zirkind.org

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות שגגות פרק יב

א) כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה -- אם שגגו בית דין הגדול בהוראה, והורו להתירו, ושגגו העם בהוראתן, ועשו העם והם סומכין על הוראתן, ואחר כך נודע לבית דין שטעו -- הרי בית דין חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה, ואף על פי שלא עשו הן בעצמן מעשה: שאין משגיחין על עשיית בית דין כלל, בין עשו בין לא עשו -- אלא על הוריתן בלבד. ושאר העם פטורין מן הקרבן, אף על פי שהן העושין -- מפני שתלו בבית דין.

ב) ומה הוא הקרבן שמביאין על שגגה זו, אם בעבודה זרה שגגו והורו -- מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת, מכל שבט ושבט; וקרבן זה הוא האמור בפרשת שלח לך, "והיה, אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" (במדבר טו,כד) -- מפי השמועה למדו שבשגגת עבודה זרה הוא מדבר. ואם בשאר כרתות שחייבין על שגגתן חטאת קבועה, שגגו והורו -- מביא כל שבט ושבט פר חטאת; וזה הוא האמור בפרשת ויקרא "ואם כל עדת ישראל, ישגו" (ויקרא ד,יג).

ג) נמצאת למד, שאם שגגו בית דין הגדול בהוריה בעבודה זרה -- מביאין כל הקהל שנים עשר פרים עולות, ושנים עשר שעירים חטאות; והן נשרפות, שהרי דמן נכנס לפנים; והן הנקראין שעירי עבודה זרה. ואם בשאר המצוות שגגו, מביאין שנים עשר פרים חטאות; והן נשרפות, מפני שדמן נכנס לפנים. וכל פר מהן נקרא פר העלם דבר של ציבור, שנאמר "והקריבו הקהל" (ויקרא ד,יד) -- כל קהל וקהל: וכל שבט ושבט קרוי קהל, שנאמר "ויעמוד יהושפט, בקהל יהודה" (דברים הימים ב כ,ה).

ד) בין שעשו כל ישראל שבארץ ישראל, על פי בית דין שהורו, בין שעשו רוב ישראל, אף על פי שהם מיעוט מניין השבטים, בין שעשו רוב השבטים, אף על פי שהן מיעוט כל ישראל -- מביאין כמניין כל השבטים פר לכל שבט ושבט, ובעבודה זרה פר ושעיר לכל שבט ושבט: שאף אלו שלא חטאו, מביאין על ידי החוטאים. אפילו עשה שבט אחד בלבד, והוא רוב הקהל -- הרי כל הציבור מביאין שנים עשר פרים, ובעבודה זרה שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים.

ה) [ב] בית דין שנסתפק להן אם שגגו בהוראה, או לא שגגו -- אינן חייבין באשם תלוי, שנאמר "ונודעה החטאת" (ויקרא ד,יד): עד שתיוודע ואחר כך יתחייבו בקרבן, כמו שיתבאר.

ו) במה דברים אמורים שבית דין חייבין, ואלו העושים על פיהם פטורין מן הקרבן -- בשהיו המורים בית דין הגדול של שבעים ואחד, ויהיה ראש ישיבה עימהן בהוריה, ויהיו כולן ראויין להוריה, ויטעו כולם או רובם בדבר זה שהורו בו, ויורו בפירוש ויאמרו לעם מותרין אתם לעשות; וכן אלו ששמעו מפי בית דין, אם אמרו לאחרים מותרין אתם לעשות, ויעשו כל הקהל או רובו על פיהם, ומדמים שהדבר שהורו בו כדת הורו; ויורו לבטל מקצת, לא שיעקרו כל הגוף; וכשייוודע להם, ידעו גופו של דבר שהורו בו בשגגה.

ז) בכל אלו המאורעים -- הוא שיהיו בית דין חייבין בקרבן, והעושה על פיהם פטור. אבל אם חסר אחת מכל אלו הדרכים -- הרי בית דין, פטורין מן הקרבן; וכל מי ששגג ועשה מעשה, מביא חטאת קבועה על שגגתו.

