zirkind.org

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות מתנות עניים פרק ה

א) העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל השדה, שכחו בעל השדה ולא שכחוהו פועלים, שכחוהו אלו ואלו והיו שם אחרים עוברין וראו אותו בשעה ששכחוהו -- אינו שכחה, עד שישכחוהו כל אדם. ואפילו עומר הטמון -- אם נשכח, הרי זה שכחה.

ב) היה בעל השדה בעיר ואמר, יודע אני שהפועלים שכחין עומר בשדה שבמקום פלוני -- שכחוהו, הרי זה שכחה; ואם היה בשדה ואמר כן, ושכחוהו -- אינו שכחה: שהשכוח מעיקרו בשדה, הוא השכחה, אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח, הרי זה שכחה -- שנאמר "ושכחת עומר בשדה" (דברים כד,יט), לא בעיר.

ג) עמדו העניים בפניו או חיפוהו בקש והוא זוכר את הקש, או שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו -- אינו שכחה; אבל אם נטלו ממקום למקום, אף על פי שהניחו סמוך לגפה או לגדיש או לבקר או לכלים, ושכחו -- הרי זה שכחה.

ד) נטל עומר להוליכו לעיר, והניחו על גבי חברו, ושכח את שניהן -- אם זכר העליון קודם שיפגע בו, אין התחתון שכחה; ואם לאו, התחתון שכחה.

ה) עפו עומרין ברוח חזקה לתוך שדה חברו, ושכח שם עומר -- אינו שכחה, שנאמר "קצירך בשדך" (דברים כד,יט); אבל פיזרה עומרין בתוך שדהו, ושכח -- הרי זה שכחה.

ו) הנוטל עומר ראשון ושני ושלישי, ושכח את הרביעי -- אם היה שם שישי, אין הרביעי שכחה עד שייטול את החמישי; ואם היו חמישה בלבד -- משישהה כדי ליטול את החמישי, הרי הרביעי שכחה. [ז] שדה שעומריה מעורבבין, ושכח את אחד מהן -- אינו שכחה עד שייטול את כל סביבותיו.

ז) [ח] הלוף והשום והבצלים וכיוצא בהן -- אף על פי שהן טמונין בארץ, יש להן שכחה. הקוצר בלילה ושכח קמה, או שעימר בלילה ושכח עומר, וכן הסומה ששכח -- יש להן שכחה; ואם היה הסומה או הקוצר בלילה מתכוון ליטול את הגס הגס, אין לו שכחה. וכל האומר, הריני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני נוטל -- יש לו שכחה: שכל המתנה על מה שכתוב בתורה, תנאו בטיל.

ח) [ט] תבואה שקצרה עד שלא נגמרה להאכילה לבהמה, וכן אם קצרה אגודות אגודות קטנות ולא עשיה עומרים, וכן השומים והבצלים שתלשן אגודות קטנות להימכר לשוק ולא עשין עומרים להעמיד מהן גורן -- אין להן שכחה.

ט) [י] הקוצר שהתחיל לקצור, ושכח לפניו ולאחריו -- שלאחריו שכחה, ושלפניו אינו שכחה, שנאמר "לא תשוב לקחתו" (דברים כד,יט), אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחו לאחריו.

י) [יא] שניים שהתחילו לקצור מאמצע השדה, זה פניו לצפון וזה פניו לדרום, ושכחו לפניהן ולאחריהן -- שלפניהן שכחה: מפני שכל אחד מהן זה שלפניו הוא לאחריו של חברו. והעומר ששכחוהו לאחריהן במקום שהתחילו ממנו, אינו שכחה: מפני שהוא מעורב עם השורות שמן המערב למזרח, והן מוכיחין עליו שאינו שכוח.

יא) וכן השורות של עומרים שפינו אותן לגורן, והתחילו שניים מאמצע שורה, ושכחו עומר באמצע בין אחוריהן -- אינו שכחה: מפני שהוא באמצע השורה שמן מערב למזרח שעדיין לא התחילו בה, והיא מוכחת עליו שאינו שכוח.

