Rambam, 3 chapters per day for Thursday, 10 Tamuz, 5783

הלכות תענייות פרק ה

א) יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהן, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה; ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשי אבותינו שהיה כמעשינו עתה -- עד שגרם להם ולנו אותן הצרות: שבזכרון דברים אלו, נשוב להיטיב, שנאמר "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" (ויקרא כו,מ).

ב) ואלו הן: יום שלושה בתשרי -- שבו נהרג גדליה בן אחיקם, ונכבת גחלת ישראל הנשארת, וסיבב להתם גלותם; ועשירי בטבת -- שבו סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק; ושבעה עשר בתמוז, חמישה דברים אירעו בו -- נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון, והובקעה ירושלים בחורבן שני, ושרף אפוסטמוס הרשע ספר תורה, והעמיד צלם בהיכל.

ג) ותשעה באב, חמישה דברים אירעו בו -- נגזר על ישראל במדבר שלא ייכנסו לארץ; וחרב הבית בראשונה, ובשנייה; ונלכדה עיר גדולה ובית תור היה שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל, והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גויים ונהרגו כולם, והייתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש; ובו ביום המוכן לפורענות, חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו, לקיים "ציון שדה תיחרש" (ירמיהו כו,יח; מיכה ג,יב).

ד) וארבעת ימי הצומות האלו, הרי הם מפורשין בקבלה, "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי" (זכריה ח,יט) -- צום הרביעי, זה שבעה עשר בתמוז, שהוא בחודש הרביעי; וצום החמישי, זה תשעה באב, שהוא בחודש החמישי; וצום השביעי, זה שלושה בתשרי, שהוא בחודש השביעי; וצום העשירי, זה עשרה בטבת, שהוא בחודש העשירי.

ה) ונהגו כל ישראל בזמנים אלו, להתענות בשלושה עשר באדר, זכר לתענית שנתענו בימי המן, שנאמר "דברי הצומות, וזעקתם" (אסתר ט,לא). ואם חל שלושה עשר באדר להיות בשבת, מקדימין ומתענין בחמישי, שהוא אחד עשר. אבל אחד מארבעה ימי הצומות שחל להיות בשבת, דוחין אותו לאחר השבת; חל להיות בערב שבת, מתענין בערב שבת. ובכל הצומות האלו, אין מתריעין ולא מתפללין בהן תפילת נעילה; אבל קורין בתורה שחרית ומנחה ב"ויחל משה" (שמות לב,יא). ובכולן אוכלין ושותין בלילה, חוץ מתשעה באב.

ו) משייכנס אב, ממעטין בשמחה. ושבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, אסור לספר ולכבס וללבוש כלי מגוהץ, אפילו כלי פשתן, עד שיעבור התענית; ואפילו לכבס ולהניח לאחר התענית, אסור. וכבר נהגו ישראל, שלא לאכול בשר בשבת זו, ולא ייכנסו למרחץ, עד שיעבור התענית; ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מראש החודש, עד התענית.

ז) תשעה באב -- לילו כיומו לכל דבר, ואין אוכלין, אלא מבעוד יום; ובין השמשות שלו, אסור כיום הכיפורים. ולא יאכל בשר ולא ישתה יין, בסעודה המפסיק בה; אבל שותה הוא יין מגיתו שיש לו שלושה ימים או פחות, ואוכל בשר מליח שיש לו שלושה ימים או יתר. ולא יאכל שני תבשילין.

ח) במה דברים אמורים, שאכל ערב תשעה באב אחר חצות; אבל אם סעד קודם חצות, אף על פי שהוא מפסיק בה, אוכל כל מה שירצה. וערב תשעה באב שחל להיות בשבת, אוכל ושותה כל צורכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה; וכן תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת, אינו מחסר כלום.

ט) זו היא מידת כל העם, שאינן יכולין לסבול יותר מדיי. אבל חסידים הראשונים, כך הייתה מידתן -- ערב תשעה באב היו מביאים לו לאדם לבדו פת חרבה במלח, ושורה במים ויושב בין תנור וכיריים ואוכלה; ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשיממון ובכייה, כמי שמתו מוטל לפניו. וכזה ראוי לחכמים לעשות, או קרוב מזה; ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל, אפילו תבשיל של עדשים -- אלא אם כן היה בשבת.