---

הלכות שגגות פרק יג

א) כיצד אם חסר אחד מכל אלו הדרכים שביארנו, ייפטרו בית דין ויתחייבו העושים -- הרי שהורו בית דין של אחד מן השבטים להם שחלב הקיבה מותר, ואכלו אותו אנשי מקומן על פיהן -- אותו בית דין פטורין, וכל מי שאכל מביא חטאת קבועה על שגגתו.

ב) וכן אם הורו בית דין הגדול שדם הלב מותר, ולא היה ראש ישיבה עימהן, או שהיה אחד מהן אינו ראוי להיות ממונה בסנהדרין, כגון שהיה גר או ממזר או זקן שלא ראה בנים וכיוצא בהן, ועשו העם על פיהם, ואכלו דם הלב -- הרי בית דין פטורין,וכל מי שאכל מביא חטאת קבועה על שגגתו.

ג) ומניין שאין הכתוב מדבר אלא בבית דין הגדול, שנאמר "ואם כל עדת ישראל, ישגו..." (ויקרא ד,יג). ומניין שעד שיהיו כולן ראויין להוריה -- שנאמר "ואם מעיני העדה" (במדבר טו,כד), עד שיהיו להם כעיניים; ולהלן הוא אומר "ושפטו, העדה" (במדבר לה,כד) -- מה העדה האמורה בדיני נפשות, כולן ראויין להוריה, אף עדה האמורה בשגגה זו, עד שיהיו כולן ראויין להוריה.

ד) וכן אם הורו וידע אחד מהן שטעו, ואמר להן טועים אתם, ורבו עליו המתירים, והתירו -- הרי בית דין פטורין, וכל מי שעשה על פיהם חייב להביא חטאת קבועה על שגגתו: שנאמר "ואם כל עדת ישראל, ישגו" (ויקרא ד,יג), עד שישגו כל הסנהדרין.

ה) ידע אחד מן הסנהדרין או מיעוטן שטעו המתירין, ושתקו -- הואיל והורו ולא היה שם חולק, ופשטה ההוריה ברוב הקהל, הרי בית דין חייבין בקרבן, וכל שעשה על פיהם פטור; ואלו ששתקו -- אם עשו על פי אלו שהורו -- הרי אלו חייבין, מפני שלא תלו בבית דין.

ו) וכן אם נשאו ונתנו בדבר, ואמרו דבר זה מותר הוא, ולא הורו לעם, ולא אמרו להם מותרין אתם לעשות, ושמע השומע מהן בעת שגמרו שהדבר מותר, והלך ועשה כפי מה ששמע -- הרי כל העושה חייב חטאת קבועה, ובית דין פטורין: שהרי לא הורו להם בפירוש לעשות.

ז) וכן אם הורו, ועשו מיעוט הקהל על פיהם, ונודעה השגגה -- הרי בית דין פטורין; ואלו המיעוט שעשו חייבין, וכל אחד ואחד מביא חטאתו. [ב] והסנהדרין עצמן שעשו בהוריתן, אינן מצטרפין לרוב הקהל: עד שיהיו הרוב שעשו, חוץ מן הסנהדרין.

ח) עשו רוב אנשי ארץ ישראל על פיהם, אף על פי שאלו העושים שבט אחד, וכן אם עשו רוב השבטים, אף על פי שהם מיעוט הקהל -- בית דין חייבים, והעושין פטורין.

ט) כיצד, היו יושבי ארץ ישראל שש מאות אלף ואחד, והיו העושין בהורית בית דין שלוש מאות אלף ואחד, והרי כולם בני יהודה בלבד, או שהיו העושים בני שבעה שבטים כולם, אף על פי שיש בהם מאה אלף -- הרי בית דין חייבין, וכל העושים על פיהם פטורין. ואין משגיחין על יושבי חוצה לארץ, שאין קרוי קהל אלא בני ארץ ישראל; ושבט מנשה ואפריים אינם חשובים כשני שבטים לעניין הזה, אלא שניהם שבט אחד.

י) [ג] היו העושים מרובין בשעת החטא, ומועטין בשעת ידיעה, או מועטין בשעת החטא, ומרובין בשעת ידיעה -- הכול הולך אחר שעת המעשה.