יב) הקוצר ואילם אלומות אלומות, וחזר ופינה האלומות, והן הנקראין עומרים, ממקום זה למקום אחר, וממקום השני למקום שלישי, וממקום שלישי לגורן, ושכח העומר בשעה שפינה ממקום למקום -- אם פינה העומרים למקום שהוא גמר מלאכה ושכח, יש לו שכחה; וכשפינה ממקום שהוא גמר מלאכה לגורן, אין לו שכחה. ואם פינה העומרים למקום שאינו גמר מלאכה ושכח, אין לו שכחה; וכשפינה ממקום שאינו גמר מלאכה, יש לו שכחה.

יג) איזה הוא מקום שהוא גמר מלאכה -- זה מקום שדעתו לקבץ כל העומרין שם ולדוש אותן שם, או להוליכן משם למקום גדיש שהוא הגורן; ומקום שאינו גמר מלאכה, הוא המקום שמקבץ בו העומרים כדי לעשות מהם אלומות גדולות כדי להוליכן למקום אחר.

יד) שתי כריכות המובדלות זו מזו שכחה, ושלוש אינן שכחה; שני עומרין המובדלין זה מזה שכחה, ושלושה אינן שכחה; [טו] שני ציבורי זיתים והחרובין המובדלין זה מזה שכחה, ושלושה אינן שכחה; שני חוצני פשתן שכחה, ושלושה אינן שכחה; [טז] שתי גפנות, וכן בשאר האילנות -- שניים המובדלין זה מזה שכחה, ושלושה אינן שכחה: שנאמר "לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט,י) -- אפילו היו שניים, אחד לעני ואחד לגר.

טו) [יז] היו כל העומרים של קב קב, ואחד של ארבעת קבין ושכחו -- הרי זה שכחה; יתר על הארבעה, אינו שכחה. וכן אם היו של שני שני קבין, ואחד יתר על שמונת קבין -- אינו שכחה.

טז) [יח] העומר שיש בו סאתיים, ושכחו -- אינו שכחה, שנאמר "ושכחת עומר בשדה" (דברים כד,יט), עומר ולא גדיש, אף על פי שכל העומרים סאתיים סאתיים. שכח שני עומרים -- אף על פי שיש בשניהן סאתיים, הואיל ואין בכל אחד מהן סאתיים -- הרי אלו שכחה; וכן ייראה לי שהן שכחה, אפילו היה בשניהן יתר מסאתיים.

יז) [יט] קמה שיש בה סאתיים, ושכחה -- אינה שכחה; אין בה סאתיים -- רואין את השיבולים הדקות כאילו הן בריאות וארוכות, ואת השדופות כאילו הן מלאות, ואם הייתה ראויה אחר אומדן זה לעשות סאתיים ושכחה, אינה שכחה.

יח) [כ] שכח סאה תבואה עקורה, וסאה שאינה עקורה -- אינן מצטרפין, אלא שניהן שכחה; וכן בשום ובבצלים ובפירות האילן -- אם שכח מקצתן בקרקע ומקצתן תלוש, ובשניהן סאתיים -- אינן מצטרפין, אלא שניהן שכחה.

יט) [כא] השוכח עומר בצד הקמה שאינה שכוחה -- אינו שכחה, שנאמר "כי תקצור... ושכחת עומר" (דברים כד,יט), שסביבותיו קציר שכחה, אבל עומר שסביבותיו קמה אינו שכחה; וכן אם שכח קמה בצד קמה שאינה שכוחה, אפילו הייתה זו שאינה שכוחה קלח אחד -- הרי זו מצלת את השכוחה, ויהיה מותר לקחתה.

כ) אבל אם שכח עומר או קמה בצד עומר שאינו שכוח, אפילו היה בו סאתיים -- אינו מציל אותן, והרי השכוח לעניים.