י) עוברות ומניקות, מתענות ומשלימות, בתשעה באב. ואסור ברחיצה בין בחמין בין בצונן, ואפילו להושיט אצבעו במים; ואסור בסיכה של תענוג, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המיטה -- כיום הכיפורים. ומקום שנהגו לעשות בו מלאכה, עושין; ומקום שנהגו שלא לעשות בו מלאכה, אין עושין. ובכל מקום, תלמידי חכמים בטילין בו; ואמרו חכמים שכל העושה בו מלאכה, אינו רואה סימן ברכה לעולם.

יא) תלמידי חכמים, אין נותנין זה לזה שלום בתשעה באב, אלא יושבים דווים ונאנחים, כאבילים; ואם נתן להם עם הארץ שלום, מחזירים לו בשפה רפה וכובד ראש. ואסור לקרות בתשעה באב בתורה או בנביאים או בכתובים, ובמשנה ובהלכות ובתלמוד ובהגדות; ואינו קורא אלא באיוב, ובקינות, ובדברים הרעים שבירמיהו. ותינוקות של בית רבן, בטילין בו. ומקצת החכמים, נוהגין שלא להניח בו תפילין בראש.

יב) משחרב בית המקדש, תיקנו חכמים שהיו באותו הדור, שאין בונין לעולם בניין מסוייד ומכוייר, כבניין המלכים; אלא טח ביתו בטיט, וסד בסיד, ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח, בלא סיד. והלוקח חצר מסויידת ומכויירת, הרי היא כחזקתה, ואין מחייבין אותו לקלף הכתלים.

יג) וכן התקינו שהעורך שולחן לעשות סעודה לאורחים, מחסר ממנו מעט, ומניח מקום פנוי, בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם. וכשהאישה עושה תכשיטיה הכסף והזהב, משיירת מין ממיני התכשיט שנוהגת בהם, כדי שלא יהיה תכשיט שלם. וכשהחתן נושא, לוקח אפר מקלה ונותן בראשו מקום הנחת תפילין. וכל אלו הדברים, כדי לזכור ירושלים, שנאמר "אם אשכחך, ירושלים -- תשכח ימיני. תדבק לשוני לחיכי, אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים, על ראש שמחתי" (תהילים קלז,ה-ו).

יד) וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר, כולן; וכל מיני זמר, וכל משמיעי קול של שיר -- אסור לשמוח בהן, ואסור לשומען: מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין, אסורה, שנאמר "בשיר, לא ישתו יין" (ישעיהו כד,ט); וכבר נהגו כל ישראל, לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין.

טו) ואחר כך גזרו על עטרות חתנים כלל, שלא יניח החתן בראשו שם כליל, שנאמר "הסיר המצנפת והרים העטרה" (יחזקאל כא,לא). וכן גזרו על עטרות כלה, אם היו של כסף או זהב; אבל של גדיל, מותרת לכלה.

טז) מי שראה ערי יהודה בחורבנן, אומר "ערי קודשך, היו מדבר" (ישעיהו סד,ט), וקורע. ראה ירושלים בחורבנה, אומר "בית קודשנו ותפארתנו..." (ישעיהו סד,י), וקורע. ומהיכן חייב לקרוע, מן הצופים; וכשיגיע למקדש, קורע קרע אחר. ואם פגע במקדש תחילה, כשיבוא מדרך המדבר, קורע על המקדש, ומוסיף על ירושלים.

יז) כל הקרעים האלו כולן, קורע בידו מעומד; וקורע כל כסות שעליו, עד שיגלה את ליבו. ואינו מאחה קרעים אלו, לעולם; אבל רשאי הוא לשוללן למוללן ללקטן ולתופרן, כמין סולמות.

יח) היה הולך ובא לירושלים, הולך ובא -- אם תוך שלושים יום, אינו קורע קרע אחר; ואם לאחר שלושים יום, חוזר וקורע.

יט) כל הצומות האלו, עתידים ליבטל לימות המשיח; ולא עוד, אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טובים; והאמת והשלום, אהבו" (זכריה ח,יט).

הלכות מגילה וחנוכה

הלכות מגילה וחנוכה. יש בכללן שתי מצוות עשה מדברי סופרים, ואינן מן המניין. וביאור שתי מצוות אלו בפרקים אלו.

הלכות מגילה פרק א

א) קריאת המגילה בזמנה, מצות עשה מדברי סופרים; והדברים ידועים, שהיא תקנת נביאים. והכול חייבין בקריאתה -- אנשים, ונשים, וגרים, ועבדים משוחררין; ומחנכין את הקטנים לקרותה. ואפילו כוהנים בעבודתם, מבטלין עבודתם ובאין לשמוע מקרא מגילה; וכן מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה -- קל וחומר לשאר מצוות של תורה, שכולן נדחין מפני מקרא מגילה. ואין לך דבר שנדחה מקרא מגילה מפניו, חוץ ממת שאין לו קוברין: שהפוגע בו -- קוברו תחילה, ואחר כך קורא.

