Rambam, 3 chapters per day for Sunday, 28 Adar, 5777

הלכות ביאת המקדש פרק ה

א) מצות עשה לקדש הכוהן העובד ידיו ורגליו, ואחר כך יעבוד -- שנאמר "ורחצו... ממנו, את ידיהם, ואת רגליהם" (שמות ל,יט); וכוהן שעבד ולא קידש ידיו ורגליו -- חייב מיתה בידי שמיים, שנאמר "ירחצו מים, ולא ימותו" (שמות ל,כ), ועבודתו פסולה, בין כוהן גדול בין כוהן הדיוט.

ב) ומניין שעבודתו פסולה -- שנאמר "חוקת עולם, לו ולזרעו" (ראה שמות ל,כא), ובבגדי כהונה הוא אומר "חוקת עולם" (שמות כח,מג): מה מחוסר בגדים מחלל עבודה כמו שביארנו, אף מי שלא רחץ ידיו ורגליו מחלל עבודה.

ג) אין הכוהן צריך לקדש בין כל עבודה ועבודה, אלא פעם אחת מקדש בבוקר ועובד והולך כל היום כולו וכל הלילה: והוא -- שלא ייצא מן המקדש, ולא יישן, ולא יטיל מים, ולא יסיח דעתו; ואם עשה אחד מארבעתן, צריך לחזור ולקדש.

ד) יצא מן המקדש וחזר ועבד, ולא קידש -- אם לא הסיח דעתו, עבודתו כשרה. וזה הכלל היה במקדש, אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אף על פי שהוא טהור, עד שהוא טובל. [ה] וכן המסיך את רגליו, טעון טבילה; וכל המטיל מים, טעון קידוש ידיים ורגליים.

ה) יצא חוץ לחומת העזרה -- אם לשהות בחוץ יצא, כשיחזור טעון טבילה; ואם לחזור מיד יצא, כשחוזר טעון קידוש ידיים ורגליים בלבד. ואם לא טבל ולא קידש, ועבד -- הואיל ולא הסיח דעתו, ולא הסיך רגליו, ולא הטיל מים -- עבודתו כשרה.

ו) הוציא ידיו חוץ לחומת העזרה, אינו צריך לחזור ולקדש. [ו] נטמאו ידיו -- מטבילן, והן טהורין; ואינו צריך לחזור ולקדש. נטמא גופו באכילת אוכלין טמאין, או שתיית משקין טמאין, וטבל -- אף על פי שאינו צריך הערב שמש, חוזר ומקדש אחר טבילה: שכל טובל -- מקדש ידיו ורגליו, ואחר כך עובד. ואם לא קידש -- הואיל ולא הסיח דעתו, לא חילל.

ז) כוהן גדול שלא טבל, ולא קידש ידיו ורגליו, בין בגדים לבגדים ובין עבודה לעבודה ביום הכיפורים, ועבד -- עבודתו כשרה: הואיל ואותן הטבילות והקידושין אינן שווים באהרון ובניו, ונאמר "ורחצו אהרון ובניו" (שמות ל,יט), דבר השווה בכל הכוהנים מעכב, שהוא קידוש ראשון.

ח) קידש ידיו היום, צריך לחזור ולקדש למחר -- אף על פי שלא ישן כל הלילה, שהידיים נפסלות בלינה; קידש בלילה, והקטיר החלבים כל הלילה -- צריך לחזור ולקדש ביום, לעבודת היום. [ט] קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן -- אף על פי שהוא מקדש קודם שתעלה השמש, אינו צריך לחזור ולקדש אחר שהאיר היום: שהרי בתחילת עבודת היום קידש.

ט) [י] מצוה לקדש ממי הכיור -- ואם קידש מאחד מכלי השרת, הרי זה כשר; אבל כלי החול, אינן מקדשין; קידש בכלי שרת בחוץ, או בכלי חול בפנים, ועבד -- עבודתו פסולה. ואין מקדשין בתוך הכיור, או בתוך כלי השרת -- אלא מהן, שנאמר "ורחצו אהרון ובניו, ממנו" (שמות ל,יט), ולא בתוכו; ואם קידש בתוכו, ועבד -- לא חילל. [יא] הטביל ידיו ורגליו במי מקוה, אפילו במעיין -- אין זה קידוש כלל, עד שירחוץ בכלי; ובכל כלי הקודש מקדשין, בין שיש בהן רביעית בין שאין בהן כדי רביעית.

י) [יב] כל המימות כשרים לקידוש, בין מים חיים בין מי מקוה, ובלבד שלא ישתנה מראיהם, אלא יהיו כמים הכשרים לטבילה. טיט הנרוק שהפרה שוחה ושותה ממנו, משלים למי כיור. זה הכלל, כל המשלים למי מקוה, משלים למי כיור.