כא) אין קמת חברו מצלת על עומר שלו; ואין קמת שעורים מצלת על עומר חיטים, עד שתהיה הקמה ממין העומר.

כב) השוכח אילן בין האילנות, אפילו היו בו כמה סאין פירות, או ששכח שני אילנות -- הרי הן שכחה; שלושה, אינה שכחה. [כג] במה דברים אמורים, באילן שאינו ידוע ומפורסם במקומו כגון שהיה עומד בצד הגת או בצד הפרצה, או במעשיו כגון שהיה עושה זיתים הרבה, או בשמו כגון שהיה לו שם ידוע כגון זית הנטופה בין הזיתים שהוא נוטף שמן הרבה, או השפכני, או הבישני; אבל אם היה בו אחד משלושה דברים אלו -- אינו שכחה, שנאמר "ושכחת עומר בשדה" (דברים כד,יט): עומר שאתה שוכחו לעולם, ואין אתה יודע בו אלא אם תשוב ותראהו -- יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן ואף על פי שלא תפגע בו, מפני שהוא ידוע ומפורסם.

כג) [כד] היה מסויים בדעתו, הרי זה כמפורסם וידוע. היה עומד בצד הדקל, הדקל מסיימו; היו שניהן זית נטופה וכיוצא בו, זה מסיים את זה. הייתה כל שדהו זית נטופה, ושכח אחת מהן או שתיים -- יש לו שכחה.

כד) במה דברים אמורים, שלא התחיל באילן זה המפורסם; אבל אם התחיל בו ושכח מקצתו -- הרי זה שכחה, ואף על פי שהוא מפורסם: והוא, שיהיה הנשאר בו פחות מסאתיים; אבל סאתיים אינו שכחה, אלא אם כן שכח כל האילן כמו שביארנו.

כה) זית העומד באמצע השורות לבדו, ושלוש שורות של זיתים מקיפין אותו משלוש רוחותיו -- אף על פי שאין בכל שורה מהן אלא שני זיתים, ושכח את האמצעי -- אינו שכחה: שהרי השורות הסתירוהו. ולמה אמרו זית בלבד, מפני שהיה חשוב שם בארץ ישראל באותו הזמן.

כו) איזה הוא שכחה בעריס, כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה; ובכרם, משיעבור מן גפן מן הגפנים וישכח אותה; בדלית ובדקל, משיירד הימנו. ושאר כל האילן, משיפנה וילך לו. במה דברים אמורים, שלא התחיל בו; אבל אם התחיל בו ושכחו, אינו שכחה עד שיבצור את כל סביביו.

כז) המפקיר את כרמו, והשכים בבוקר וזכה בו לעצמו, ובצרו -- חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפיאה: שהרי שדך וכרמך אני קורא בו -- מפני שהיה לו, והרי הוא שלו. אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים, הרי זה פטור מן הכול. ובין כך ובין כך, פטור מן המעשרות, כמו שיתבאר.

---

הלכות מתנות עניים פרק ו

א) מתנה אחרת שישית יש לעניים בזרע הארץ -- והוא המעשר שנותנין לעניים, והוא הנקרא מעשר עני. [ב] וזה הוא סדר הפרשת תרומות ומעשרות: אחר שקוצר זרע הארץ, או אוסף פרי העץ, ותיגמר מלאכתו -- מפריש ממנו אחד מן החמישים, וזה הוא הנקרא תרומה גדולה, ונותנה לכוהן; ועל זה נאמר בתורה "ראשית דגנך תירושך ויצהרך" (דברים יח,ד).

ב) ואחר כך מפריש מן השאר אחד מן העשרה, וזה הוא הנקרא מעשר ראשון, ונותנו ללוי; ועל זה נאמר בתורה "כי את מעשר בני ישראל..." (במדבר יח,כד), ונאמר "ולבני לוי, הנה נתתי כל מעשר בישראל" (במדבר יח,כא).