ב) אחד הקורא, ואחד השומע מן הקורא -- יצא ידי חובתו: והוא, שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה; לפיכך אם היה הקורא קטן או שוטה, השומע ממנו לא יצא.

ג) מצוה לקרות את כולה. ומצוה לקרותה בלילה, וביום; וכל הלילה כשר לקריאת הלילה, וכל היום כשר לקריאת היום. ומברך קודם קריאתה, בלילה: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה; ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה; ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. וביום, אינו חוזר ומברך שהחיינו. ומקום שנהגו לברך אחריה, מברך: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, האל הרב את ריבנו והדן את דינינו, והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרינו, והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו; ברוך אתה ה', האל הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם, האל המושיע.

ד) איזה הוא זמן קריאתה, זמנים הרבה תיקנו לה, שנאמר "בזמניהם" (אסתר ט,לא); ואלו הם, זמני קריאתה: כל מדינה שהייתה מוקפת חומה בימי יהושוע בן נון, בין בארץ בין בחוצה לארץ, אף על פי שאין לה עכשיו חומה -- קורין בחמישה עשר לאדר; ומדינה זו, היא הנקראת כרך. וכל מדינה שלא הייתה מוקפת חומה בימות יהושוע, אף על פי שהיא מוקפת עתה -- קוראין בארבעה עשר; ומדינה זו, היא הנקראת עיר.

ה) שושן הבירה, אף על פי שלא הייתה מוקפת חומה בימי יהושוע -- קוראין בחמישה עשר שבה היה הנס, שנאמר "ונוח בחמישה עשר בו" (אסתר ט,יח). ולמה תלו הדבר בימי יהושוע -- כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהייתה חרבה באותו הזמן, כדי שיהיו קוראין כבני שושן; וייחשבו כאילו הם כרכין מוקפין, אף על פי שהם עתה חרבין, הואיל והיו מוקפין בימי יהושוע, ויהיה זיכרון לארץ ישראל בנס זה.

ו) בני הכפרים שאינם מתקבצים בבתי כנסייות אלא בשני ובחמישי, תיקנו להם שיהיו מקדימין וקוראים ביום הכניסה. כיצד, אם חל יום ארבעה עשר להיות בשני או בחמישי, קוראין בו ביום; ואם חל להיות ביום אחר חוץ משני וחמישי, מקדימין וקוראין בשני או בחמישי הסמוך לארבעה עשר.

ז) כיצד, חל ארבעה עשר להיות באחד בשבת, מקדימין וקוראין בחמישי, שהוא יום אחד עשר; חל להיות בשלישי, קוראין בשני, שהוא יום שלושה עשר; חל להיות ברביעי, קוראין בשני, שהוא יום שנים עשר. וכל אלו שמקדימין וקוראין קודם ארבעה עשר, אין קוראין אותה בפחות מעשרה.

ח) כפר שאין נכנסין בו בשני ובחמישי, אין קוראין אותה אלא בארבעה עשר. וכל עיר שאין בה עשרה בטלנין קבועין בבית הכנסת לצורכי הציבור -- הרי היא ככפר, ומקדימין וקוראין ביום הכניסה; ואם אין בעיר עשרה בני אדם, תקנתו קלקלתו, והרי הם כאנשי עיר גדולה, ואין קוראין אלא בארבעה עשר.

ט) במה דברים אמורים שמקדימין וקוראין ביום הכניסה, בזמן שיש להם לישראל מלכות; אבל בזמן הזה, אין קוראין אותה אלא בזמנה -- שהוא יום ארבעה עשר ויום חמישה עשר: בני כפרים ובני עיירות, קוראין בארבעה עשר; ובני כרכין, קוראין בחמישה עשר.

י) בן עיר שהלך לכרך, ובן כרך שהלך לעיר -- אם הייתה דעתו לחזור למקומו בזמן קריאה ונתעכב ולא חזר, קורא כמקומו; ואם לא היה בדעתו לחזור אלא אחר זמן הקריאה, קורא עם אנשי המקום שהוא שם. וכרך, וכל הסמוך לו, וכל הנראה עימו -- אם אין ביניהם יתר על אלפיים אמה -- הרי זה ככרך, וקוראין בחמישה עשר.