יא) [ד] הורו בית דין בחלב מן החלבים שהוא מותר, ואכל מיעוט הקהל על פיהם, ונודע להם שחטאו וחזרו בהם, ואחר כך הורו שעבודה זרה פלונית מותרת, ועבד אותה עבודה זרה מיעוט אחר על פיהם, וכשיצטרפו האוכלים לעובדים יהיו רוב -- הרי אלו מצטרפין, אף על פי שהייתה להם ידיעה בינתיים.

יב) במה דברים אמורים, בשהיה המורה בית דין אחד; אבל אם מת בית דין שהורה תחילה, ועמד אחר והורה -- אין אלו מצטרפין לאלו: [ה] אפילו הורו שני בתי הדינים בדבר אחד, כגון חלב וחלב או דם ודם.

יג) וכן אם לא היו העושים שוגגין על פי ההוראה -- הרי בית דין פטורין, וכל העושים חייבין. כיצד, הורו בית דין לאכול חלב הקיבה כולו, וידע אחד מן הקהל שטעו ושחלב הקיבה אסור, ואכלו מפני הוראתם, שהיה עולה על דעתן שמצוה לשמוע מבית דין, אף על פי שהם טועים -- הרי זה האוכל חייב חטאת קבועה על אכילתו, ואינו מצטרף למניין השוגגים על פיהם.

יד) במה דברים אמורים, בשהיה זה שידע שטעו חכם או תלמיד שהגיע להוראה; אבל אם היה עם הארץ, הרי זה פטור -- שאין ידיעתו באיסור ידיעה ודאית, ומצטרף לכלל השוגגים על פיהם.

טו) וכן אם לא ידע שטעו, ונתכוון לאכול שומן, ואכל חלב הקיבה שהתירוהו, והוא לא ידע שהוא חלב הקיבה -- הרי זה חייב: מפני שאכילתו מפני שגגתו, לא מפני ההוראה; ואינו מצטרף למניין השוגגים על פיהם, שנאמר "לכל העם, בשגגה" (במדבר טו,כו) -- עד שתהיה שגגה אחת לכול.

טז) וכן אם תלה בעצמו, ואכל חלב הקיבה שהורו להתירו, לא מפני הוראתם, אלא מפני שהוא מותר בדעתו -- הרי זה חייב חטאת קבועה בפני עצמו. זה הכלל -- כל התולה בבית דין, פטור, והוא, שיהיו שם כל הדרכים שמנינו; וכל החייב בפני עצמו, אינו מצטרף לרוב השוגגים.

יז) [ו] הורו בית דין להתיר דבר האסור בזדון, ועשו הקהל על פיהם בשגגה -- בית דין פטורין מן הקרבן, מפני שהם מזידין; וכל אחד ואחד מן העושים על פיהם, חייב קרבן בפני עצמו, מפני שהוא שוגג. הורו בית דין בשגגה, וידעו הקהל שטעו, ושאין ראוי לקבל מהם, ואף על פי כן עשו הקהל על פיהם -- אלו ואלו פטורין מן הקרבן: בית דין פטורין, שהרי לא עשו הקהל מפני הוראתם שהטעת אותן; וכל העושים פטורין מן הקרבן, מפני שהן מזידין -- שהרי ידעו שטעו, ושאין ראוי לעשות.

---

הלכות שגגות פרק יד

א) בית דין ששגגו והורו לעקור גוף מגופי תורה, ועשו כל העם על פיהם -- בית דין פטורין, וכל אחד ואחד מן העושים חייב חטאת קבועה: שנאמר "ונעלם דבר" (ויקרא ד,יג), ולא כל הגוף. [ב] לעולם אין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, בדברים שאינם מפורשין ומבוארין בתורה; ואחר כך יהיו בית דין חייבין בקרבן, והעושים על פיהם פטורין.

