zirkind.org

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות שאר אבות הטומאות פרק ו

א) טומאת עבודה זרה, מדברי סופרים; ויש לה רמז מו התורה, "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם, והיטהרו והחליפו שמלותיכם" (בראשית לה,ב).

ב) ארבעה אבות הטומאות יש בה -- עבודה זרה עצמה, ומשמשיה, ותקרובת שלה, ויין שנתנסך לה; וטומאת כולן, מדבריהם.

ג) [ב] עבודה זרה עצמה -- מטמאה אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר; ואינה מטמאה במשא, כשרץ שנאמר "שקץ תשקצנו" (דברים ז,כו). ושיעורה כזית: לא תהיה זאת שאינה מן התורה, חמורה מן המת; אבל אם הייתה הצורה פחותה מכזית, הרי זו טהורה.

ד) [ג] קצץ אבר ממנה -- אפילו היה כמרדע, הרי זה טהור, שעבודה זרה אינה מטמאה לאברים, אלא הצורה כולה כשהיא שלמה: שנאמר "תזרם, כמו דווה" (ישעיהו ל,כב) -- מה דווה אינה מטמאה לאברים, אף עבודה זרה אינה מטמאה לאברים.

ה) כקולי אבות הטומאות דנו בה, מפני שטומאתה מדבריהם: עשו אותה כשרץ שאינו מטמא במשא, וכמת שאינו מטמא אלא בכזית, וכנידה שאינה מטמאה לאברים. [ד] נתפרקה עבודה זרה -- אף על פי שההדיוט יכול להחזירה, שהרי כל אבריה קיימין -- אינה מטמאה.

ו) [ה] כל משמשי עבודה זרה כשרץ -- מטמאין אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינן מטמאין במשא; ושיעור טומאתן בכזית. ואפילו קצץ ממשמשיה -- כזית מן הכלי, מטמא כשרץ; זו חומר במשמשיה, יותר מעבודה זרה עצמה. ובית עבודה זרה, אבניו, ועציו, ועפרו -- מטמאין בכזית במגע, ככל המשמשין.

ז) [ו] המכניס ראשו ורובו לבית עבודה זרה, נטמא כנוגע. וכן כלי חרס שהכניס אווירו לבית עבודה זרה, נטמא; ספסלים וקתדראות שהכניס רובן לבית עבודה זרה, טמאים. וכולן ראשון לטומאה.

ח) [ז] תקרובת עבודה זרה -- מטמאה במגע ובמשא, כנבילה; ושיעורה בכזית. כל דבר שמקריבין לה, בין בשר בין שאר אוכלין ומשקין -- הכול כנבילה, שהכתוב קראן "זבחי מתים" (תהילים קו,כח). ואף על פי שאין תקרובת עבודה זרה של אוכלין בטילה לעולם, להתירה בהניה -- אם ביטלה, הרי זו ספק לטומאה. אבל כלי שהוא תקרובת עבודה זרה שביטלו, טהור; וכן עבודה זרה ומשמשיה שביטלן, טהורין.

ט) [ח] יין שנתנסך לעבודה זרה -- מטמא אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ומטמא אדם במשא כנבילה. וטומאתו בכזית -- שנאמר "אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם" (דברים לב,לח), הרי יין נסיכם כחלב זבחימו. ואין מטמא טומאה זו, אלא יין שנתנסך ביד לפני עבודה זרה; אבל סתם יינם של גויים -- מטמא טומאה קלה, כשאר כל משקין טמאין.

י) [ט] מכל הדברים שביארנו מתחילת הספר עד כאן, אתה למד שאבות הטומאות -- מהם אבות של תורה, ומהם אבות של דברי סופרים. [י] וכל המיטמא מחמת אב של תורה, הרי הוא ולד טומאה של תורה; וכל המיטמא מחמת אב של דברי סופרים, הרי זה ולד של דבריהם.

יא) כל אב טומאה שהוא מטמא במגע ואינו מטמא במשא, בין אב של תורה בין אב של דבריהם -- אדם הנוגע בו, אינו מטמא בגדים בשעת מגעו, ולא אדם ולא כלי חרס, אף על פי שעדיין לא פירש ממטמאיו; והרי הוא אחר שפירש ממטמאיו או קודם שיפרוש, ולד -- שהוא מטמא אוכלין ועושה אותן שני לטומאה, מפני שהוא ראשון.

יב) וכל אב טומאה שמטמא במגע ובמשא, בין אב של תורה בין אב של דבריהם -- אדם הנוגע בו או הנושאו, מטמא בגדים בשעת מגעו ובשעת נשיאתו, ועושה אותן ראשון לטומאה; וכן אם נגע באוכלין, עשה אותן ראשון כל זמן שלא פירש ממטמאיו.