יא) [יג] כמה מים צריכין להיות בכיור -- אין פחות מכדי לקדש ממנו ארבעה כוהנים, שנאמר "אהרון ובניו" (שמות ל,יט), והיו אלעזר ואיתמר ופינחס עימהן, הרי ארבעה.

יב) [יד] מי כיור נפסלין בלינה, כמו שביארנו. וכיצד היו עושין -- משקעין אותו במי מקוה או במעיין, ולמחר מעלין אותו; או ממלאין אותו בכל יום בבוקר.

יג) [טו] הים שעשה שלמה כמקוה היה, מפני שאמה של מים הייתה עוברת בתוכו ממעיין עיטם; לפיכך לא היו מימיו נפסלין בלינה כמי הכיור, וממנו היו ממלאין הכיור.

יד) [טז] כיצד מצות קידוש, מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ושוחה ומקדש; וכל החוצץ בטבילה, חוצץ בקידוש ידיים ורגליים. ואינו מקדש כשהוא יושב, מפני שהוא כעבודה, ואין עבודה אלא מעומד, שנאמר "לעמוד לשרת" (דברים יח,ה). [יז] וכל העובד, והוא יושב -- חילל, ועבודתו פסולה; ואינו לוקה, מפני שאזהרה שלו מכלל עשה היא.

טו) וכן כל העוסק בעבודה מעבודות המקדש, צריך שיהיה עומד על הרצפה; ואם היה דבר חוצץ בינו ובין הקרקע, כגון שעמד על גבי כלים, או בהמה, או על רגלי חברו -- פסל. וכן אם היה דבר חוצץ בין ידו ובין הכלי שעובד בו, פסל. [יח] ואין עבודה אלא בימין; ואם עבד בשמאל -- פסל, ואינו לוקה.

טז) רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה, רגלו אחת על האבן ורגלו אחת על הרצפה -- רואין: כל שאילו יינטל הכלי או האבן, יכול לעמוד על רגלו אחת -- עבודתו כשרה; ואם לאו, עבודתו פסולה. קיבל בימין, ושמאל מסייעתו -- עבודתו כשרה: שהמסייע, אין משגיחין עליו.

יז) [יט] נתנדנדה אבן מאבני העזרה -- לא יעמוד עליה בשעת עבודה, עד שתחובר בארץ; ואם עבד -- עבודתו כשרה, הואיל ובמקומה עומדת.

הלכות ביאת המקדש פרק ו

א) כל כוהן שיש בו מום, בין מום קבוע בין מום עובר -- לא ייכנס למקדש מן המזבח ולפנים, שנאמר "אל הפרוכת לא יבוא, ואל המזבח לא ייגש" (ויקרא כא,כג); ואם עבר ונכנס -- לוקה, אף על פי שלא עבד. ואם עבד במקדש -- פסל וחילל עבודה, ולוקה אף על העבודה: שנאמר "אשר יהיה בו מום, לא יקרב" (ויקרא כא,יז) -- מפי השמועה למדו שאזהרה זו, שלא יקרב לעבודה.

ב) וכן בעל מום עובר -- פסל ולוקה, שנאמר "כל איש אשר בו מום, לא יקרב" (ויקרא כא,יח): מפי השמועה למדו שזו אזהרה, לבעל מום עובר. ואין בעלי מומין שעבדו במיתה, אלא במלקות בלבד.

ג) כל המומין כולן -- אחד שהיו בו מתחילת ברייתו, ואחד שנולדו בו אחר כן, בין עוברין, בין שאינן עוברין -- הרי זה פסול, עד שיעבורו.

ד) מום קבוע -- כגון שבר רגל, או שבר יד; ומום עובר -- כגון גרב, או ילפת והיא החזזית. ולא המומין הכתובין בתורה בלבד, הם שפסולין בכוהנים; אלא כל המומין הנראין בגוף, שנאמר "כל... אשר בו מום" (ויקרא כא,יח) -- מכל מקום. ואלו הכתובים בתורה, דוגמה הם.

ה) שלושה מיני מומין הן -- יש מומין שהן פוסלין הכוהן מלעבוד והבהמה מליקרב, ויש מומין שהן פוסלין האדם בלבד מלעבוד; ויש מומין שאינן פוסלין, אבל מפני מראית העין אמרו שכל כוהן שיש בו אחד מהן אינו עובד.