ג) ואחר כך מפריש מן השאר אחד מעשרה, והוא הנקרא מעשר שני, והוא לבעליו, אוכלין אותו בירושלים; ועליו נאמר "ואם גאול יגאל איש, ממעשרו" (ויקרא כז,לא), ועליו נאמר "עשר תעשר... ואכלת לפני ה' אלוהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם, מעשר דגנך..." (דברים יד,כב-כג).

ד) על הסדר הזה מפרישין בשנה ראשונה מן השבוע, ובשנייה וברביעית ובחמישית; אבל בשישית ובשלישית מן השבוע -- אחר שמפרישין מעשר ראשון, מפריש מן השאר מעשר אחר ונותנו לעניים, והוא הנקרא מעשר עני, ואין בשתי שנים אלו מעשר שני אלא מעשר עני; ועליו נאמר בתורה "מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך, בשנה ההיא; והנחת, בשעריך. ובא הלוי..." (דברים יד,כח-כט), ועליו נאמר "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, שנת המעשר..." (דברים כו,יב).

ה) שנת השמיטה כולה הפקר, ואין בה לא תרומה, ולא מעשרות כלל, לא ראשון ולא שני ולא מעשר עני; ובחוצה לארץ שאין בה שמיטת קרקע -- מפרישין בארץ מצריים ובעמון ומואב, מעשר ראשון ומעשר עני: מפני שארצות אלו קרובות לארץ ישראל, כדי שיהיו ישראל נסמכין עליה בשביעית. והלכה למשה מסיניי, שיהיו מפרישין בארץ עמון ומואב מעשר עני בשביעית. אבל בשנער, מפרישין בשביעית מעשר שני, כסדר רוב השנים.

ו) מעשר ראשון שלוקח הלוי, מפריש ממנו אחד מעשרה, ונותנו לכוהן, והוא הנקרא תרומת מעשר; ועליו נאמר בתורה "ואל הלויים תדבר" (במדבר יח,כו).

ז) בעל השדה שעברו עליו עניים, והיה לו שם מעשר עני -- נותן לכל עני שיעבור עליו מן המעשר, כדי שובעו, שנאמר "ואכלו בשעריך, ושבעו" (דברים כו,יב). [ח] כדי שובעו, וכמה -- אם מן החיטים נתן, לא יפחות מחצי קב; ואם מן השעורים נתן, לא יפחות מקב; ואם מן הכוסמין, לא יפחות מקב וחצי; ואם מן הגרוגרות, לא יפחות מקב; ואם מן הדבילה, לא יפחות ממשקל חמש ועשרים סלע; ואם מן היין, לא יפחות מחצי לוג; ואם מן השמן נתן, לא יפחות מרביעית; מן האורז, רובע הקב.

ח) נתן לו ירק, נותן משקל ליטרה, והוא משקל חמישה ושלושים דינר; מן החרובין, שלושת קבין; מן האגוזים, עשרה; מן האפרסקין, חמישה; מן הרימונים, שתיים; ואתרוג, אחד. ואם נתן לו משאר הפירות, לא יפחות מכדי שימכרם וייקח בדמיהן מזון שתי סעודות.

ט) היה לו דבר מועט, והעניים מרובין ואין בו כדי ליתן לכל אחד ואחד כשיעור -- נותן לפניהן, והן מחלקין ביניהן. [י] ומעשר עני המתחלק בגורן -- אין בו טובת הניה לבעלים, אלא העניים באין ונוטלין על כורהו; ואפילו עני שבישראל, מוציאין אותו מידו. אבל המתחלק בבית -- יש בו טובת הניה לבעלים, ונותנו לכל עני שירצה.

י) [יא] היה לו מעשר בגורן, ורצה ליתנו לעני קרובו או מיודעו -- יש לו להפריש מחצה ליתנו לו; והחצי, מחלקו לכל עני שיעבור כשיעור שאמרנו.