יג) פירש ממטמאיו -- הרי הוא ראשון לטומאה לכל דבר, ואינו מטמא בגדים; ואם נגע באוכלין, הרי הן שני.

יד) במה דברים אמורים, בשאר כל האבות -- חוץ מן הנבילות והמרכב. אבל הנבילה והמרכב -- אף על פי שהן מטמאין במגע ובמשא, הנוגע בהן אינו מטמא בגדים בשעת מגעו; ואם נגע באוכלין, הרי הן שני לטומאה. והנושאן מטמא בגדים, בשעת נשיאתו; ואם נגע באוכלין עד שלא פירש, הרי הן ראשון לטומאה כמו שביארנו.

טו) [יג] מי חטאת שיש בהם כדי הזיה -- אף על פי שהן כנבילה וכמרכב, שאין מטמא בגדים אלא הנושאן -- הרי הנוגע בהן מטמא בגדים בשעת מגעו משום נושא: שאי אפשר שייגע במים, שלא יסיט אותן; וכבר ביארנו שאחד הנושא, ואחד המסיט.

טז) וכן הנוגע בצמר הנבילה, או שנגע בנימי המרכב -- מטמא בגדים בשעת מגעו משום נושא: שאי אפשר לנגוע בדברים אלו, שלא יסיט אותן; ולפיכך מטמא בגדים עד שלא פירש, כדין הנושא.

יז) [יד] הבולע נבילת עוף הטהור -- בשעת בליעתו, מטמא בגדים כמו שביארנו; והם ראשון לטומאה. וכן אם נגע באוכלין, הרי הם ראשון לטומאה. ואחר שבלע, הרי זה פירש ממטמאיו.

יח) [טו] השורף פרה אדומה, ופרים ושעירים הנשרפים, והמשלח השעיר לעזאזל -- אף על פי שבשעת מעשיהם מטמאין בגדים כמו שביארנו -- אם נגעו באוכלין אפילו בשעת מעשיהם, הרי הם שני לטומאה.

יט) [טז] הנוגע באב מאבות הטומאות המושלך בתוך המקוה, כגון נבילה או שרץ או משכב, שהיה במקוה, ונגע בו -- הרי זה טמא: שנאמר "אך מעיין ובור מקוה מים, יהיה טהור; ונוגע בנבלתם, יטמא" (ויקרא יא,לו) -- אפילו כשהם בתוך המקוה, מטמאין. וכשיעלה זה מן המקוה, יטהר הנוגע. וכן זב שדרס על המשכב שהוא מונח במקוה, הרי המשכב טמא; וכשיעלה המשכב מן המקוה -- יטהר, שהרי עלתה לו טבילה. וזה הנוגע במשכב כשהוא במקוה -- אם פשט ידו ונגע חוץ למקוה, הרי זה מטמא בגדים; ואין צריך לומר, שהוא מטמא אוכלין ומשקין.

---

הלכות שאר אבות הטומאות פרק ז

א) דבר מפורש בתורה שהאוכלין והמשקין מיטמאין, שנאמר "מכל האוכל אשר ייאכל, אשר יבוא עליו מים -- יטמא; וכל משקה אשר יישתה, בכל כלי יטמא" (ויקרא יא,לד). ואין האוכל שנטמא מטמא אוכל אחר, מן התורה; ולא המשקין שנטמאו מטמאין דבר אחר, מן התורה.

ב) אבל מדברי סופרים גזרו על האוכל הטמא -- שאם נגע באוכל אחר, טימאהו; וכן אם נגע אוכל הטמא במשקין, טימאן. ואין אוכל מטמא כלי שנגע בו לעולם, ואפילו מדבריהם. וכן גזרו על המשקין הטמאים, שיטמאו אוכל או משקין או כלים שנגעו בהן.

ג) [ב] אין לך ולד טומאה שמטמא כלים, אלא משקין טמאים בלבד; וטומאה זו, מדבריהם: והוא שיהיו אותן המשקין טמאין, מחמת אב מאבות הטומאות, בין של תורה, בין של דבריהם. ומפני מה גזרו על המשקין טמאין שיטמאו כלים -- גזירה משום משקה הזב, שהוא אב ומטמא כלים דין תורה: שנאמר "וכי ירוק הזב, בטהור" (ויקרא טו,ח), כמו שביארנו.

ד) [ג] כשגזרו על המשקין שיטמאו את הכלים, גזרו שיהיו מטמאין את הכלים מתוכן. כיצד, אם נפלו לאוויר כלי חרס -- נטמא כולו, והרי הוא שני; ואם נגעו בשאר כלים מתוכן -- נטמאו כולן, ונעשו שני.