ו) כל מי שיש בו מום שפוסל באדם ובבהמה, ועבד, בין בשוגג, בין במזיד -- עבודתו פסולה; ואם היה מזיד, לוקה. וכל מי שיש בו מום מן המומין המיוחדין לאדם, ועבד -- אף על פי שהוא לוקה, לא חילל עבודתו. ואם היה בו דבר מדברים שהם מפני מראית העין -- אינו לוקה, ועבודתו כשרה.

ז) אין פוסל באדם, אלא מומין שבגלוי; אבל מומין שבחלל הגוף, כגון שניטל כליתו של אדם, או טחול שלו, או שניקבו מעיו -- אף על פי שנעשה טריפה, עבודתו כשרה: שנאמר "שבר רגל; או, שבר יד" (ויקרא כא,יט) -- מה אלו בגלוי, אף כול בגלוי.

ח) הערל -- הרי הוא כבן נכר, שנאמר "כל בן נכר ערל לב וערל בשר" (יחזקאל מד,ט). לפיכך ערל שעבד -- חילל עבודתו ולוקה, כזר שעבד; אבל אינו חייב מיתה.

ט) כוהן שהיה נשוי נשים בעבירה -- אינו עובד, עד שידירוהו בית דין על דעת רבים כדי שלא תהיה לו הפרה, שלא יוסיף לחטוא; ועובד, ויורד ומגרש. וכן אם היה מיטמא למתים -- פסול, עד שיקבל עליו בבית דין שלא ייטמא. ואם עבר ועבד, קודם שידיר או שיקבל -- אף על פי שהוא נשוי בעבירה, לא חילל עבודה.

י) כוהן שעבד, ונבדק ונמצא חלל -- עבודתו כשרה לשעבר, אבל ואינו עובד להבא; ואם עבד -- לא חילל, שנאמר "ברך ה', חילו; ופועל ידיו, תרצה" (דברים לג,יא), אף חולין שבו, תרצה.

יא) בית דין הגדול, היו יושבין בלשכת הגזית; ועיקר מעשיהן התדיר, שהן יושבין ודנין את הכהונה ובודקין הכוהנים בייחוסין ובמומין. כל כוהן שנמצא פסול בייחוסו -- לובש שחורים, ומתעטף שחורים, ויוצא מן העזרה; וכל מי שנמצא שלם וכשר -- לובש לבנים, ונכנס ומשמש עם אחיו הכוהנים.

יב) מי שנמצא כשר בייחוסו, ונמצא בו מום -- יושב בלשכת העצים, ומתלע עצים למערכה; וחולק בקודשים עם אנשי בית אב שלו, ואוכל -- שנאמר "לחם אלוהיו, מקודשי הקודשים, ומן הקודשים, יאכל" (ויקרא כא,כב).

הלכות ביאת המקדש פרק ז

א) כל המומין הפוסלים באדם ובבהמה, חמישים; וזה הוא פרטן. [ב] חמישה באוזן, ואלו הן: (א) מי שנפגם סחוס אוזנו, כדי שתחגור הצפורן בפגם; אבל העור המוקף לסחוס האוזן -- אין בו מום, בין ניקב בין נסדק. [ג] (ב) מי שנסדק סחוס אוזנו בכל שהוא, אף על פי שלא חסר. (ג) מי שניקב סחוס אוזנו נקב ככרשינה, בין נקב עגול בין נקב ארוך -- אם מצטרף לכרשינה, הרי זה מום. (ד) מי שיבשה אוזנו, כדי שתינקב ולא תוציא דם. (ה) מי שהייתה אוזנו כפולה לשתיים, אפילו הגדי שדרך אוזניו להיותן נוטות וכפולות -- ובלבד שיהיו לה שני סחוסין; אבל אם לא היה לה אלא סחוס אחד, והרי הוא כגוף אחד שנכפל -- כשר.

ב) [ד] שלושה בריס של עין, ואלו הן: (א) מי שניקב ריס מריסי עיניו בכל שהוא. (ב) מי שנסדק ריס מריסי עיניו בכל שהוא. (ג) מי שנפגם ריס מריסי עיניו בכל שהוא. ושלושה מומין אלו, בכלל "חרוץ" (ויקרא כב,כב) האמור בתורה.