ב) כיצד, שגגו והורו שמותר להשתחוות לעבודה זרה, או שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת, או שמותר לבוא על שומרת יום כנגד יום -- הרי אלו כמי שאמרו אין שבת בתורה, או אין עבודה זרה בתורה, או אין נידה בתורה: שעקרו כל הגוף; ואין זו וכיוצא בזה שגגת הוראה, אלא שכחה. לפיכך פטורין מן הקרבן, וכל העושה על פיהן חייב חטאת בפני עצמו.

ג) אבל אם טעו והורו ואמרו המוציא מרשות לרשות הוא שחייב, שנאמר "אל ייצא איש ממקומו" (שמות טז,כט), אבל הזורק או המושיט, מותר, או שעקרו אב מאבות מלאכות, והורו שאינה מלאכה -- הרי אלו חייבין.

ד) וכן אם טעו ואמרו המשתחווה לעבודה זרה בפישוט ידיים ורגליים הוא החייב, שנאמר "כי לא תשתחווה, לאל אחר" (שמות לד,יד), אבל הכורע על הארץ ולא פשט ידיו ורגליו, הרי הוא מותר -- הרי אלו חייבין.

ה) וכן אם טעו ואמרו הבא על שומרת יום כנגד יום שראתה דם ביום הוא חייב, שנאמר "כל ימי זובה" (ויקרא טו,כו), אבל ראת בלילה, מותר לבוא עליה, וכן אם הורו ואמרו שמי שפירשה אשתו נידה בשעת תשמיש, מותר לפרוש ממנה לשעתו כשהוא מתקשה -- הרי אלו חייבין.

ו) וכן אם טעו ואמרו שהאוכל דם שיצא בשעת שחיטה, הוא החייב, אבל האוכל דם הלב, מותר -- הרי אלו חייבין. וכן כל כיוצא בטעייות אלו, אם הורו בהן ועשו רוב הקהל על פיהן -- בית דין מביאין קרבן על שגגתן, וכל העושין על פיהן פטורין.

ז) [ג] הורו בית דין שיצא השבת לפי שנתכסית החמה, ודימו ששקעה, ולבסוף זרחה החמה -- אין זו הוראה, אלא טעות; וכל שעשה מלאכה חייב, אבל בית דין פטורין. וכן אם התירו בית דין אשת איש להינשא לפי שהעידו בפניהם שמת בעלה, ואחר כך בא בעלה -- אין זו הוראה, אלא טעות; והאישה ובעלה האחרון, חייבין חטאת על שגגתן. וכן כל כיוצא בזה.

ח) [ד] בית דין שהורו בשגגה, ושכחו עצמו של חטא שהורו בו -- אף על פי שהם יודעים בודאי שחטאו בשגגה, ואף על פי שהעם מודיעין אותם ואומרים להם בכך וכך הוריתם לנו -- פטורין, והעושים על פיהם חייבין בפני עצמם: שנאמר "ונודעה החטאת, אשר חטאו עליה" (ויקרא ד,יד), לא שידעו אותו החוטאים.

ט) כיצד, שגגו והתירו חלב הקיבה, ואכלו אותו רוב העם, ואחר שידעו ששגו בהוראה, ושהתירו דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה, נסתפק להם אם מקצת החלבים התירו או מקצת הדמים התירו -- הרי אלו פטורין, וכל מי שאכל מביא חטאת קבועה.

י) [ה] בית דין שהורו בשגגה, ונודעה להם שגגתם, בין שהביאו כפרתן, בין שלא הביאו כפרתן -- כל העושה כפי הוריתן שפשטה ברוב הציבור מאחר שידעו, הרי זה מביא אשם תלוי: הואיל והיה לו לשאול בכל עת על דברים שנתחדשו בבית דין, ולא שאל -- הרי זה כמי שנסתפק לו אם חטא או לא חטא.

יא) במה דברים אמורים, במי שהיה עם בית דין במדינה; אבל מי שראה ההוריה, והלך למדינה אחרת -- אף על פי שעשה אחר שידעו, פטור: מפני שתלה בהן, והרי אי אפשר לו לשאול. ולא עוד, אלא הנבהל לצאת -- אף על פי שעדיין לא יצא לדרך, ועשה על פיהן מאחר שידעו -- הרי זה פטור.