ה) אבל אם נגעו משקין טמאים באחורי הכלי שיש לו תוך, בין בכלי חרס בין בכלי שטף וכלי מתכות -- נטמאו אחוריו בלבד; והרי אחוריו שני, ולא נטמא תוכו. במה דברים אמורים, לתרומה; אבל לקודש -- כלי שנטמאו אחוריו, נטמא כולו שני לטומאה.

ו) [ד] כבר ביארנו שהאוכלין אין מטמאין כלים, והמשקין מטמאין; ולמה עשו בטומאת משקין היכר זה, ואמרו שהכלי שנגעו משקין טמאין באחוריו לא נטמא תוכו לתרומה -- להודיע שטומאת כלים אלו מדבריהם, שלא ישרפו על טומאה זו תרומה וקודשים.

ז) [ה] כבר ביארנו שהאוכלין והמשקין שנגעו באב מאבות הטומאות, הרי הן ראשון לטומאה; וכן אם נגע אוכל באדם או בכלי שנטמא באב, הרי אותו האוכל שני לטומאה. ואוכל שנגע בזה השני, נקרא שלישי לטומאה; ואם נגע השלישי באוכל רביעי, הרי זה נקרא רביעי לטומאה.

ח) במה דברים אמורים, באוכלין. אבל המשקין -- אחד משקה שנגע באב הטומאה, או שנגע בראשון, או שנגע בשני -- הרי אותו המשקה תחילה לטומאה; ומטמא את חברו וחברו את חברו, אפילו הם מאה: שאין מונין במשקין.

ט) כיצד, יין שנגע באב הטומאה, או בראשון, או בשני -- הרי יין זה כראשון לטומאה; וכן אם נגע יין זה בשמן, ושמן בחלב, וחלב בדבש, ודבש במים, ומים ביין אחר, וכן עד לעולם -- כולן ראשון לטומאה, וכאילו כל אחד מהם נטמא באב תחילה. וכולן מטמאין את הכלים.

י) וכן כלי שנטמאו אחוריו במשקין, ונגעו משקין אחרים באחורי הכלים הטמאין -- אפילו היו משקין חולין, נעשו המשקין האחרים תחילה לטומאה, ומטמאין כלים אחרים, ועושין אותן שני; ואין צריך לומר, שהן מטמאין אוכלין ומשקין אחרים.

יא) [ו] אחורי הכלי שנטמאו במשקין, ונגעו אוכלין באחורי הכלי הטמא -- אפילו אוכלי תרומה, הרי הן טהורין, שהכלי שנטמאו אחוריו בלבד, אינו מטמא את האוכלין אלא לקודש בלבד: שהכלי שנטמאו אחוריו -- הרי זה טמא כולו לקודש כמו שביארנו, ולפיכך מטמא אוכלי הקודש.

---

הלכות שאר אבות הטומאות פרק ח

א) כל הנוגע בידיו בראשון לטומאה, בין שהיה אותו ראשון אדם או כלי או אוכל או משקין טמאין -- נטמאו ידיו בלבד, עד הפרק; וכן המכניס ידיו לאוויר כלי חרס שנטמא באב הטומאה, או שהכניס ידיו לבית מנוגע -- נטמאו ידיו. וטומאת הידיים, מדברי סופרים.

ב) הידיים שנייות לעולם, שאין טומאתן אלא מדבריהם; וכשגזרו טומאה עליהן, גזרו שיהיו כשני לטומאה. אפילו הכניס ידיו לבית המנוגע, או שנגע בידיו באדם שמטמא בגדים עד שלא פירש ממטמאיו -- הרי ידיו שנייות.

ג) הפיגול, והנותר, וצריד של מנחות -- הרי הם כראשון לטומאה, ומונין בהם ראשון ושני; לפיכך מטמאין את הידיים בכביצה. ואין הפיגול והנותר מצטרפין, אף על פי ששיעורן שווה בכביצה, הואיל וטומאת הידיים מדבריהם; אבל שאר האוכלין מצטרפין, שאין אוכלין טמאין מטמאין את הידיים עד שיהיו כביצה.

ד) קולית הפיגול או הנותר -- אף על פי שהיא סתומה -- הנוגע בה בידיו, נטמאו ידיו: שהעצמות של קודשים ששימשו נותר או פיגול מטמאין את הידיים, הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור.

ה) בשר קודש שיצא חוץ למחיצתו -- הרי הוא ספק אם מטמא את הידיים, או אינו מטמא; לפיכך אינו מטמא -- שספק טומאת הידיים טהור, כמו שיתבאר. ואם בשר פסח שיצא חוץ לבית הוא, הרי הוא טהור -- בני חבורה, זריזין הן.