יא) עיר שהיא ספק, ואין ידוע אם הייתה מוקפת חומה בימות יהושוע בן נון, או אחר כן הוקפה -- קוראין בשני הימים, שהם ארבעה עשר וחמישה עשר, ובליליהן; ומברכין על קריאתה בארבעה עשר בלבד, הואיל והוא זמן קריאתה לרוב העולם.

יב) קראו את המגילה באדר, ואחר כך עיברו בית דין את השנה -- חוזרין וקוראין אותה באדר השני, בזמנה.

יג) אין קוראין את המגילה בשבת -- גזירה, שמא ייטלנה בידו, וילך אצל מי שהוא בקי לקרותה, ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים: שהכול חייבים בקריאתה, ואין הכול בקיאין בקריאתה. לפיכך אם חל זמן קריאתה בשבת, מקדימין וקוראין אותה קודם השבת; ושואלין ודורשין בהלכות פורים באותה שבת, כדי להזכיר שהוא פורים.

יד) כיצד, יום ארבעה עשר שחל להיות בשבת, בני עיירות, מקדימין וקוראין בערב שבת; ובני כרכים, קוראים בזמנם, באחד בשבת. חל יום חמישה עשר להיות בשבת, בני כרכים מקדימין וקוראין בערב שבת, שהוא יום ארבעה עשר; ובני עיירות קוראין בו ביום, שהוא זמנם: ונמצאו הכול, קוראין בארבעה עשר.

הלכות מגילה פרק ב

א) הקורא את המגילה למפרע, לא יצא: קרא ושכח פסוק אחד, וקרא פסוק שני לו, וחזר וקרא פסוק ששכח, וחזר וקרא פסוק שלישי -- לא יצא, מפני שקרא פסוק אחד למפרע; אלא כיצד עושה, מתחיל מפסוק שני ששכח, וקורא על הסדר.

ב) מצא ציבור שקראו חצייה, לא יאמר אקרא חצייה האחרון עם הציבור, ואחזור ואקרא חצייה ראשון -- שזה קורא למפרע; אלא קורא מתחילה ועד סוף, על הסדר. קרא ושהה מעט, וחזר וקרא, אף על פי ששהה, כדי לגמור את כולה -- הואיל וקרא על הסדר, יצא.

ג) הקורא את המגילה על פה, לא יצא ידי חובתו. הלועז ששמע את המגילה הכתובה, בלשון הקודש ובכתב הקודש -- אף על פי שאינו יודע מה הן אומרין, יצא ידי חובתו; וכן אם הייתה כתובה יוונית ושמעה, יצא -- אף על פי שאינו מכיר, ואפילו היה השומע עברי.

ד) הייתה כתובה תרגום, או בלשון אחרת מלשונות הגויים, לא יצא ידי חובתו בקריאתה, אלא המכיר אותה לשון בלבד -- והוא, שתהיה כתובה בכתב אותה לשון. אבל אם הייתה כתובה בכתב עברי, וקראה ארמית לארמי -- לא יצא, שנמצא זה קורא על פה, וכיון שלא יצא הקורא ידי חובה, לא יצא השומע ממנו.

ה) הקורא את המגילה בלא כוונה, לא יצא. כיצד, היה כותבה, או דורשה, או מגיהה -- אם כיוון ליבו לצאת בקריאה זו, יצא; ואם לא כיוון ליבו, לא יצא. קרא, והוא מתנמנם -- הואיל ולא נרדם בשינה, יצא.

ו) במה דברים אמורים שהמכוון ליבו בכתיבה יצא, בשמתכוון לצאת בקריאתה שקרא בספר שמעתיק ממנו בשעה שהוא כותב; אבל אם נתכוון לצאת בקריאת זו שכותב, לא יצא, שאינו יוצא ידי חובתו, אלא בקריאתה מספר שכולה כתובה בו בשעת קריאה.

ז) הקורא את המגילה וטעה בקריאתה, וקרא קריאה משובשת -- יצא, לפי שאין מדקדקין בקריאתה. קראה עומד, או יושב -- יצא, ואפילו בציבור; אבל לא יקרא בציבור יושב לכתחילה, מפני כבוד הציבור. קראוה שניים, אפילו עשרה, כאחד -- יצאו הקוראים, והשומעים מן הקוראים; וקורא אותה גדול עם הקטן, ואפילו בציבור.

ח) אין קוראין בציבור, במגילה הכתובה בין הכתובים; ואם קרא, לא יצא -- אלא אם כן הייתה יתרה על שאר היריעות, או חסרה, כדי שיהיה לה היכר. אבל יחיד קורא בה, ואפילו אינה חסרה ולא יתרה -- ויוצא בה ידי חובתו.

