועושים להם סעודות גדולות, כדי שיהיו העם רגילים לבוא. וזוג שבא ראשון, בודקים אותו ראשון בבדיקות שאמרנו: מכניסים את הגדול, ושואלים אותו; נמצאו דבריו מכוונים לחשבון, מכניסים את חברו; נמצאו דבריהם מכוונים, עדותם קיימת, ושאר כל הזוגות, שואלים אותם ראשי דברים -- לא שצריכים להם אלא כדי שלא ייצאו בפחי נפש, כדי שיהיו רגילין לבוא.

ח) ואחר כך, אחר שתתקיים העדות, ראש בית דין אומר מקודש; וכל העם עונים אחריו, מקודש מקודש. ואין מקדשים את החודש אלא בשלושה, ואין מחשבים אלא בשלושה, ואין מקדשים אלא חודש שנראה בזמנו. ואין מקדשים אלא ביום; ואם קידשוהו בלילה, אינו מקודש.

ט) אפילו ראוהו בית דין וכל ישראל, ולא אמרו בית דין מקודש עד שחשיכה ליל אחד ושלושים, או שנחקרו העדים, ולא הספיקו בית דין לומר מקודש עד שחשיכה ליל אחד ושלושים -- אין מקדשין אותו, ויהיה החודש מעובר, ולא יהיה ראש חודש אלא יום אחד ושלושים, אף על פי שנראה בליל שלושים: שאין הראייה קובעת, אלא בית דין שאמרו מקודש הם שקובעים.

י) [ט] ראוהו בית דין עצמם, בסוף יום תשעה ועשרים, אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלושים, בית דין אומרים מקודש מקודש -- שעדיין יום הוא; ואם ראוהו בליל שלושים, אחר שיצאו שני כוכבים, למחר מושיבין שני דיינין אצל אחד מהם ויעידו הם השניים בפני השלושה, ויקדשוהו השלושה.

יא) [י] בית דין שקידשו את החודש, בין שוגגין, בין מוטעין, בין אנוסין -- הרי זה מקודש, וחייבין הכול לתקן המועדות על יום שקידשו בו: אף על פי שזה ידע שטעו, חייב לסמוך עליהם, שאין הדבר מסור אלא להם, ומי שציווה לשמור המועדות הוא ציווה לסמוך עליהם -- שנאמר "אשר תקראו אותם" (ויקרא כג,ב).