ו) אין טומאת ידיים במקדש -- שבשעה שגזרו טומאה על הידיים, לא גזרו במקדש; אלא הנוגע באוכלין טמאים וכיוצא בהם, בין שנגע במקדש בין שנגע חוץ למקדש, ונגע בקודשים במקדש -- לא טימאן. ואם נגע חוץ למקדש -- הרי זה מטמא את הקודש, ופוסל את התרומה כמו שיתבאר.

ז) מי שנטמאת ידו אחת, ונגעה באחרת -- האחרת טהורה; ונוטל את הטמאה, ודייו. במה דברים אמורים, לתרומה. אבל לקודש -- אם נטמאת ידו אחת, ונגע בשנייה -- טימאה, ושתיהן צריכות טבילה לקודש; אבל לתרומה, בנטילת ידיים בלבד יטהרו ידיו.

ח) שלמה המלך ובית דינו גזרו על כל הידיים שיהיו שנייות, אף על פי שלא ידע בודאי שנטמאו -- מפני שהידיים עסקנייות. ולא גזר שלמה על הידיים טומאה, אלא לקודש; ואחר כך גזרו חכמים שאחריו, אף לתרומה. ולפיכך צריך נטילת ידיים לתרומה; ואם נגע בתרומה קודם שייטול ידיו -- פסלה, ונשרפת על טומאה זו.

ט) לט אדם ידיו במפה, ואוכל תרומה בלא נטילת ידיים; ואין חוששין שמא ייגע. אבל לא יעשה כן בחולין שנעשו על טהרת הקודש, או על טהרת תרומה: גזירה -- שמא ייגע, לפי שאינו מקפיד עליהן.

י) הואיל והידיים שנייות -- אם נגעו במשקין, עשו אותן תחילה; ואם נגעו משקין אלו באוכלין, עושין אותן שני. ואם נגעו במשקין אלו אחרים, עושין אלו אותם תחילה -- שהמשקין תחילה לעולם, כמו שביארנו; אבל אין משקין אלו שנטמאו מחמת הידיים מטמאין כלים כלל, שעיקר טומאת הידיים מדבריהם.

יא) וכן גזרו חכמים על כל אדם שאכל אוכלין טמאין, בין שאכל אוכל ראשון או אוכל שני, ועל כל השותה משקין טמאים -- שיהיה שני לטומאה, עד שיטבול. ואם נגע באוכלין, עשאם שלישי. ואם נגע במשקין, אפילו משקה חולין -- עשה אותן תחילה, לטמא אוכלין ומשקין אחרים, אבל לא לטמא כלים, הואיל ועיקר טומאת אדם זה מדבריהם.

יב) ומפני מה גזרו טומאה זו על האוכל אוכלין טמאים, שמא יאכל אוכל ראשון או שני וישתה עליו משקה תרומה; ונמצא משקה תרומה טמא, באוכל שבפיו. וכן השותה משקין טמאים, שמא יאכל עימהם אוכל תרומה; ונמצא טמא, במשקין שבפיו. וכבר ביארנו בתרומות, שאסור לאכול תרומה טמאה.

יג) [יא] אינו מיטמא עד שיאכל אוכלים טמאים כחצי פרס, שהוא כביצה ומחצה שוחקת; וכן השותה אינו מיטמא עד שישתה ממשקין טמאין רביעית. וכל האוכלין מצטרפין לכחצי פרס, לפסול הגווייה; וכל המשקין מצטרפין לרביעית. ואם אכל או שתה פחות משיעור זה, טהור.

יד) אכל מעט ושהה, וחזר ואכל מעט -- אם יש מתחילה ועד סוף כדי אכילת פרס, מצטרפין; ואם לאו, אין מצטרפין. וכן אם שתה מעט ושהה, ושתה מעט -- אם יש מתחילה ועד סוף כדי אכילת פרס, מצטרפין; ואם לאו, אין מצטרפין. אכל פחות מכשיעור, וטבל ועלה, ואכל מעט מיד -- אם לא שהה ביניהן, והרי בין אכילה שלפני טבילה ושלאחריה בכדי אכילת פרס -- הרי אלו מצטרפין.

טו) [יב] אישה שהיא ראשון לטומאה, ומניקה את בנה -- הרי הבן טהור, ולא גזרו עליו טומאה: שאפילו תאמר שינק רביעית -- אפשר שיש מתחילה ועד סוף יתר מכדי אכילת פרס, שהרי אינו יונק בבת אחת.

טז) [יג] המעוברת -- התירו לה שתהיה אוכלת אוכלין טמאין פחות מכשיעור, ואף על פי שהיא אוכלת הרבה: מפני הסכנה. ואינה צריכה טבילה, אלא הרי היא טהורה.