יא) [יב] במה דברים אמורים שאינו נותן לעני אלא כדי שובעו, בשדה; אבל אם היה המעשר בבית, מחלקו לכל העניים אפילו כזית כזית: שאינו מצווה ליתן כדי שובעו אלא בשדה -- שהרי אינו מוצא שם ליקח, שנאמר "ואכלו בשעריך, ושבעו" (דברים כו,יב). [יג] באו איש ואישה לבית -- נותנין לאישה תחילה, ופוטרין אותה; ואחר כך, נותנין לאיש.

יב) אב ובנו, איש וקרובו, שני אחין, שני שותפין, שהיה אחד מהן עני -- נותן לו האחר מעשר עני שלו. [יד] שני עניים שקיבלו שדה באריסות -- זה מפריש מעשר עני מחלקו ונותנו לחברו, וכן חברו מפריש מחלקו ונותן לו.

יג) [טו] המקבל שדה לקצור, אסור בלקט שכחה ופיאה ומעשר עני: אימתיי -- בזמן שקיבלה ממנו ליקח חלק בכל השדה, כגון שנתן לו שלישה או רביעה בשכרו. אבל אם אמר לו בעל השדה, שליש מה שאתה קוצר בלבד הוא שלך, או רביע מה שתקצור -- הרי זה אין לו כלום עד שיקצור, ובשעת הקציר הוא עני; לפיכך מותר בלקט שכחה ופיאה. ואסור במעשר עני, שאין מפרישין מעשר עני אלא אחר שקצר -- והרי זכה בחלקו שקצר.

יד) [טז] המוכר את שדהו קרקע ופירות, והעני -- הרי זה מותר בלקט שכחה ופיאה ומעשר עני שלה. והלוקח אסור בהן, ואף על פי שעדיין לא נתן דמים; ואפילו לווה הדמים ולקחה, הרי זה אסור במתנות עניים.

טו) [יז] מעשר עני -- אין פורעין ממנו מלווה, ואין משלמין ממנו את התגמולין, ואין פודין בו שבויים, ואין עושין בו שושבינות, ואין נותנין ממנו דבר לצדקה; אבל משלחין ממנו דבר של גמילות חסדים, וצריך להודיעו שהוא מעשר עני. ונותנין אותו לחבר עיר בטובה. ואין מוציאין אותו מהארץ לחוצה לארץ, שנאמר "והנחת בשעריך" (דברים יד,כח), ואומר "ואכלו בשעריך, ושבעו" (דברים כו,יב).

---

הלכות מתנות עניים פרק ז

א) מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני, אם הייתה יד הנותן משגת -- שנאמר "פתוח תפתח את ידך, לו" (דברים טו,ח), ונאמר "והחזקת בו, גר ותושב וחי עימך" (ויקרא כה,לה), ונאמר "וחי אחיך, עימך" (ויקרא כה,לו). [ב] וכל הרואה עני מבקש, והעלים עיניו ממנו, ולא נתן לו צדקה -- עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך, מאחיך האביון" (דברים טו,ז). [ג] לפי מה שחסר העני, אתה מצווה ליתן לו -- אם אין לו כסות, מכסים אותו; אין לו כלי בית, קונין לו כלי בית; אין לו אישה, משיאין אותו אישה; ואם הייתה אישה, משיאין אותה לאיש: אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו, והעני וירד מנכסיו -- קונין לו סוס לרכוב עליו, ועבד לרוץ לפניו, שנאמר "די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו,ח); ומצווה אתה להשלים חסרונו, ואין אתה מצווה לעשרו.

ב) [ד] יתום שבא להשיאו אישה -- שוכרין לו בית, ומציעין לו מיטה וכל כלי תשמישו; ואחר כך משיאין לו אישה.