ט) אין כותבין את המגילה אלא בדיו, על הגוויל או על הקלף כספר תורה. ואם כתבה במי עפצה וקלקנתוס, כשרה; כתבה בשאר מיני צבעונין, פסולה. וצריכה שרטוט, כתורה עצמה; ואין העור שלה, צריך עבודה לשמה. הייתה כתובה על הנייר, או על עור שאינו מעובד, או שכתבה גוי, או מין -- פסולה.

י) היו בה אותייות מטושטשות או מקורעות, אם רישומן ניכר -- אפילו היו רובה, כשרה. ואם אין רישומן ניכר -- אם היה רובה שלם, כשרה; ואם לאו, פסולה. השמיט בה הסופר אותייות או פסוקים, וקראן הקורא על פה -- יצא.

יא) המגילה צריכה תפירה, עד שיהיו כל עורותיה מגילה אחת. ואינה נתפרת אלא בגידין, כספר תורה; ואם תפרה שלא בגידין, פסולה. ואינו צריך לתפור את כל היריעה, כספר; אלא אפילו תפר בגידין שלוש תפירות בקצה היריעה, ושלוש באמצעה, ושלוש בקצה השני -- כשרה, מפני שנקראת איגרת.

יב) וצריך הקורא לקרות עשרת בני המן ועשרת, בנשימה אחת, כדי להודיע לכל העם, שכולם נתלו ונהרגו כאחד. ומנהג כל ישראל, שהקורא את המגילה, קורא ופושט כאיגרת; וכשיגמור, חוזר וכורכה כולה, ומברך.

יג) שני הימים האלו, שהם ארבעה עשר וחמישה עשר, אסורין בספד ותענית, לכל אדם בכל מקום -- בין לבני כרכים, שהם עושין חמישה עשר בלבד, בין לבני עיירות, שהם עושים ארבעה עשר בלבד. ושני הימים, אסורים בספד ותענית באדר הראשון, כאדר השני. אנשי כפרים שהקדימו וקראו בשני או בחמישי הסמוך לפורים, מותרים בספד ותענית ביום קריאתה, ואסורין בשני הימים האלו, ואף על פי שאין קוראין בהם.

יד) מצות יום ארבעה עשר לבני כפרים ועיירות, ויום חמישה עשר לבני כרכים -- להיותם ימי משתה ושמחה, ומשלוח מנות לריעים ומתנות לאביונים. ומותר, בעשיית מלאכה; ואף על פי כן, אין ראוי לעשות בו מלאכה: אמרו חכמים, כל העושה מלאכה ביום פורים, אינו רואה סימן ברכה. בני כפרים שקדמו וקראו בשני או בחמישי, אם חילקו מעות לאביונים ביום קריאתן, יצאו; אבל המשתה והשמחה, אין עושין אותה אלא ביום ארבעה עשר, ואם הקדימו, לא יצאו. וסעודת פורים שעשאה בלילה, לא יצא ידי חובתו.

טו) כיצד חובת סעודה זו, שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו; ושותה יין, עד שישתכר ויירדם בשכרות.

טז) וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר, או שני מיני תבשיל, או שני מיני אוכלין -- לחברו: שנאמר "ומשלוח מנות, איש לריעהו" (אסתר ט,יט; אסתר ט,כב) -- שתי מנות, לאיש אחד. וכל המרבה לשלוח לריעים, משובח. ואם אין לו, מחליף עם חברו -- זה שולח לזה סעודתו, וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים "ומשלוח מנות, איש לריעהו".

יז) [טז] וחייב לחלק לעניים ביום הפורים, אין פחותין משני עניים; נותן לכל אחד מתנה אחת, או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין: שנאמר "ומתנות לאביונים" (אסתר ט,כב) -- שתי מתנות, לשני עניים. ואין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול, נותנין לו; ואין משנין מעות פורים, לצדקה אחרת.

יח) [יז] מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים, מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לריעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים -- שהמשמח לב האמיללים האלו מידמה בשכינה, שנאמר "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו נז,טו).

יט) [יח] כל ספרי הנביאים, וכל הכתובים, עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר -- הרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה, וכהלכות של תורה שבעל פה, שאינן בטילין, לעולם. ואף על פי שכל זכרון הצרות ייבטל, שנאמר "כי נשכחו הצרות הראשונות..." (ישעיהו סה,טז), ימי הפורים, לא ייבטלו -- שנאמר "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט,כח).