ג) [ה] שמונה בעין, ואלו הן: (א) העיוור, בין באחת מעיניו בין משתיהן. (ב) מי שאינו רואה בשתי עיניו, או באחת מהן, אף על פי שאין נראה בהן שינוי כלל -- מחמת שירדו מים קבועין כנגד רואותיו. (ג) מי שאינו רואה בעיניו או באחת מהן ראייה ברורה, מחמת שהיה בה סנוורים קבועים. (ד) מי שבעינו כמו ענב, אף על פי שהוא רואה. (ה) מי שיצא בשר יתר בעינו, עד שחיפה מעט מן השחור של עין. (ו) מי שנמשך הלובן של עין ונכנס ממנו מעט בשחור, עד שנמצא השחור מעורב בלובן -- והוא "תבלול" (ויקרא כא,כ) האמור בתורה; אבל אם יצא מן השחור לתוך הלבן, אינו מום -- שאין מומין בלבן. (ז) מי שהייתה נקודה לבנה בתוך השחור, וזה הוא "דק" (שם) האמור בתורה -- והוא שתהיה צפה על גבי השחור; אבל אם לא הייתה צפה, או שהייתה משוקעת בשחור -- אינו מום. וכן אם הייתה נקודה שחורה בתוך הלבן, אפילו צפה -- אינו מום, שאין מומים בלבן. (ח) שהייתה נקודה שחורה שוקעת בתוך השחור, אף זה נקרא דק; אבל אם הייתה צפה -- הואיל והיא שחורה בשחור, אינו מום.

ד) [ו] שלושה בחוטם, ואלו הן: (א) מי שניקב חוטמו, אפילו מצד אחד. (ב) מי שנסדק חוטמו. (ג) מי שנפגם חוטמו.

ה) [ז] שישה בפה, ואלו הן: (א) מי שניקבה שפתו, אפילו אחת מהן. (ב) מי שנפגמה שפתו. (ג) מי שנסדקה שפתו -- והוא, שתיסדק מזר שלה עד שתיחלק לשני ראשים. (ד) מי שעצם לחייו התחתון עודף על העליון בכל שהוא. (ה) מי שפיו בלום, מחמת גופו וברייתו; אבל אם נבלם מחמת הרוח, אינו מום. (ו) מי שניטל רוב המדבר של לשונו.

ו) [ח] שנים עשר באברי הזרע, ואלו הן: (א) מי שנמעך הגיד שלו. (ב) או נכתת. (ג) או ניתק. (ד) או נכרת. (ה) מי שנמעכו הביצים שלו, או אחת מהן. (ו) או נכתתו, או אחת מהן. (ז) או ניתקו, או אחת מהן. (ח) או נכרתו, או אחת מהן. (ט) מי שאין לו אלא ביצה אחת, אף על פי שיש לו שני כיסין. (י) מי ששתי ביציו בכיס אחד. (יא) הטומטום. (יב) האנדרוגינוס.

ז) [ט] שישה בידיים וברגליים, ואלו הן: (א) הפיסח. (ב) מי שנשמטה ירכו, הוא "שרוע" (ויקרא כא,יח; ויקרא כב,כג) האמור בתורה. (ג) מי שאחת מירכותיו גבוהה מחברתה. (ד) מי שנשבר עצם ידו -- והוא, שיהיה ניכר. (ה) מי שנשבר עצם רגלו -- והוא, שיהיה ניכר; אף על פי שאינו ניכר כשעומד, אם ניכר כשיהלך -- הרי זה מום. (ו) מי שרגליו מבולמות מחמת עצמן וברייתן; אבל אם היו מבולמות מחמת הרוח, אינו מום.

ח) [י] ארבעה ראויין להיות בכל הגוף, ואלו הן: (א) מי שיש בו גרב יבש כל שהוא; וזה הוא "הגרב" (ויקרא כא,כ; ויקרא כב,כב) האמור בתורה. (ב) מי שיש בו יבולת שיש בה עצם; וזה הוא "יבלת" (ויקרא כב,כב) האמורה בתורה. (ג) מי שיש בו חזזית המצרית כל שהיא, והיא חזזית קשה וכעורה; וזו היא "ילפת" (ויקרא כא,כ; ויקרא כב,כב) האמורה בתורה. [יא] (ד) כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ, הרי זה מום; והוא בכלל "חרוץ" (ויקרא כב,כב) האמור בתורה. ואין הצלעים בכלל עצמות שבגלוי.

ט) [יב] ועוד יש שם שלושה מומין, ואלו הן: (א) הזקן שהגיע להיות רותת ורועד, כשהוא עומד. (ב) החולה שהוא רועד מפני חולייו וכשלון כוחו. אבל הטריפה כשר באדם, ופסול בבהמה; וכן יוצא דופן כשר באדם, ופסול בבהמה. [יג] (ג) המזוהם. וכוהן שהוא מזוהם בזיעתו -- רוחץ ושף כל גופו בבושם, ועובד. היה ריח פיו רע -- נותן בפיו פלפל או זנגביל וכיוצא בהן, ועובד. ואם עבד בזיהום זיעתו, או בזיהום פיו -- הרי חילל עבודתו, כשאר אלו הבעלי מומין כולן.