ג) [ה] בא עני ושאל די מחסורו, ואין יד הנותן משגת -- נותן לו כפי השגת ידו: וכמה -- עד חמיש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה בנכסיו, בינוני; פחות מכן, עין רעה. ולעולם אל ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה; וכל הנותן פחות מזה, לא קיים מצוה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, חייב ליתן צדקה לאחר.

ד) [ו] עני שאין מכירין אותו, ואמר רעב אני, האכילוני -- אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא, אלא מפרנסין אותו מיד. היה ערום, ואמר כסוני -- בודקין אחריו שמא רמאי הוא; ואם היו מכירין אותו -- מכסין אותו לפי כבודו מיד, ואין בודקין אחריו.

ה) [ז] מפרנסין ומכסין עניי גויים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום. ועני המחזר על הפתחים, אין נזקקין לו למתנה מרובה; אבל נותנין לו מתנה מועטת. ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם, ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת, שנאמר "אל ישוב דך, נכלם" (תהילים עד,כא).

ו) [ח] אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום, מכיכר אחד הנמכר בפונדיון כשהיו החיטים ארבע סאין בסלע; וכבר ביארנו כל המידות. ואם לן -- נותנין לו מצע שיישן עליו, וכסת ליתן תחת מראשותיו, ושמן וקטנית; ואם היה שבת -- נותנין לו מזון שלוש סעודות, ושמן וקטנית ודג וירק. ואם היו מכירין אותו, נותנין לו לפי כבודו.

ז) [ט] עני שאינו רוצה ליקח צדקה, מערימין עליו ונותנין לו לשם מתנה או לשם הלוואה; ועשיר המרעיב את עצמו, ועינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו ולא ישתה -- אין משגיחין בו.

ח) [י] מי שאינו רוצה ליתן צדקה, או שייתן מעט ממה שראוי לו -- בית דין כופין אותו, ומכין אותו עד שייתן מה שאמדוהו ליתן; ויורדין לנכסיו בפניו, ולוקחין מהן מה שראוי לו ליתן. וממשכנין על הצדקה, ואפילו בערבי שבתות.

ט) [יא] אדם שוע שהוא נותן צדקה יתר מן הראוי לו, או שמצר לעצמו ונותן לגבאין כדי שלא יתבייש -- אסור לתובעו ולגבות ממנו צדקה; וגבאי שמכלימו ושואל ממנו, עתיד להיפרע ממנו, שנאמר "ופקדתי, על כל לוחציו" (ירמיהו ל,כ).

י) [יב] אין פוסקין צדקה על היתומים, ואפילו לפדיון שבויים, ואף על פי שיש להן ממון הרבה; ואם פסק הדיין עליהן כדי לשום להם שם, מותר.

יא) גבאי צדקה לוקחין מן הנשים ומן התינוקות, דבר מועט -- אבל לא דבר מרובה: שחזקת המרובה גניבה או גזל משל אחרים. וכמה הוא מועט שלהן, הכול לפי עושר הבעלים או ענייותן.

יב) [יג] עני שהוא קרובו, קודם לכל אדם; ועניי ביתו, קודמין לעניי עירו; ועניי עירו, קודמין לעניי עיר אחרת: שנאמר "לאחיך לענייך ולאביונך בארצך" (דברים טו,יא).

יג) [יד] מי שהלך בסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך שם צדקה, הרי זה נותן לעניי אותה העיר. ואם היו רבים ופסקו עליהן צדקה, נותנין; וכשהן באין מביאין אותה עימהן, ומפרנסין בה עניי עירם. ואם יש שם חבר עיר -- ייתנו אותה לחבר עיר, והוא מחלקה כמו שייראה לו.

יד) [טו] האומר תנו מאתיים דינר לבית הכנסת, או תנו ספר תורה לבית הכנסת -- ייתנו לבית הכנסת שהוא רגיל בו; ואם היה רגיל בשניים, ייתנו לשניהם. האומר תנו מאתיים דינר לעניים, ייתנו לעניי אותה העיר.